Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הפסקאות המתייחסות לתורת הסבירות במשפט בעלות גוון פרסומי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

סבירות היא הערכה גסה של הסיכוי או הנאותות להתרחשות של אירוע. להבדיל מהסתברות, הניתנת לכימות חישובי מדויק כמספר בין 0 (מאורע בלתי אפשרי לחלוטין) לבין 1 (מאורע ודאי), סבירות עוסקת בחיזוי פחות מבוסס, ולכן מקובל להציג את מסקנותיה בצורה עמומה בלתי מספרית בלבד, כגון "סבירות גבוהה", "סבירות נמוכה" וכדומה.

תוכן עניינים

קבלת החלטותעריכה

אנשים העוסקים בתחומים רבים כגון משפטים, כלכלה ועסקים, פוליטיקה וממשל או סוגי מודיעין (כגון מודיעין צבאי או מודיעין משטרתי), נדרשים לקבלת החלטות על סמך מידע חלקי, שתרומתו להבנת המצב אינה ניתנת למדידה כמותית. בעת קבלת החלטות כאלה יש להעריך באופן גס את סבירות התרחשותו של אירוע מסוים.

דוגמה נודעת לחשיבותה של הערכת סבירות מהימנה, היא ההערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל, יממה לפני פתיחת מלחמת יום הכיפורים (מיום ה-5 באוקטובר 1973), לפיה "הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה".

אופן הערכת הסבירותעריכה

הפילוסופים מגדירים שלושה סוגים תקינים של הגעה למסקנות: לוגיקה (סוג החשיבה המקובל במתמטיקה, כולל בתורת ההסתברות), השכל הישר (common sense, תחושה בלתי מוסברת המובילה אדם מנוסה ונורמטיבי אל המסקנות הנכונות) ומטאפיזיקה. הלוגיקה, בניגוד לשכל הישר, ניתנת לניתוח חד משמעי ופעמים רבות גם לניתוח כמותי. אולם, לא כל ההחלטות בחיי היומיום ולא כל ההחלטות המקצועיות יכולות להישען על הלוגיקה לבדה. על כן, נותר מקום רב לשיקולים על פי השכל הישר.

דרך אחת להצדיק באופן לוגי החלטות שבמקורן קשה לגזור אותן מן הלוגיקה היא דרך הניסוי. דרך זו מקובלת בחלק נכבד מתחומי המדע, אך לא בכל תחומי המדע והעיסוק היא אפשרית. במקרים בהם בלתי אפשרי לגזור החלטות באופן לוגי טהור ובלתי אפשרי לערוך ניסוי (או לסקור תוצאות ניסויים) יש לקבל החלטה על סמך התחושה המופשטת של השכל הישר. יש המכנים תחושה זאת בשם "הסתברות הכרתית".

סבירות בהקשרה המשפטיעריכה

מתוך המשמעות הכללית של המונח "סבירות" נגזרת משמעותו בהקשר המשפטי. בהקשר זה מופיע המונח בשני הקשרים:

בית המשפט מסתייע במושג "סבירות", כמונח שסתום, על מנת למלאו תוכן בכל תחום משפטי, בבחינת החלטות של הפרט או הרשות, לציין את כל השיקולים הרלוונטיים להחלטה ואת המשקל הראוי שיש לתת לכל אחד מהשיקולים בגיבושה. זו דרכו של בית המשפט להכניס מימד אובייקטיבי רציונלי להחלטות סובייקטיביות.

כך, תדיר, מנחה את עצמו בית המשפט, בשאלה מה היה עושה 'האדם הסביר מן היישוב' באותן נסיבות, על מנת לקבוע סטנדרט משפטי מצופה להתנהגות באותן נסיבות או בנסיבות דומות.

במשפט המנהלי נפוץ ביותר השימוש במושג ה"סבירות". אם בעבר, הייתה ידועה ההלכה המושרשת כי בית המשפט אינו מתערב בהחלטה של רשות מנהלית מוסמכת ככל שהתקבלה בתחום סמכותה, ולא ישים לעולם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה, עם השנים התפתחו הלכות שבחנו תקפות החלטות שנפלו בתחום סמכותה של הרשות המנהלית, באמצעות מבחנים ערכיים נורמטיביים, בהם "סבירות" "הגינות" "תום לב". זרם זה זכה לכינוי האקטיביזם השיפוטי. לדוגמה: מותר לרשות ציבורית למנות אדם לתפקיד בתחומה, אך אם סבור בית המשפט כי האיש הנבחר לתפקיד מאוד לא מתאים, הוא עשוי להכריע כי המינוי אינו נופל במתחם הסבירות הקיים לקבלת ההחלטה המצופה מהרשות.

הדיון בהערכת הסבירות של החלטות מנהליות, אינו מבקש להצביע על החלטה סבירה אחת ויחידה שהייתה צריכה להתקבל. דיון הסבירות מצביע על מתחם ההחלטות הראויות שעמדו לרשות המנהלית, אשר יכלה לקבלן בסיטואציה מסוימת. רק החלטה אשר חורגת מ"מתחם הסבירות" עלולה להיות מבוטלת על ידי בית המשפט.

סבירות משפטית – מהי?עריכה

ה"סבירות" משמשת במשפט אומד דעת לבחינתם של מעשים (פעולות), הכרה (תודעה), ודברים ("זמן סביר"; "אמצעי סביר" – למשל) לצורך קביעת חוקיותם כשזו אינה מתפרשת מהנורמה המשפטית כשהיא בגפה. אומד דעת זה מוכר במשפט כסטנדרט (מבחן) הווה אומר, נורמה מסדר שני המודדת חוקיות מעשה לאור נורמה נתונה: חקוקה או פסוקה. ה"סבירות הפרטית" עוסקת בעיקר בשלושה: (1) סבירות המעשה הפרטי כדי קביעת חוקיותו (2) סבירות התודעה המלווה את הפועל קודם נקיטת הפעולה המוערכת (או המחדל) (3) סבירותם של דברים או אמצעים הננקטים לצורך השגת מטרה כלשהי שהיא לגיטימית מבחינה משפטית.

ה"אדם הסביר" הוא אחד הביטויים הנפוצים של הסבירות הפרטית במשפט.

הפן הנוסף של הסבירות, הוא בחינת תקפותו החוקית של המעשה המינהלי והשלטוני בתחום המשפט הציבורי אשר פעמים הוא מהווה אוגד לאקטים פרטיקולריים שונים המרכיבים אותו. המבחן שהתפתח בפסיקה לסבירות המעשה המינהלי, הוא מבחן שיקול הדעת המורכב מבדיקתה של מסכת השיקולים שהובאו בחשבון על ידי הרשות המינהלית, ועיקר העיקרים: מתן נאות של משקלים לשיקולים.

טענת המחבר כי מושג הסבירות מכיל אפס תוכן וכי את המשמעויות מקבל המושג תמיד ממוקדים חיצוניים לו, שהם ה'נורמה' מחד ו'האירוע' על עובדותיו ונסיבותיו, מאידך. הסבירות היא, בכללות, מושג מעריך הפועל כלפי מושא הערכה כלשהו. לכן, היא יכולה לבוא ביטוי רק לאור נורמה המבטאת את הערך שלאורו מעריכים; ומכיוון שאין בעולם המעשה סבירות בדרך כלל, אין זה מן האפשר שהערכה תסוב על מושא קונקרטי כלשהו (פעולה, הכרה או דבר) ללא אירוע עובדתי. כך אפשר שפעולה תהא סבירה לאור נורמה ואירוע נתונים, ואותה פעולה עצמה תחשב כבלתי סבירה לאור נורמה ואירוע אחרים. מפאת זאת טוען המחבר כי "תמונת הסבירות" הנוצרת מהיחס שמתייחסים מוקדים אלה האחד לשני, אינה חד ערכית, ולעולם יווצר מתחם של סבירות שיכלול מספר אופציות אפשריות של המושא המוערך שהן סבירות. המחבר שולל אפשרות קיומה של אופציה סבירה אחת. "סטרוקטורת הסבירות" אותה מציע המחבר מראה כי מרחבו של המתחם ו"מיקומו" יקבעו לאור הערכים (המשקלים) שיינתנו למוקדים אלה לאור חשיבותם.

שימושי הסבירות במשפט נועדו, בין היתר, להתגבר על אי ודאות, גישור על פערים משפטיים, מיצוע ההתנהגות האנושית, מקרי גבול, ועוד. טענתו הנוספת של המחבר היא, כי באמצעות הסבירות מושגת האובייקטיביות המשפטית המתבקשת.

הסבירות הפרטית והאדם הסבירעריכה

כאמור לעיל, הסבירות הפרטית עוסק בהערכת חוקיותה של פעולה (או מחדל) של הפרט. כאשר לא ניתן ללמוד מהנורמה, במקרה מסוים, חוקיות או אי חוקיות, בשל דרגת הפשטתה וסיבות נוספות אחרות, "מתרגמת" הסבירות כמבחן עזר את הנורמה לאירוע העובדתי ולעתים באמצעות נורמות נוספות מסדר שני ושלישי בפעילות רדוקציונית. סבירות הפעולה תבחן לעתים קרובות גם באמצעות משתנים פנימיים: (1) תכלית הפעולה (2) עוצמתה (מידתה) (3) תוצאתה. המחבר עורך הבחנה בין סבירות הפעולה, לשימושים שעושה המשפט ב"אדם הסביר". שימושים אלה מלמדים שהמשפט נוקט בדמות אמורפית זו כל אימת שהוא מבקש להחיל, ועניין זה רווח בעיקר בדיני הרשלנות בתחום המשפט הנזיקי והפלילי, סבירות על תודעה. אגב כך מקדיש המחבר מקום נרחב ליחס בין האובייקטיבי לסובייקטיבי במשפט. מסקנתו היא כי הפרטי, הקונקרטי, מתמוסס באמצעות מושג הסבירות נוכח הדרישה הנוכחת במשפט תמיד, לכללי – האובייקטיבי.

המחבר מצביע על כשלים בישומו של מבחן "האדם הסביר" באותם מקרים שלטענתו אינם כשירים למבחן זה. כך הוא הדבר במצבים המאופיינים כמצבים "אמוטיביים" או במקרה של פעילות מתוך אינסטינקט כמו בפרשת אדלר. בפרק האחרון של כרך זה משווה המחבר בין המושגים "ראוי" ו"סבירות" ומנסה לעמוד על ההבדלים המושגיים והישומיים שלהם.

סבירות מינהליתעריכה

הסבירות המינהלית הפכה, בעשורים האחרונים, לנורמת-על הפורשת כנפיה על כלל הפעילות המינהלית והשלטונית. את יסודה כנורמה מייחסים לבג"ץ דפי זהב. מבחן הסבירות בתחום המשפט הציבורי הינו מבחן שיקול הדעת והוא מוחל, גם כשאין בנמצא, וזהו רובם של המקרים, נורמה משפטית חקוקה או פסוקה. מבחן זה הוא מבחן רחב, חסר דיוק מתבקש, ולעתים אמורפי לחלוטין. לטענת המחבר הוא מאפשר הנמקה עתירת תכנים א-משפטיים. מבחן שיקול הדעת מבוסס בעיקרו, לפחות לפי המוצהר, על מתן משקל ראוי לאינטרסים המנוגדים המשפיעים על האקט המינהלי.

המחבר סוקר בכרך השני את התפתחות הסבירות המינהלית במשפט בישראל, מחייביה ושולליה בעין ביקורתית. הוא מצביע במיוחד על אי כשירותה לבחון אקטים מינהליים ושלטוניים במקרים בינאריים או במקרים בהם קיימים שני מעשים מינהליים אפשריים המנוגדים לחלוטין אחד לשני. הוא מראה כי במקרה של מחלוקת שופטים באותו מותב, נבנים שני מתחמי סבירות שונים לחלוטין על ידי השופטים חברי ההרכב – דבר המערער לחלוטין את הטענה בדבר אובייקטיביות המבחן. אחת מאבני הביקורת המרכזיים של המחבר, הוא שבג"ץ, שלא כבעבר, מאשר באמצעות מבחן הסבירות המינהלית אקטים מינהליים, ולא עוד: באמצעותו הוא גם לעתים מזדמנות יוצר אקט מינהלי על ידי מתן הוראה לרשות כיצד לפעול. הסבירות המינהלית לטענתו מוססה את רעיון הסמכות המינהלית ואת האוטונומיה שהייתה עד אליה למינהל ולזרועות השלטון בבחירת הפעילות המתבקשת. לכך יש להוסיף את אי הוודאות אותו זורעת הסבירות המינהלית, כמו גם שהיא מאפשרת, באצטלה של בדיקה משפטית, שיח רוחבי בלתי מרוסן שאינו נתון תחת מגבלות משפטיות מוכרות. באמצעות הסבירות המינהלית, כך לטענתו של המחבר, נפרצו כל הגבולות המשפטיים המוכרים וכן המגבלות שהטיל על עצמו בג"ץ של שופטי הדור הקודם, כדי להימנע מחיכוך עם הרשויות האחרות. לטענתו, באמצעות הסבירות המינהלית מגיע לשיאו האקטיביזם השיפוטי.

לקריאה נוספתעריכה

  • יובל אוזני, תורת הסבירות במשפט, הוצאת בורסי, 2012.