ספנצה
ספנצה (ברומנית: Săpânța; בהונגרית: Szaplonca; ביידיש: ספינקה או ספינקא), היא כפר גדול, עיירה ברומניה, במחוז מרמורש.
 | |
| פנורמה של הכפר | |
| מדינה |
 רומניה |
|---|---|
| מחוז | מרמורש |
| חבל ארץ | טרנסילבניה |
| ראש העיר | Gheorghe Stan |
| בירת העיר |
ספנצה  |
| שטח | 139.14 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 3,031 (1 בדצמבר 2021) |
| קואורדינטות | 47°58′00″N 23°42′00″E / 47.966667°N 23.7°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.sapanta.ro/ | |
  | |
מיקום
עריכההיישוב שוכן 21 ק"מ צפונית-מערבית מסיגט, בגדה השמאלית של הטיסה.
מקור שמו
עריכהנחל ספנצה שמקורו במוצא הטיסה נתן ליישוב את שמו. השם יכול להתבסס על המילה הסלאבית solpъ (מפל מים). הוא נכתב לראשונה כזפאנצ'ה (Zapancha) בשנת 1373, ולאחר מכן כזפלנצ'ה (Zaploncha) בשנת 1390.
היסטוריה
עריכההיישוב היה בבעלותם של צאצאי קנזים, אצילים רומנים, שהיו קרובי משפחה של האצילים של סאראסאו (יישוב סמוך). בימי הביניים היו בבעלותם גם שני יישובים סמוכים נוספים. מאוחר יותר, כל משפחות האצילים במקום קיבלו את השם סאפלונצאי. לפיכך, בשנת 1720, כשהיישוב כלל 38 משפחות אצילים ו-15 משפחות צמיתים, כל 38 משפחות האצילים נקראו בשם זה. בעוד שם המשפחה הנפוץ ביותר בקרב הצמיתים היה אורוס (רוסי), שהתייחס כנראה למוצאם הרוסי. בשנת 1767 היו בכפר 556 צמיתים, שישים אצילים ושישים אצולה נמוכה. בנוסף לרומנית דיברו ביישוב גם רותנית והונגרית כשפות המדוברות במקום.
ביישוב גרו ארבע משפחות יהודיות בשנת 1735, שתים עשרה משפחות בשנת 1767 ו-291 תושבים יהודים בשנת 1840. בית הכנסת הראשון שלהם נבנה בסביבות שנת 1800. בסביבות שנת 1870 התיישב שם האדמו"ר יוסף מאיר וייס, יליד מונקאץ', מחבר הספר "אמרי יוסף" ומייסד "חסידות ספינקה". עקב היריבות של משפחתו עם "שושלת טייטלבאום" חסידות סיגט מסיגט, בית הדין הרבני קבע כי עליהם לעזוב את ספנצה. הם עברו למונקאץ' ולאחר מכן לוינוהרדיב, אבל צאצאיהם (צאצאי משפחות וייס, הורוביץ, כהנא ופרידמן) עדיין קוראים לעצמם אדמו"רי ספינקה. רובם חיים בברוקלין ובישראל.[1]
תושבי רומניה המירו את דתם ליוונית-קתולית של הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית ב-1790. בסביבות שנת 1880 יצאו לרומנים מספנצה מוניטין רע בכל המחוז. לעיתים קרובות נשפך דם בכפר, ומספרים שמישהו מהם גנב 32 ראשי בקר מהמרעה לאור יום.[2] ב-5–6 במאי 1944. בלילה נחתה קבוצת הצנחנים הסובייטים של אישטוואן דקאן מדרום לכפר. בסביבות ה-10 הם התעמתו עם הז'נדרמים, שבמהלכו נהרגו שלושה פרטיזנים וארבעה נתפסו. שלושה הצליחו לחזור מעבר לקו החזית.
בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21, הכפר הגיע לכותרות התקשורת מספר פעמים בגלל המלחמות בין מאמיני הכנסייה האורתודוקסית הרומנית ולבין מאמיני הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית.
ב-1838 היו בה 792 קתולים-יוונים ו-320 תושבים יהודים בכפר.[3] בשנת 1880, מתוך 1982 תושבי הכפר דיברו כשפת אם 1340 ברומנית, 533 ביידיש ו-35 בהונגרית; לפי חלוקה דתית 1365 היו יוונים-קתולים, 573 יהודים (כ-29% מהתושבים) ו-28 רומאים-קתולים.
בשנת 2002, מתוך 3,267 תושבים, 3,240 היו בני לאום רומני; 2,936 הם יוונים-אורתודוקסים, 257 אדוונטיסטים ו-65 יוונים-קתולים.
אתרים בעלי חשיבות
עריכה- הכפר מפורסם בזכות בית הקברות העליז שלו. משנת 1935 ועד מותו ב-1977, גילף גלך העץ Stan Ioan Pătraș, ואחריו תלמידו Dumitru Pop-Tincu, יותר משמונה מאות צלבי עץ מעץ אלון וצבע אותם בצבע שמן עז (בעיקר כחול). כתובות הסלנג-הארכאיות שלהם, לעיתים קרובות הומוריסטיות, הן מונולוגים פיקטיביים של הנפטר המפוייס עם המוות. במהלך העשורים החלו תחתיותהם של הצלבים הישנים להירקב, וצבעיהם דהו בגלל קרינת השמש. לזכרו של גלף העץ יש גם מוזיאון זיכרון בכפר.
- מנזר אורתודוקסי נבנה בשטח הכפר, בהתבסס על תוכניותיו של דורל קורדוש. הוא נועד להיות יורשו של המנזר שכנסיית האבן שלו נבנתה לפני 1391.
- בית קברות יהודי.[4]
- יער האדר - מילה - אשור של עמק ספנצה היה שדה ציד פופולרי בגלל הדובים וחזירי הבר שחיו בו, וגם הסרטנים שחיים עד היום בנחל עם מימיו צלולים וזכו לשבחים.[5]
גלריית תמונות
עריכה-
-
-
-
-
-
-
בית הקברות העליז -
בית הקברות העליז -
כנסיית הכפר -
Stan Ioan Pătraș מוזיאון לזכרו של -
-
בית העירייה -
בית הקברות היהודי בספנצה -
בית הקברות היהודי בספנצה
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- וילמוש בלאי: החברה והלאומים של מחוז מרמורש מהתיישבות המחוז ועד תחילת המאה ה-1. בודפשט, 1943
- Randolph L. Braham - Zoltán Tibori Szabó (עורך. ): אנציקלופדיה גאוגרפית של השואה ההונגרית. 1. בודפשט, 2007
- מידע על סיור בעמק של ספנצה ויובליו בכתובת www.emaramures.ro (ברומנית)
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של ספנצה
הערות שוליים
עריכה- ^ Mislovics Erzsébet: A hászidizmus megjelenése és terjedése. in Bányai Viktória – Fedinec Csilla – Komoróczy Szonja Ráhel szerk.: Zsidók Kárpátalján. Bp., 2013, 65. o.
- ^ Rudolf Bergner: In der Marmaros. Ungarische Culturbilder. München – Leipzig, 1885, 249. o.
- ^ Schematismus Venerabilis Cleri Almae Dioecesis Szathmariensis Pro Anno Jesu Christi 1838
- ^ Jewish Heritage Travel (Ruth Ellen Gruber cikke)
- ^ Az Osztrák–Magyar Monarchia írásban és képben