ריסון שיפוטי

גישה שמרנית בתחום המשפט הציבורי

ריסון שיפוטי (גם איפוק שיפוטי או פסיביזם שיפוטי) היא גישה שמרנית בתחום המשפט הציבורי המעודדת שופטים לנהוג בריסון עצמי בעת הפעלת סמכויותיהם, על מנת לשמר את הפרדת הרשויות.

איפוק שיפוטי יכול להתבטא באופנים שונים. הבולטים שבהם היא נטייה להימנעות מפסילת חקיקה שאינה במובהק בלתי חוקתית, הימנעות מחקיקה שיפוטית, והימנעות מדיון בנושאים פוליטיים ומהכרעה בשאלות ערכיות הנתונות לוויכוח ציבורי.[1] ריסון שיפוטי נחשב לגישה ההפוכה לאקטיביזם שיפוטי. הגדרת האקטיביזם השיפוטי והצדקתו הן שאלות השנויות במחלוקת פוליטית ואקדמית. יש המשתמשים במונח ריסון שיפוטי גם לתיאור נטייה של שופט להסתמך על תקדימים והעדפת פסיקה יציבה ועקבית על פני יצירתיות וחדשנות.

היבטים של ריסון שיפוטי

עריכה

דוקטרינת המינימליזם

עריכה

מינימליסטים משפטיים טוענים כי השופטים צריכים לשים דגש רב על דבקות בתקדימים מהעבר. עוד הם טוענים כי השופטים נדרשים לבצע רק שינויים קלים, במצטבר, על מנת לשמור על יציבות. כמו כן, הם מבקשים מהשופטים לעשות זאת על ידי ניסוח פסקי דין ממוקדים ומצומצמים.

דוקטרינת השאלה הפוליטית

עריכה

דוקטרינת השאלה הפוליטית מעודדת את בתי המשפט לסרב לדון בתחומים מסוימים ששנויים במחלוקת מבחינה פוליטית. על פי תאוריה זו, בית המשפט מודה כי החוקה עלולה להיפגע אולם הוא עדיין מסרב לפעול. לעיתים קרובות דוקטרינה זו מכונה כסוג של ריסון שיפוטי, אולם היא גם עשויה להיחשב בצורה מסוימת אקטיביזם שיפוטי כלפי תובעים שזכויותיהם נפגעו, אך בית הדין מסרב לדון בדבר.

היסטוריה של הגישה בארצות הברית

עריכה

שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית בדימוס, אוליבר ונדל הולמס הבן, הנחשב לאחד התומכים המרכזיים בגישה זו, תיאר את חשיבות הריסון השיפוטי ברבים מספריו[2][3]. גם חברו הקרוב וחניכו, השופט פליקס פרנקפורטר, מינוי דמוקרטי של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט וליברל בהשקפותיו, נחשב לדובר נחרץ בזכות האיפוק השיפוטי והדבר התבטא ברבים מפסקי הדין שלו, שבהם צידד בהימנעות מביטול חקיקה אלא אם כן היא סותרת את החוקה באופן מובהק וברור[4].

הוא חזר על עמדתו שתפקיד בית המשפט אינו לחוות את דעתו "האם החוק נבון או מרושע" אלא רק לקבוע "האם המחוקקים יכלו, לפי שיקול דעתם, לחוקק חוק כזה".

כאשר נשיא בית המשפט האמריקאי בדימוס, השופט ויליאם רנקוויסט, הפך חלק מתקדימי בית המשפט של ארל וורן, נכתב בכתב העת טיים כי הוא אינו תומך בעקביות בריסון שיפוטי[5]. עם זאת, רנקוויסט הודה בעבר כי הוא חסיד מתון יותר של הגישה.

ב-1936 ניסח שופט בית המשפט העליון לואי ברנדייס את כללי אשוונדר, סדרת כללים להימנעות מהכרזה על חוק כבטל, בהם התווה קו מנחה לאופנים בהם יימנע בית המשפט מפסילת חוקים[6].

השופט הליברל הוגו בלאק, נודע במהלך כהונתו בבית המשפט העליון (בין השנים 1937–1971) כתומך נלהב של איפוק שיפוטי. הוא התנגד נחרצות לתפיסת תפקידם של שופטים כמעצבי החברה וערכיה. הוא הדגיש כי ”העניין שלנו איננו לכתוב חוקים שיתאימו לימינו, תפקידנו הוא לפרש את החוקה.”

ג'ון מרשל הרלן השני, שופט בית המשפט העליון (בין השנים 1955–1971), סבר כי רוב הסוגיות הציבוריות צריכות להתברר במגרש הפוליטי, כאשר למערכת המשפט צריך להיות תפקיד מוגבל. בדעת המיעוט שלו כנגד פסק הדין 'ריינולס נגד סימס' כתב[7]:

החלטות כאלה מעניקות תמיכה להשקפה מוטעית נפוצה ביחס לחוקה ולתפקיד החוקתי של בית המשפט הזה. השקפה זו, בקצרה, היא כי כל חולי חברתי גדול במדינה, יכול למצוא את תרופתו בעיקרון חוקתי כלשהו, ועל בית המשפט הזה לקחת לידיו את הובלת הרפורמה כאשר שאר ענפי הממשל כשלו בכך. החוקה איננה תרופת-כל בשביל כל פגם ברווחת הציבור, ובית המשפט הזה, אשר הוסמך כגוף שיפוטי, אינו אמור להיחשב למקלט כללי של תנועות הרפורמה.

אנטונין סקאליה, שופט בית המשפט העליון (בין השנים 1986–2016), התנגד נחרצות לדיון של בית המשפט העליון בשאלות ערכיות שאין לגביהן הוראה חוקית (או חוקתית) מפורשת. בפסק הדין "קרוזאן נגד מנהל משרד הבריאות של מיזורי" שעסק בדרישות החוק של מדינת מיזורי ביחס להמתת חסד, כתב כי היה על בית המשפט להימנע מלדון בשאלה זו ובסוגיות דומות לה, שכן שאלות כאלה ”[לא] מוכרות יותר לתשעת השופטים של בית המשפט הזה טוב יותר מאשר לתשעה אנשים שייבחרו אקראית מספר הטלפונים של קנזס[8].

ריסון שיפוטי בישראל

עריכה

בבית המשפט העליון

עריכה

ראשית ימי המדינה

עריכה

לפי משה לנדוי, גישת האיפוק השיפוטי הייתה דומיננטית בבית המשפט העליון בעשורים הראשונים למדינת ישראל[9]. במקרים נדירים[דרוש מקור] הפעיל בית המשפט העליון ביקורת שיפוטית ופסל פעולות של הממשלה או הכנסת (בין המקרים הידועים הוא בג"ץ קול העם).

בתקופה זו, נדרש אדם שעתר לבג"ץ להוכיח שיש לו אינטרס אישי ממשי וישיר בעניין הנדון, או שהוא נפגע באופן אישי. אם לא היו בידיו הוכחות אלה, היה בית המשפט דוחה את עתירתו בנימוק של היעדר "זכות עמידה". נימוק זה איפשר לבית המשפט להימנע מדיון בעתירות שנגעו לסכסוכים בעלי אופי קבוצתי, כמו רבות מהמחלוקות בנושאי דת ומדינה. זכות העמידה הורחבה החל משנות השמונים, כך שגם לאזרח כפרט יש זכות להגיש עתירה, הן בסוגיות ציבוריות פוליטיות והן בסוגיות של דת ומדינה[10].

שנות השמונים ואילך

עריכה

לפי אקדמאים, תקופת כהונתו של השופט מאיר שמגר כנשיא בית המשפט העליון נחשבת למבשרת השינוי בבית המשפט העליון, שינוי שהגיע לשיאו במהלך כהונתו של אהרן ברק[11][12]. בתקופתו של שמגר, התגברות האקטיביזם השיפוטי באה לידי ביטוי, בין השאר, בשני מקרים שבהם בית המשפט חייב את ראש הממשלה יצחק רבין להעביר מתפקידם שרים שהוגש נגדם כתב אישום, אף שהחוק לא חייב פיטורין של שר שהועמד לדין, זאת בנימוק שהחלטתו של ראש הממשלה שלא להעביר מתפקידו את השר היא בלתי סבירה בעליל בשל הפגיעה שהיא גורמת לאמון הציבור בשלטון ומשכך דינה להתבטל

. לפסקי הדין האלו קדם פסק הדין שפסל את ההחלטה למנות את יוסי גינוסר למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, בעילה דומה. עם זאת, עדיין הכיר בית המשפט בכך שנושאים מסוימים מצויים מחוץ לתחום שיפוטו. כך, עתירה נגד מדיניות ההתנחלות של הממשלה ביהודה ושומרון נדחתה בנימוק שהיא כוונה נגד מדיניות כללית ולא נגד פעולה קונקרטית. בפסק הדין אף נאמר כי ”(בית המשפט) צריך למנוע עצמו מן הדיון בנושאי מדיניות חוץ, המסורים לרשות שלטונית אחרת”[13].

החל מתקופת כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, הפכה גישת האיפוק השיפוטי לעמדה אופוזיציונית ביחס לתפיסה המיוחסת לבית המשפט העליון ש"הכל שפיט". עמדה זו בוטאה בחריפות בידי נשיא בית המשפט העליון ברק:

... כל פעולה - ותהא פוליטית או עניין למדיניות ככל שתהא - נתפסת בעולם המשפט, וקיימת נורמה משפטית הנוקטת עמדה כלפיה, אם מותרת היא או אסורה... היותו של העניין "פוליטי מובהק" אינו יכול להסיר מאותו עניין את היותו גם "עניין משפטי". כל דבר הוא "עניין משפטי", במובן זה שהמשפט קובע לגביו עמדה, אם מותר הוא או אסור.

עם זאת, בהמשכו של אותו פסק דין, סייג ברק את דבריו והבחין בין שפיטות נורמטיבית ובין שפיטות מוסדית, העוסקת בשאלת המסגרת המוסדית המתאימה לבירור הסוגיה, וציין:

סכסוך הוא שפיט מוסדית, אם ראוי לו לסכסוך שיוכרע על-פי המשפט בבית המשפט. סכסוך אינו שפיט מוסדית, אם ראוי לו לסכסוך שלא יוכרע על-פי אמות מידה משפטיות בבית המשפט. השפיטות המוסדית עוסקת איפוא בשאלה, אם המשפט ובית המשפט הם המסגרות הראויות להכרעה בסכסוך. השאלה אינה אם ניתן להכריע בסכסוך על-פי המשפט ובבית המשפט; התשובה על שאלה זו היא בחיוב. השאלה היא אם רצוי להכריע בסכסוך – שהוא שפיט נורמאטיבית – על-פי אמות מידה משפטיות בבית המשפט.

בג"ץ רסלר, פסקה 47 לפסק דינו של השופט ברק

ברק אף הציג בפסקי דינו דוגמאות לסוגיות שאינן שפיטות, כמו הנהגתם של נישואים אזרחיים בין בני-זוג חסרי עדה דתית[14] או סטטוס של משפחה חד־מינית.[15]

הנשיא בדימוס מאיר שמגר שלל את מתחם השפיטות הרחב שהונהג על ידי יורשו, אהרן ברק.[16] שמגר אמר שזו עמדת רוב שופטי העליון.

כהדגשת השופט ברק, ההשקפה הגורסת שאפשר להכריע בכל עניין לפי אמות מידה משפטיות – אין משמעה בהכרח שהדבר ראוי ושכך ייעשה[17]:

לא כל בעיה שיש לה פתרון במשפט, צריכה למצוא את פתרונה בשיפוט. תמיד טענתי שבכל משפט, אך מעולם לא טענתי שבכל שיפוט. לא הכל שפיט. לא הכל ראוי להכרעה שיפוטית

דברי נשיא בית־המשפט העליון, אהרן ברק, בטקס השבעת שופטים חדשים בבית נשיא המדינה (20.7.98)

יש אקדמאים הטוענים מזה שנים רבות כי בג"ץ הוא גוף שמרני מדי, הנוטה כמעט באופן אוטומטי לאמץ את עמדות הממשלה, וזאת בעיקר בסוגיות הקשורות לביטחון המדינה ולאופייה היהודי של המדינה[18][19]. כך גם ביחס להתערבות של בית המשפט העליון בהגנה על זכויות חברתיות[20].

תומכים

עריכה

אל מול עליית האקטיביזם השיפוטי לכאורה, חלק משופטי העליון דאז ובדימוס התנגדו לתהליך והדגישו את הצורך באיפוק שיפוטי. נשיא בית המשפט העליון (בין השנים 1982-1980), משה לנדוי, אמר בריאיון לעיתון הארץ בשנת 2000:

אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעיתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים ... לכן הייתי רוצה לראות יותר איפוק. בפרקי אבות נאמר 'הווי מתונים בדין'. וזה הדבר אשר לו בית המשפט זקוק. מתינות, מתינות. התקדמות זהירה.

מדינה על הטיטאניק: ריאיון עם משה לנדוי בעיתון הארץ, 6 באוקטובר 2000

לנדוי הרבה לבקר את עליית האקטיביזם השיפוטי[21]. בביקורת ספרים שכתב על הספר "אקטיביזם שיפוטי: בעד ונגד – מקומו של בג"ץ בחברה הישראלית" מאת רות גביזון, מרדכי קרמניצר ויואב דותן, הביע לנדוי התנגדות נחרצת להרחבת סמכותו של בית המשפט העליון ולשימוש שהוא עושה במבחן הסבירות ובשיקולים ערכיים אחרים לבחינת פעולותיהן של שתי הרשויות האחרות. הוא ציין כי אף אם מספר המקרים שבהם בית המשפט מבטל חוק של הכנסת איננו גדול, הרי שבמקרים רבים בית המשפט 'מזהיר' את הכנסת ומתריע בפניה כי הוא עלול לעשות כן. לנדוי טוען במאמר כי סגנון הפסיקה שהתעצב בבג"ץ בתקופתם של נשיאיו שמגר וברק מביא לחוסר יציבות בפסיקה ולפוליטיזציה של בית המשפט העליון[12]. תומך נלהב באיפוק שיפוטי היה שופט בית המשפט העליון מנחם אֵלון שהיה לבן פלוגתא מרכזי של ברק בסוגיה. על מחלוקתו עם ברק בנושא אמר:

הוויכוח בינינו נובע מתוך השקפותיו של ברק על המערכת המשפטית ועל תפקידו כשופט. אני מתנגד להשקפות האלה שלו. לדעתי, לא הכול שפיט, לא הכול משפט וגם כאשר הנושא הוא שפיט, על בית המשפט לנהוג באיפוק שיפוטי. שפטת מרובה, לא שפטת. ברק גורס ש'מלוא כל הארץ משפט'. אין אצלו 'חלל משפטי' ולדעתו כל פעולה שאנו עושים יש לה אופי משפטי. תפיסה זו מתאימה להגות דתית ולא לתפיסה משפטית. הביטוי של ברק 'מלוא כל הארץ משפט' לקוח מהביטוי שבתפילה היהודית מלוא כל הארץ כבודו, שכוונתו היא לקדוש ברוך הוא. לדעת ברק, המערכת המשפטית יש בה משום אופי דתי, שכוללת את כל ההוויה של האדם. לכן ברק מדבר על 'היקום המשפטי' שזהו מושג תמוה, זהו מושג פילוסופי, הגותי. מה למשפט ולזה?

מתוך ריאיון לנעמי לויצקי, מובא בספר 'כבודו, אהרון ברק', הוצאת כתר, 2001

בעתירה בעניין תוקפו של הסכם פוליטי פסק השופט אֵלון, כי:

במשטר דמוקרטי כמשטרנו, המבוסס על עקרון הפרדת הרשויות ושבו מסורים לרשות הפוליטית קביעת המדיניות וניהולה וביצועה של מדיניות זו בתחום המדיני, הצבאי, הכלכלי והחברתי, חשיבות עליונה ומכרעת נועדה לשמירת חוסנה ומעמדה של הרשות הפוליטית... הרשות הפוליטית היא היא אשר בידה מופקד ניהול המדינה, היא אשר מקימה את מוסדות השלטון, היא הקובעת את המדיניות בכל תחומי החיים המדיניים, הצבאיים והחברתיים, ואל לנו, לרשות השופטת, ליטול לעצמנו, חס ושלום, חלק בתפקידים שלא נתבקשנו - ושאין לנו הכישורים - לעשותם ולמלאם.

בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 764 (1991)

שופט בית המשפט העליון נועם סולברג נחשב לתומך באיפוק שיפוטי[22]. בתקופת כהונתו בבית המשפט המחוזי דחה עתירה שביקשה לחייב את המדינה להכיר ב"לאום ישראלי" ולאפשר רישום מתאים לחפצים בכך. סולברג קבע כי הנושא איננו שפיט:

מבחינה נורמטיבית, ניתן לבחון את הנושא בכלים משפטיים, אך מבחינה מוסדית הוא איננו שפיט. האופי הדומיננטי של הנושא הוא לבר-משפטי: ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי. אין לחוות דעתו של בית המשפט בעניינים אלה יתרון על פני דעות של אחרים. ההיבט המשפטי של הנושא הוא טפל לעיקר

בערעור על ההחלטה בבית המשפט העליון נדחתה העתירה, אך השופטים קבעו כי השאלה שפיטה.

תמיכה בכנסת ובממשלה

עריכה

כהונתו של ברק נחשבת בעיני רבים לנקודת השיא של האקטיביזם השיפוטי בישראל, ובהתאם, לתקופה שבה גישת האיפוק השיפוטי נדחקה מאוד בבית המשפט. מגמה זו נמשכה גם בתקופתה של יורשתו, השופטת דורית ביניש. החל מראשית שנות האלפיים, ניכרת מגמת התנגדות מצידם של גורמים בכנסת ובממשלה, המבקשים לחזק את האיפוק השיפוטי בקרב השופטים.

יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין (לימים נשיא המדינה) מתח ביקורת על המהפכה החוקתית וקרא לריסון הביקורת השיפוטית – כחבר הכנסת וכיושב ראש הכנסת – ואמר שבית המשפט העליון "מתפשט לתחומים לא לו"[23]. גם מחליפו בתפקיד, יולי אדלשטיין, מתח ביקורת במספר מקרים על התערבות בית המשפט בעבודת הכנסת, וקרא לצמצום הביקורת השיפוטית ולשמירה על הפרדת הרשויות[24].

שרת המשפטים איילת שקד הצהירה מספר פעמים על כוונתה לפעול למינוי שופטים שמרנים הנוקטים ריסון שיפוטי[25], והביעה תקווה כי בית המשפט "ישכיל לשמור על גבולות המשפט"[24].

לעיתים מי שהוגדרו כתומכי הריסון השיפוטי תמכו בפסקי דין שהתערבו בעבודת הממשלה[26][27][28].

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ שאול שארף, בין תודעת שיפוט פרוגרסיבית לתודעת שיפוט שמרנית, או: הצעה (נוספת) להגדרת פעלתנות שיפוטית וריסון שיפוטי, באתר ICON-S-IL Blog, ‏21 במרץ 2022
  2. ^ אוליבר ונדל הולמס הבן, תאוריה חוקתית וריסון שיפוטי
  3. ^ יצחק הרצוג, על קביעת הרכבים בפרשנות חוקי היסוד, קרית המשפט ט, התשע"א, עמ' 217
  4. ^ גדעון ספיר שלושה מודלים של חוקה, כתב העת משפטים לז, תשס"ז, הערת שוליים 19
  5. ^ מר רייגן, באתר Time, ‏30 ביוני 1986
  6. ^ הלל סומר, בזכות הריסון השיפוטי בתחום החוקתי, משפט ואדם - משפט ועסקים יד, תשעב, עמ' 174
  7. ^ בפיסקה 'CONCLUSION' (סיכום) לחוות דעתו של השופט הרלן בפסק הדין Reynolds v. Sims, באתר ויקיטקסט (באנגלית)
  8. ^ חוות דעתו של השופט סקאליה בפסק הדין CRUZAN v. DIRECTOR, באתר 'findlaw'
  9. ^ משה לנדוי, על שפיטות וסבירות בדין המנהלי, עיוני משפט כרך יד, תשמ"ט עמ' 5
  10. ^ אקטיביזם שיפוטי, באתר lib.cet.ac.il
  11. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב עמ' 77–78, ידיעות ספרים, 2013
  12. ^ 1 2 משה לנדוי אקטיביזם שיפוטי בתוך המשפט גיליון 12, עמ' 83, יולי 2001
  13. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב - המהפכה המשפטית ושִברה, עמ'78
  14. ^ בג"ץ 4058/95 יוסף בן מנשה נ' שר הדתות, ניתן ב־7 באוגוסט 1997. פ"ד כרך נ"א, חלק שלישי, עמ' 876–880
  15. ^ ע"א 10280/01 ד"ר טל ירוס־חקק ואחר נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-10 בינואר 2005. פ"ד כרך נ"ט, חלק חמישי, עמ' 64–144
  16. ^ משה גורלי, השימוש בביטוי מהפכה חוקתית הוא שגיאה; לא הכל שפיט, באתר הארץ, 12 במרץ 2003
  17. ^ בג״ץ במרקם החברה הישראלית - לאחר חמישים שנה, עמ' 251 - 255
  18. ^ https://www.idi.org.il/articles/26838
  19. ^ אקטיביזם שיפוטי: ההיית או חלמנו חלום? / אביעד הכהן, באתר נאמני תורה ועבודה
  20. ^ https://www.idi.org.il/articles/28735
  21. ^ ראו למשל גם: משה לנדוי, על שפיטות וסבירות בדין המנהלי, עיוני משפט כרך יד, תשמ"ט עמ' 5
  22. ^ יובל יועז, ‏לסולברג אצה הדרך, יובל יועז, באתר גלובס, 21 באוקטובר 2012
  23. ^ אפרת וייס ואילן מרסיאנו, "ריבלין מאיים על בית המשפט והאיזון בין הרשויות", באתר ynet, 22 במאי 2003
  24. ^ 1 2 תומר ניר, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בביקורת חריפה על בית המשפט העליון, באתר סרוגים, 26.10.17
  25. ^ עדו בן פורת,שקד: מעדיפה שופטים שמרנים ומרוסנים, באתר ערוץ 7, י"א בכסלו תשע"ח 29/11/17
  26. ^ ביני אשכנזי‏, החלטה דרמטית: בג"ץ ביטל את מינוי מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים, באתר וואלה‏, 22 בספטמבר 2022
  27. ^ משה גורלי, פסילת מינוי מזוז: כשהימין תומך באקטיביזם שיפוטי, באתר כלכליסט, 22 בספטמבר 2022
  28. ^ ברוך קרא‏, שמרנות מרוחה בצביעות: הימין טוען שאסור לבג"ץ להתערב ואז רץ לבקש ממנו סעד, באתר וואלה‏, 13 באוקטובר 2022

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.