סוריה העות'מאנית

סוריה העות'מאנית מתייחסת לשליטת האימפריה העות'מאנית באזור סוריה, המוגדר בדרך כלל כמזרח לים התיכון, ממערב לנהר הפרת, מצפון למדבר הערבי ומדרום להרי הטאורוס.[1]

סוריה העות'מאנית
Silkworm Cocoon purchasing in Antioch.jpg
Ottoman Syria.png
ממשל
שפה נפוצה טורקית עות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
הקמה  
הקמה 1516
פירוק  
פירוק 1918
ישות קודמת Coat of Arms of the Sultan of Egypt.svg סוריה הממלוכית
Flag of Ilkhanate.svg השושלת האילח'אנית
Golden Horde flag 1339.svg אורדת הזהב
ישות יורשת המנדט הצרפתי בסוריההמנדט הצרפתי בסוריה  המנדט הצרפתי בסוריה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סוריה העות'מאנית אורגנה על ידי העות'מאנים עם כיבושה מהסולטנות הממלוכית בראשית המאה ה-16 כאיילט (מחוז) יחיד של איילט דמשק. בשנת 1534 פוצל איילט חלב לממשל נפרד. איילט טריפולי הוקם ממחוז דמשק בשנת 1579 ומאוחר יותר פוצל איילט אדאנה מחלב. בשנת 1660 הוקם איילט צפת וזמן קצר לאחר מכן שונה לשם איילט צידון; בשנת 1667 קיבלה אמירות הר הלבנון מעמד אוטונומי מיוחד בתוך מחוז צידון, אך הוא בוטל בשנת 1841 והוגדר מחדש בשנת 1861 כמוטצאריף הר הלבנון. האיילטים בסוריה הפכו מאוחר יותר לווילאייט סוריה, וילאייט חלב ווילאייט ביירות, לאחר רפורמות הטנזימאט בשנת 1864. לבסוף, בשנת 1872, מוטצאריף של ירושלים פוצל מווילאייט סוריה למינהל אוטונומי בעל מעמד מיוחד.

היסטוריהעריכה

 
נוף לטקיה
 
נוף לבית לחם

לפני 1516 הייתה סוריה (אזור) חלק מהסולטנות הממלוכית שמרכזה במצרים התחתונה. הסולטאן העות'מאני סלים הראשון כבש את סוריה בשנת 1516 לאחר שהביס את הממלוכים בקרב מרג' דאבק ליד חלב בצפון סוריה. סלים המשיך את מסעו המנצח נגד הממלוכים וכבש את מצרים בשנת 1517 בעקבות קרב רידניה, והביא לסיום הסולטנות הממלוכית.

חטיבות מנהליותעריכה

כאשר תפס לראשונה את סוריה בשנת 1516, סלים הראשון שמר על החלוקה המינהלית של התקופה הממלוכית. לאחר שחזר ממצרים ביולי 1517, הוא ארגן מחדש את סוריה למחוז גדול או עין אחד בשם "שאם" (בערבית / טורקית הכינוי של "סוריה"). האיילט חולקה למספר מחוזות או סנג'קים.

1549–1663עריכה

בשנת 1549 אורגנה סוריה מחדש לשני איילט. הסנג'אק הצפוני של חלב הפך למרכזו של איילט חלב החדש. בשלב זה חולקו שני האיילטים הסורים באופן הבא:

  • איילט חלב
    • סנג'ק חלב (حلب)
    • סנג'ק אדנה (أضنة)
    • סנג'ק אלביסטן (מארש (معرة النعمان))
    • סנג'ק עינטאב (عينتاب)
    • סנג'ק בירג'יק (البيرة) (אורפה (أورفة))
    • סנג'ק קיליס (كلز)
    • סנג'ק מע'רא (معرة النعمان)
    • סנג'ק חמה (حماة)
    • סנג'ק סלמיה (سلمية)
    • סנג'ק חומס (حمص)
  • איילט דמשק
    • סנג'ק דמשק (دمشق)
    • סנג'ק טריפולי (طرابلس)
    • סנג'ק עכו (عكا)
    • סנג'ק צפת (صفد)
    • סנג'ק שכם (نابلس)
    • סנג'ק ירושלים (القدس)
    • סנג'ק לג'ון (اللجون)
    • סנג'ק סלט (السلط)
    • סנג'ק עזה (غزة)

בשנת 1579 הוקם איילט טריפולי בשם "טריפולי של סוריה". בשלב זה, האיילטים הפכו כדלקמן:

 
טרטוס בסוריה העות'מאנית, צויר על ידי לואיג'י מאייר

איילט חלב כלל את הסנג'קים של חלב, אדנה, Marash, Aintab, ואורפה.

איילט טריפולי כלל את הסנג'קים של טריפולי, לטקיה, חמה וחומס.

איילט דמשק כלל את הסנג'קים של דמשק, ביירות, צידון (צידון-ביירות), עכו, צפת, שכם, ירושלים, עזה, חוראן ומעאן.

בשנת 1660 הוקם איילט צפת. מאוחר יותר שונה שמו לאיילט צידון, ומאוחר יותר לאיילט ביירות.

1831–1841עריכה

 
מפת סוריה העות'מאנית מ־1851, המציגה את האיילטים של חלב, דמשק, טריפולי, עכו ועזה.
 
מפת 1851 המציגה את האיילטים הדרומיים של סוריה העות'מאנית - דמשק, טריפולי, עכו ועזה.

בשנת 1833 הועברו הפרובינציות הסוריות למוחמד עלי ממצרים בוועידת קותאיה. המשרד הצהיר כי "ממשלות קנדיה ומצרים משתייכות למוחמד עלי, ובהתייחס לטענתו המיוחדת, הענקתי לו את המחוזות דמשק, טריפולי בסוריה, צידון, שפת, חלב, מחוזות ירושלים ונבלוס, עם התנהלות עולי רגל ומצוות טשרדה (השנה מנחה לקבר הנביא). לבנו, אבראהים פאשא, שוב יש את התואר שייח' והרמון ממכה, ומחוז ג'דה; ורחוק יותר, נעתרתי בבקשתו לשלוט במחוז אדנה על ידי האוצר של שור, בתואר מוהסיל."[2]

בתקופה זו, פירמאנים משנת 1839 ובאופן נחרץ יותר משנת 1856 - השוו את מעמדם של נתינים מוסלמים ולא מוסלמים - יצרו

"ניכור דרמטי של מוסלמים לנוצרים. הראשונים התרעמו על אובדן העליונות המשתמע ותקפו וטבחו שוב ושוב קהילות נוצריות - בחלב בשנת 1850, בשכם בשנת 1856 ובדמשק ובלבנון בשנת 1860. בין ההשלכות ארוכות הטווח של סכסוכים פנימיים מרים אלה היו הופעתה של לבנון הנשלטת על ידי נוצרים בשנות העשרים והארבעים והשבר העמוק בין הערבים הפלסטינים הנוצרים והמוסלמים כשהם מתמודדים עם הנהירה הציונית לאחר מלחמת העולם הראשונה."[3]

1861עריכה

בעקבות הטבח באלפי אזרחים נוצרים במהלך הסכסוך בלבנון בשנת 1860, ובלחץ אירופאי הולך וגובר, בעיקר מצרפת, הופק בשנת 1861 צו עות'מאני שבו נקבע הסדר שלטוני חדש בהר הלבנון. היה זה הסדר שנכפה על טורקיה העות'מאנית על ידי המעצמות (תקופה קצרה מאוד היה עדיין בתוקף מבנה השלטון על פי ההסכם הישן. בראש כל אחת מהקאימקאמיות עמד שליט חדש. כאמור, השליט של הקאימקמאיה הנוצרית, יוסף כרם, סילק את טאניוס שאהין מהר-הלבנון, לאחר שניסיונות להשגת הסדר עמו כשלו)

ההסדר החדש הוציא את הדרוזים - אף על פי שיצאו כמנצחים מבחינה צבאית - כמפסידים מבחינה פוליטית.

ההסדר החדש קבע מפתח עדתי חדש המתבסס על הדמוגרפיה האמיתית באותה תקופה בהר הלבנון. אך למרות זאת, ההסדר היה כולו "הסדר של פשרות" – פשרה בין האימפריה העות'מאנית לבין חמש מעצמות אירופה ובני חסותן. ההסדר החדש ביטל את הפיאודליות ואת סמכויות המוקאטעג'י (אדון המוקטעת) לחלוטין.

ההסדר החדש, שנקרא גם "החוק האורגני" (Réglement Organique), התבסס על מפתח עדתי מעודכן, על פיו נקבע כי:

  • בראש האוטונומיה (סנג'אק) "לבנון הקטן", הר הלבנון, יעמוד מושל עות'מאני (מֻתַצַרִף) אשר יהיה נוצרי-קתולי לא לבנוני. מושל אשר ימונה על ידי הטורקים באישור חמש מעצמות אירופה.

המעורבות הטורקית והאירופאית והיותו של המושל לא מקומי נקבעו כדי להמתיק קמעה את תבוסתם הפוליטית של הדרוזים.

  • לצד המושל תמונה מג'לס (מועצה אדמיניסטרטיבית), בה יהיו חברים 12 חברים שייצגו את העדות על פי משקלן בחברה (הייצוג במועצה נקבע כך: 4 מארונים, 3 דרוזים, 2 יוונים אורתודוקסים, מוסלמי-סוני אחד, מוסלמי-שיעי (מתואלי) אחד, יווני-קתולי אחד. על פי מפקד האוכלוסין של 1913 ניתן לראות כי המארונים קופחו במקצת על חשבון המיעוטים הקטנים כדוגמת המוסלמים והכתות הנוצריות הקטנות. המפתח הזה נשמר גם בשאר הדרגים בסנג'ק לבנון).
  • המושל ימנה את הפקידים הבכירים ואת השופטים על פי אותו מפתח עדתי של המועצה האדמיניסטרטיבית (המג'לס).
  • לסנג'ק לבנון הוענק מעמד של אוטונומיה – ולכן כל אחד מאזרחיו יהיה "פטור" מגיוס חובה ו"פטור" מתשלום מיסים ל"שער העליון".
  • סנג'ק לבנון יחולק ל-6 (מאוחר יותר ל-7) קאימקאמיות, שבראש כל אחת מהן יעמוד איש מתוך העדה הגדולה בקאימקאמיה.
  • המשפחות החזקות אשר מעמדן הכללי, מסיבות שונות, נשאר יציב - יישארו בעלות הזכויות והמחזיקות בפועל באדמות, אך יאבדו סמכותן הפיאודלית כלפי האיכרים.
  • צמצום שטחו של סנג'ק הר-הלבנון

בפועל, ההכרה העות'מאנית ב"חוק האורגני" עלתה לאימפריה העות'מאנית בהפסדים קשים. השער העליון הפסיד למעשה את השליטה המוחלטת בשטח שהייתה קיימת למן המאה ה-15 ואף נאלץ לתת הטבות כלכליות שונות לתושבי האוטונומיה. על מנת לצמצם את ההפסדים דרשו העות'מאנים לצמצם את שטחו של האזור ולהגבילו לאזור בהם היה רוב נוצרי מוחלט. פעולה זו של צמצום השטח טמנה בחובה את זרעי הוויכוח העתיד להתפרץ אחרי מלחמת העולם הראשונה אודות שטחה של האוטונומיה.

בהתאם להסכם, מונה דאוד (אוגלו) פאשא, אדם בגיל העמידה, אשר שירת שנים רבות כנספח בחצר המלוכה של ברלין ובחצר המלוכה הבריטית, לתפקיד מושל הלבנון.

1864עריכה

במסגרת רפורמות הטנזימאט בשנת 1864, האימפריה חולקה מחדש ל-27 וילאייטים ובראש כל אחד מהם הועמד ואלי - הקמת הווילאייטים הושלמה ב-1876. כל וילאייט חולק לסנג'קים ובהם משל מוטצאריף. הסנג'קים נחלקו לקאזות אשר נמשלו על ידי קאימקם והיו נתונים לתחום שיפוטו של קאדי. הקאזה נחלקה לנאחיות ובראש כל נאחייה עמד מודיר. הנאחיות חולקו לקריות (כפרים ושכונות) ובראש כל קריה עמד מוח'תאר. מינוי הוואלים, המוטצאריפים, הקאימקמים וכן בעלי מקצוע כגון רואי חשבון ועמילי מכס היו באחריות השער הנשגב וכך גם ההיתר לשימוש בכספי המסים.[4]

מינויים של בעלי תפקידים באדמיניסטרצית הווילאייט היה בידי השלטון המרכזי ולא בידי הוואלי, אף כי הוא היה האחראי עליהם מבחינה מקצועית, בכך שמר השלטון המרכזי על השפעתו במחוזות.

 
מפה המציגה את החלוקות המינהליות של האימפריה העות'מאנית בשנת 1899, כולל סוריה העות'מאנית.

1872–1918עריכה

 
סנג'ק "עצמאי" של ירושלים הוצג בתוך חלוקה מנהלית עות'מאנית בחוף הים התיכון המזרחי לאחר הארגון מחדש בשנים 1887–1888.
 
סוריה העות'מאנית עד מלחמת העולם הראשונה הווה גבולות באפור.

בשנת 1872 הפכה ירושלים והעיירות הסובבות למוטצאריף של ירושלים וזכתה למעמד מינהלי מיוחד.

מאז 1872 ועד מלחמת העולם הראשונה נפות סוריה העות'מאנית היו:

סנג'אק זור והחלק העיקרי של וילאייט חלב לעיתים נכללים בסוריה העות'מאנית ולעיתים לא. "המילון הגאוגרפי של העולם", שיצא לאור בשנת 1906, מתאר את סוריה כ:

"מדינה בחלק [דרום-מערב] אסיה, המהווה חלק מהאימפריה הטורקית. היא משתרעת מזרחה מהים התיכון אל נהר הפרת והמדבר הסורי (השוכן צפוני למדבר הערבי), ודרומה מעלמה-דאג (אמנוס העתיקה), אחד מהרי הטאורוס, עד לגבולות מצרים. היא שוכנת בין קוי הרוחב 31° ו-37° [קו רוחב צפוני]. היא כוללת את וילאייט סוריה, או של דמשק, את וילאייט ביירות, את החלק [דרום-מערב] של וילאייט חלב, ואת המוטצאריף של ירושלים והלבנון.

פלסטין נכללת בסוריה, הכוללת את המוטצאריף של ירושלים וחלק מהווילאייטים של ביירות וסוריה.

הכינוי סוריה משמש לעיתים במובן הרחב יותר כדי לכלול את כל וילאייט חלב ואת סנג'ק צור, ובכך נוסף חלק גדול ממסופוטמיה[5]

על סוריה בשנת 1915, דוח בריטי אומר:

"המונח סוריה באותם ימים שימש בדרך כלל לציון כל סוריה הגאוגרפית וההיסטורית, כלומר כל הארץ השוכנת בין הרי הטאורוס וחצי האי סיני, שהורכבה מחלק מווילאייט חלב, וילאייט ביירות, וילאייט סוריה, הסנג'ק של לבנון והסנג'ק של ירושלים. היא כללה את החלק הזה במדינה שניתק ממנו לאחר מכן כדי ליצור את שטח המנדט של פלסטין."

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סוריה העות'מאנית בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה