סאפי

עיר במרוקו

סאפי (שם מקומי: אָסְפִי, בברברית: ⴰⵙⴼⵉ ; בערבית: آسفي; בספרדית: Safí) היא עיר במערב מרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי, דרומית לקזבלנקה ומערבית למרקש. בעיר חיים כ-280,000 תושבים, ובמטרופולין שלה קרוב ל-800,000 תושבים. סאפי היא עיר נמל שמהווה מרכז כלכלי לתעשיית הסרדינים של המדינה, ומקור ליצוא פוספטים, טקסטיל, קרמיקה ועוד. במהלך מלחמת העולם השנייה סאפי הייתה אחד ממוקדי הפלישה של מבצע לפיד.

סאפי
أسفي
Paysage mer2.jpg
מדינה מרוקומרוקו  מרוקו
גובה 79 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 308,508 (נכון ל־2014)
 ‑ במטרופולין 793,000 (1987)
קואורדינטות 32°17′00″N 9°14′00″W / 32.283333333333°N 9.2333333333333°W / 32.283333333333; -9.2333333333333 

יהודי סאפיעריכה

עדויות לקיומם של יהודים בסאפי ישנן החל מהמאה ה-14, בתעודותיהם של סוחרים פורטגלים שעברו בסאפי במסעיהם, וב-1488 היהודים סייעו לפורטוגלים לכבוש את העיר. באותה התקופה מנתה הקהילה כמאה משפחות,שהיוו כעשירית מכלל תושבי העיר. גם בראשית המאה ה-16, כאשר הקאיד (השליט הברברי המקומי) החליט למרוד בפורטוגלים, סייעו היהודים לפורטוגלים להגן על העיר. היחסים בין הקהילה לבין פורטוגל היו מעולים, ומבני הקהילה שימשו בתפקידים מנהלתיים בחצר המלוכה. הפורטוגלים מינו לרב העיר את החכם אברהם בן זמרה, שהיה גם רופא ומדינאי.

ב- 1550 נסוגו הפורטוגלים, אך סאפי עדיין הייתה שער מרכזי למסחר בין מרוקו לבין אירופה, והיהודים נטלו חלק בפעילות המסחרית הענפה. גם בחצר השליטים מהשושלת הסעדית שימשו היהודים בתפקידי מינהל ודיפלומטיה.

בשנת 1765 נסגר נמל סאפי בגלל עליית חשיבותה של העיר מוגאדור. ביוזמתו של יעקב בן עדי שריקי-דלוואנטה, נפתח הנמל מחדש והיהודים קיבלו שימוש בלעדי במתקניו.

בשלהי המאה ה-19 פעל בעיר רבי אברהם בן שבת, תלמיד חכם ומתורגמן, שמונה על ידי הסולטן סידי מוחמד למנהיג יהודי העיר, והיה מתורגמן של אחת הקונסוליות האירופאיות בעיר.

בשנת 1902 היו בסאפי 1,600 יהודים. העיר נעשתה לנמל הייצוא של מחצבי הרי האטלס, והקהילה שגשגה. ב-1903 הוקמה האגודה הציונית "אהבת ציון", ומזכירה היה הרב הראשי יעקב מרציאנו. חברת כל ישראל חברים פתחה בית ספר בסאפי ב-1912.

ב- 1940 נפתחה בסאפי בחסות הקהילה אכסניה לפליטים יהודים מאירופה.

הקהילה הגיעה לשיא גודלה במהלך המאה ה-20: ב- 1936 היו 3,654 יהודים וב-1955 היו כ-4000.

בתקופת העלייה ההמונית בשנות החמישים, היגרו רוב יהודי סאפי לקנדה ולמדינות אירופה, וחלקם עלו לישראל. ומאז מספר היהודים הלך ופחת: ב- 1960 הגיע מספר היהודים בעיר ל-1,434 וב- 1968 נותרו פחות מ-700.

רבניםעריכה

בנאה ה-16 מינו השליטים הפורטוגליים את הרב, הרופא והמדינאי אברהם בן זמרה, לרבם של יהודי סאפי.

בסאפי פעלו מספר ישיבות, שבהן לימדו ר' יצחק גבאי בעל "כף נחת", ר' יוסף בואנו די מסקיטה, ר' כליפה בן מלכא, ר' מסעוד קארוואליו ובנו ר' יהודה ור' אברהם סולטאן, שקברו משמש אתר עלייה לרגל.

במחצית השנייה של המאה ה-19 כיהן כרב קהילת סאפי החכם ר' אברהם סיבוני, הקהילה שגשגה בהנהגתו. הוא נפטר בתחילת המאה העשרים. בתחילת המאה ה-20 כיהן הרב יעקב מרציאנו, שהיה גם מזכיר האגודה הציונית המקומית.

בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 כיהן כרב העיר הרב יהודה שטרית, שכיהן לפני כן כרבה של אגאדיר, ומאוחר יותר כרבה של עפולה.

הרב יהושע מאמאן היה חבר בבית הדין בסאפי.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סאפי בוויקישיתוף