פתיחת התפריט הראשי

העבדות בברזיל החלה במאה ה-16, כאשר האימפריה הפורטוגזית גילתה את אדמת ברזיל והייתה זקוקה לכוח עבודה יעיל וזול למלאכות שונות, ביניהן עיבוד חקלאי. לשם כך הפורטוגזים שיעבדו והביאו בכפייה עבדים אפריקאים באוניות לברזיל, כחלק מסחר העבדים הטרנס אטלנטי. עבדות זו נמשכה עד המאה ה-18, אז נאסרה בחוק.

תמונה המתארת ארוחה משפחתית בבית הלבנים, ה"קפיטנים" אשר משרתים אותם העבדים האפריקאנים.

כלכלת ברזיל הלכה והתפתחה על ידי שימוש של הפורטוגזים בעבדים. בשלב הראשון, השתמשו כעבדים בעיקר האינדיאנים ילידי המקום. המעבר לכוח עבודה שמורכב בעיקר מעבדים אפריקנים התרחש בהדרגה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-16. כאשר החלו לייבא עבדים אפריקנים רבים, הם הוקצו לעבודות הקשות ביותר בשדות, ואילו האינדיאנים איישו את העבודות הקלות יותר, למשל עיבוד חקלאי. עד למחצית שנות ה-80 של המאה ה-16 העבדים האפריקנים היוו כשליש מכוח העבודה המשועבד בפרנמבוקו, בה היה הפיקוד המשגשג ביותר של תעשיית ייצור הסוכר בברזיל.

ייבוא העבדים האפריקנים גדל עוד יותר בהיקפו במהלך המאות ה-17 וה-18, בהן עשרות אלפי אפריקנים משועבדים הגיעו לערי הנמל האטלנטיות שבברזיל. בשל התחרות הגדולה בתעשיית ייצור הסוכר עם הודו המזרחית, חלה ירידה ברווחים, דבר אשר הוביל בעלי אדמות רבים למכור את העבדים האפריקנים שלהם דרומה, בעיקר למינאס ז'ראיס, שם התגלו זהב ויהלומים רבים. בהלת הזהב במאה ה-18 הובילה לשינוי הפוקוס והמשאבים הכלכליים דרומה אל עבר הזהב. הדרישה לכוח עבודה אפריקני באזורי החציבה גדלה עד מאוד, וכ-60 אחוזים מן העבדים שהגיעו לסלבדור יובאו למחצבות הזהב בפנים המדינה. הסחר הטרנס-אטלנטי בעבדים שגשג עד שנות ה-20 המוקדמות של המאה ה-19, ובשנים אלו התרחשו קונפליקטים אירופאיים אשר סייעו לאמריקה הלטינית להגיע לעצמאות. בנוסף, ההתנגדות לסחר העבדים מצד הבריטים הביאה לירידה במסחר. הסחר הבריטי והאמריקני הפסיק בעשור הראשון של המאה ה-19 ועבדות הוצאה אל מחוץ לחוק בקולוניות האנגליות ב-1834. בנוסף, מרבית הרפובליקות הספרדיות-אמריקאיות החדשות הוציאו מחוץ לחוק את העבדות. עם זאת, ברזיל, קובה ופוארטו ריקו המשיכו לייבא עבדים מאפריקה לאורך המאה ה-19. בשנת 1850 הכריז פדרו השני, קיסר ברזיל על חוק סיום סחר העבדים, אשר קיבל ביטוי גם באכיפת החוק[1].

תחילת העבדות בברזיל, מהלכה והיקפהעריכה

הקולוניאליזם הפורטוגזי בראשית המאה ה-16, אשר היה אחראי לייסודה של העבדות בברזיל, היה חלק מהיסטוריה ארוכת שנים של התרחבות מעבר לים שהחלה בתחילת המאה ה-15 לאורך החוף המערבי של אפריקה. סוחרים פורטוגזים, בדרך כלל בעלי קשרים לכתר, ביססו במהלך המאה ה-13 קשרי מסחר נרחבים עם התרבויות האסלאמיות בצפון אפריקה הים-תיכונית. הפורטוגזים היו בוני ספינות ונווטי אוקיינוס מיומנים, ולאורך הסחר הבין-לאומי היו ידועים כבעלי מערך עצום של מוצרים, החל מתבלינים אסיאתיים כמו פלפל, ציפורן וסוכר ועד לשנהב וזהב.

 
התעללות בעבד במהלך המסע מחופי אפריקה לברזיל

המטרה של הפורטוגזים הייתה להשתלב בסחר של זהב, שנהב, עבדים ומוצרים נוספים. מסעותיהם מערבה הובילו לגילוי, כיבוש והתיישבות במגוון קבוצות איים שהפכו לקולניות האטלנטיות האירופאיות הראשונות: מדיירה, האיים האזוריים, כף ורדה וסאו טומה ופרינסיפה. באיים אלו יושמה ההתנסות הראשונה עם מטעי סוכר שהתבססו על עבדות.

בשנת 1500, צי גדול שיצא לכיוון הודו עזב את ליסבון והפליג לכיוון מערב לפני שהחלו להתקדם דרומה. בפיקודו של פדרו אַלְבָרֵס קַבְּרָל, הצי הפליג מערבה יותר מכל משימת מסחר וביצע התקרבות ליבשה בצפון-מערב ברזיל ליד פורטו סגורו. המשלחת הפורטוגלית נחתה בחופיה של יבשת אמריקה. עד 1530 עניין המונרכיה הפורטוגלית בברזיל היה קטן, בעיקר בשל רווחים גבוהים שנצברו באמצעות המסחר עם הודו, סין ואינדונזיה. בשנת 1532 הבינו הפורטוגלים את הפוטנציאל הטמון בברזיל והקימו בה את המושבה הפורטוגלית הראשונה, סאו ויסנטה, שהיוותה, בנוסף, תחנת מעבר לעבדים הראשונים (האינדיאנים תושבי ברזיל)[2].

במאה הראשונה של ההתיישבות בברזיל ניסו המתיישבים הראשונים לשעבד את האינדיאנים תושבי המקום, כדי שיסייעו במטעי הסוכר הראשונים שהחלו לקום בברזיל, כמו כן גם בעבודות חקלאיות נוספות. האינדיאנים סירבו להשתעבד לאירופים, וברחו לכיוון יערות העד של האמזונאס, אל האזורים שהאירופים לא העזו להגיע אליהם. עם זאת, לא כולם הצליחו לברוח, רבים נתפסו ונאלצו להילחם, או להתאבד כדי לא להשתעבד. לבסוף הבינו הפורטוגלים כי יהיה קשה להשתמש ביושבי המקום כעבדים[3].

פורטוגל פנתה לייבוא עבדים אפריקנים וכך שעבדה את האוכלוסייה האפריקאית על ידי חטיפתם בעיקר מאזור סנגל, גמביה, בורקינה פאסו ובנין של היום. כאמור, יורדי הים מפורטוגל החלו לייבא עבדים מאפריקה בהמוניהם. בין השנים 1550 לבין 1570 לא היו כמעט עבדים אפריקאים במטעי הסוכר, אלא בעיקר עבדים אינדיאנים. בשנת 1574 אוכלוסיית העבדים האפריקאים מנתה רק כשבעה אחוזים מכוח העבודה המשועבד. בשנת 1591 הם היוו 37 אחוזים, ובשנת 1638 העבדים האפריקאים והאפרו ברזילאים היוו את עיקר כוח העבודה.

בשנת 1822, מנתה אוכלוסיית ברזיל כמיליון בני אדם, 30% מהם עבדים ילידי אפריקה או ממוצא אפריקני. בשנים אלה כבר פינו גידולי הסוכר את מקומם כגידול כלכלי מוביל בברזיל לקפה, ובשל הדרישה העולמית למוצר זה, גדלו שטחי הגידול ובמקביל גם כמויות העבדים בברזיל[2].

 
הובלת עבדים

חיי קהילהעריכה

תעסוקת העבדיםעריכה

חייהם של העבדים בברזיל התמקדו בעיקר סביב עבודתם, כאשר סוג העבודה היה תלוי במיקום מגוריהם. העבדים בכפרים ובאזורים החקלאיים עבדו בשדות ובמטעים, בעיקר בתחומי הקפה והסוכר. הענפים המרכזיים היו שונים בכל אזור, כאשר בפרנמבוקו התמקדו בגידולי כותנה, בבאהיה בטבק וקקאו ובריו דה ז'ניירו ובסאו פאולו רוב העבדים עבדו במטעי הסוכר. רוב תוצרי החקלאות נועדו לייבוא אך גם לשוק המקומי. הובלת הסחורות הייתה גם עבודתם של עבדים רבים. בעיר העבדים עבדו כעובדי נמל, משרתים, סבלים, בעלי מלאכה, בנאים וכן בזנות[4].

ידיעת שפותעריכה

העבדים היו ממוצא שונה זה מזה ולכן דיברו בשפות שונות, אך כאשר הפורטוגזים הגיעו לאפריקה והחלו בסחר העבדים, התרחש מעין "כור היתוך" בין הקבוצות השונות. על אף השוני בין קבוצות העבדים השונות, שבטים אשר גרו בסמוך זה לזה באפריקה היו לעיתים בעלי מאפיינים דומים ואף ניב משותף. עובדה זו איפשרה להם במעבר לברזיל לתקשר ביניהם וליצור קשרים חברתיים בין חברי קבוצות שונות. ידיעת שפות השפיעה על המעמדות בתוך קהילות העבדים בברזיל, כאשר היחידים אשר ידעו יותר משפה אחת, או קרוא וכתוב היו בעלי מעמד גבוה. ידיעת שפות אפשרה לעבד להבין את יחסי הכוחות בין הקפיטן, המעביד, לקפיטנים אחרים ולגורמים פוליטיים שונים[5]. כאשר ספינות העבדים החלו להגיע לחופי ברזיל, רבים מהקפיטנים האמינו שעליהם לקנות עבדים בעלי אותה זהות אתנית משום שהדבר יועיל לפרודוקטיביות העבודה. לעומת זאת, היו מעבידים שבחרו לקנות עבדים ממגוון זהויות, כדי להבטיח שלא יהיה סיכוי להתאגדות ומרידות נגדם. על אף הנחה זו, העבדים מצאו לעצמם דרכים לתקשר ביניהם וליצור לעצמם חיי משפחה וקהילה, ואף מרידות.

 
חיי היום יום של העבדים

חיי משפחהעריכה

עבדים רבים בחרו להתחתן עם בעלי זהויות זהות או דומות לשלהם, מתוך כך ניכר שהמעבידים אפשרו להם לבחור עם מי יתחתנו. שמירה על הזהות הייתה דבר קריטי לחיי העבדים והזהות האישית נשמרה היטב בנישואים בין עבדים מאותו מוצא. גם הקפיטנים הבינו זאת והיו יכולים להרוויח מכך שהעבדים היו מרוצים, דבר שגרם לשיתוף פעולה מסוים בין העבדים לקפיטנים, אך לא תמיד. מרבית העבדים חיו במסגרות משפחתיות או בהתארגנויות שיתופיות שונות ורוב הקפיטנים אפשרו את אופני המחייה השונים ולא התערבו בהם[6].

ככל שקבוצת העבדים של קפיטן היא יותר גדולה, כך גדל הסיכוי של העבדים למצוא בן זוג שיהיה קרוב לגילם. דבר המעיד על פערי הגילאים הגדולים שהיו במקומות בהן מספר העבדים של קפיטן מסוים היה קטן. מכיוון שעבדים הועברו למיקום חדש, נענשו ונהרגו על ידי המעבידים שלהם בתדירות גבוהה, היו עבדים שנישאו פעמים רבות. כאשר הזוג נפרד בעל כורחו, נשברה המסגרת המשפחתית. הנישואים המרובים גרמו להיווצרותן של משפחות חורגות וממזרים. עם זאת, רוב נישואי העבדים החזיקו זמן רב. לעיתים מה שקבע את נישואי הזוג היה הולדת ילד משותף. רוב הנשים הרו בגיל צעיר, אך היה נהוג שכאשר הילד השני ייוולד, דמות האב שהשתתפה ביחסי המין תהפוך לבעל של אותה אישה[7].

חיי קהילהעריכה

עבדים יצרו לעצמם קהילות שהושפעו ממסגרות משפחתיות. הכנסייה, על אף כוחה הרב והתערבותה בחיי העבדים, לא גיבתה ולא תמכה בתחום זה של חייהם. קהילת העבדים תמכה וקיבלה את אופני המחיה שהפרטים בחרו בהם. היו מנגנונים קהילתיים שעזרו לשמור על אורח החיים הכללי, למשל: הורים שלא תיפקדו, גונו ונדרשו לחזור לדרך הישר. הדרכים להפעלת לחץ זה היו לחץ חברתי, כישוף ואלימות[8].

הריקוד כמקרה בוחן של תרבות ומסורת בקרב קהילת העבדים בברזילעריכה

אחד הפנים החשובים במסורות האפריקאיות הוא ריקודים ופולחנים דתיים. הריקודים המסורתיים שימשו את העבדים כדרך לבטא את עצמם על אף הדיכוי המתמשך שחוו, ובמקרים רבים הקפיטנים אפשרו זאת. בעיני הקפיטנים, קיום של ריקודים ופולחנים מסוימים לא היווה איום מכיוון שהם ראו שהריקוד משמח את העבדים ומעודד אותם. תפיסתם הייתה כי העבדים, שלא כמו חיות אחרות, נהנים מפסק זמן מעבודתם שלא מוקדש למנוחה, אלא ליצירה ופורקן. בעיניהם, התופעה אכן לא מסוכנת, משום שמצב רוחם ושמחת החיים של העבדים השתפרו בעקבות הריקודים, אשר תרמו לשמחת החיים ושביעות רצונם.

לפי התפיסה האירופאית, ריקוד משמעו הנאה והתלהבות, אך לעומת זאת, בקרב העבדים הריקודים היו בעלי משמעויות שונות ומגוונות, התלויות בסוג הריקוד ובמטרותיו, למשל: טקסי דת, ארגון מרידות, לוויות, חגיגות ויציאה למלחמה. עם הזמן, הבינו המעבידים כי קיימים סוגי ריקוד בעלי משמעויות שונות, אשר הובילו לחקיקת חוקים האוסרים על ריקודים מסוימים. הקפיטנים לא הכירו את סוגי הריקוד השונים והדבר הפחיד אותם, בעיקר מתוך החשש כי הם עלולים לגרום להתמרדות[9].

הדת שהייתה נפוצה בקרב הקפיטנים הייתה הנצרות האירופאית והם חייבו את עבדיהם לקיים את הפולחן הנוצרי. בעוד שהעבדים האפריקנים חויבו לדת הנוצרית, הם המשיכו לקיים מסורות ופולחנים אשר נהגו לקיים באפריקה, וביניהם הריקוד המסורתי. עם הזמן אמונתם של העבדים האפריקאים הייתה מורכבת מהנצרות ומפולחנים אפריקאים שבטיים[10].

 
ריקוד הקפוארה

אחד מהטקסים הפולחניים היה ריקוד שאותו היה מנהיג אחד מראשי קהילת העבדים שהיה לבוש באופן מסורתי. אחריותו התבטאה בהלהטת היצרים ועידוד המשתתפים להגיב ולקחת חלק בריקוד. פולחן זה היה זר ומשונה בעיני הלבנים ועם השנים נוספו יותר ויותר הגבלות ואיסורים על סוגי הריקוד המותרים לעבדים. הקפיטנים חששו מאוד מריקודים מסוג זה והחלו לחלק באופן דיכוטומי את ריקודי העבדים ל"טובים" ו"רעים", כאשר את ה"רעים" יש לאסור והם מהווים סכנה לסדר החברתי. הריקודים שנתפסו כ"טובים" היו ריקודים בעלי אופי יומיומי, אשר נתפסו כחשובים לשמירה על מצב הרוח הטוב של העבדים. אחת הסיבות המשמעותיות לאיסור על ריקודים דתיים היה הפחד מהשונה והלא מוכר שבטקסי העבדים. המעבידים האמינו בנצרות, לכן תייגו את ריקודי הפולחן כעבודת השטן. ההצדקה הדתית חיזקה את עמדתם. מסמך שנשלח לברזיל מטעם הכתר בשנת 1780 קובע כי יש לאסור על ריקודים פולחניים, אך להתיר ריקודים יומיומיים, על אף שאינם טהורים, אך הם הרע במיעוטו[11].

בין השנים 1808 ל-1835 היה גידול משמעותי באוכלוסייה בברזיל כתוצאה מהתיישבות לבנים שרצו להצטרף למוקד המתפתח כלכלית, והן עקב המשך של סחר העבדים שהוסיף לאוכלוסיית העבדים. בסלבדור למשל, אוכלוסיית העיר התחלקה כך שהעבדים היוו כ-42 אחוזים מכלל האוכלוסייה, בעוד שהלבנים היוו כ-28 אחוזים בלבד. לאור נתונים אלו, הרשויות והקפיטנים החלו לאסור באופן גורף כל התארגנות לשם ריקוד או פולחן, ללא הבחנה בין סוגי הריקודים השונים. הם חששו מכל מפגש מרובה משתתפים שלהם, כאשר הסיבה העמוקה להתנגדותם הייתה הפחד מכוחם וכמותם המספרית הגדולה של העבדים אשר עלולים להתאגד ולמרוד באופן אלים[12].

בין פולחני הריקוד ניתן למצוא את הפולחנים שנבעו מדתות ה"מקומבה" וכן את ריקוד הקפוארה שהתפתח כתוצאה ממסורות אפריקניות על ידי העבדים בברזיל. "מקומבה" הוא שם כולל לקטגוריה של דתות אפרו-ברזילאיות, הכוללות פולחנים מרובי אמונות. חלקם יכולים להיות סותרים אך הם משולבים לכדי פולחן אחד. חלק מהריקודים הנהוגים בפולחן דתות אלה תורגל על ידי העבדים בברזיל ונתפס על ידי הלבנים כמאיים ומסוכן. אחת הדתות היא קנדומבלה, אשר פולחנה כולל טקסים, ריקודים וכישוף. משמעות נוספת של המילה מקומבה היא תיאור של כלי נגינה או כישוף[13].

קפוארה היא ריקוד קרב ברזילאי שהומצא על ידי העבדים האפריקנים במאה ה–16. הם החלו לפתח את הקפוארה, שהייתה למעשה דרך להתאמן בלחימה פיזית, במסווה של ריקוד. שילוב המוזיקה ותנועות הריקוד עזר לעבדים להסוות את כוונתם האמיתית ולקבל אישור מהקפיטנים להמשיך בפעילות זו. אימוני הקפוארה תרמו למרידות השונות בכך שהכשירו את העבדים בטכניקות לחימה וחוזק פיזי רב[14].

התנגדותעריכה

באופן טבעי, מספר רב של עבדים התקוממו כנגד הקפיטנים שלהם. כדי להתמודד עם התופעה, הקפיטנים החליטו להשתמש בעונשים קשים ואכזריים. בין העונשים הנפוצים יותר היו השלכה (בעודם חיים) לכבשנים בוערים, קטיעה של אצבעות, "נובנה" (עונש קשה שבמהלכו הנענש סובל תשעה ימי הצלפות רצופים), צווארון ברזל ועוד. קפיטנים מסוימים גילו שההתאכזרות הנפשית קשה אף יותר מן ההתאזכרויות הגופניות הללו, ומניבה תוצאות מועילות יותר בעבורם, כמו למשל ציות.

עבדים רבים נקטו בהתאבדות, או, לעיתים קרובות יותר, בבריחה מהבתים של הקפיטנים. היה לא פשוט ללכוד אותם הואיל והם היו רבים. כתוצאה מכך, נוצרה עבודה חדשה, לוכד עבדים: "קאפיטו דו מאטו" ("שיח' קפטן", מעין סוכן ביטחוני). הקאפיטו נהגו למכור את שירותיהם לבעלי העבדים וקיבלו פרסים מהם על כל לכידה מוצלחת. הם בדרך-כלל היו שחורים חופשיים או מולאטים (כינוי לאנשים שהיו צאצאים מעורבים של אירופאים ואפריקניים). העבודה החדשה סייעה לעבדים משוחררים להיכנס לחברה ולחיות חיים חופשיים. הקאפיטו היו ידועים באכזריותם ובחוסר הרחמים. (B. Route, 1976).

 
מבנה בקילומבו

עבדים שהצליחו לברוח עברו לגור באזורים עירוניים, ושם ניסו את מזלם כאנשים חופשיים. הרוב רצו להגיע ליישובים מרוחקים שבהם היו עבדים נמלטים כמותם. ליישובים הללו קראו קילומבו והם נוסדו על ידי עבדים נמלטים, ולעיתים גם בידי מיעוטים אחרים אשר נדחקו לשולי החברה, כמו למשל פורטוגלים. הקילומבו היה כלי חשוב מבין כלי ההתנגדות של העבדים הואיל והם סייעו בהגנה נגד משלחות ללכידת עבדים וכן בסיוע לבריחתם של עבדים נוספים. בקילומבו מסוימים ניסו לשחזר חיים שבטיים אפריקאיים, אך רוב הניסיונות הללו לא צלחו הואיל ומאבקם התמידי בעבדות הוביל לכך שקיומם היה קצר יחסית.

הקילומבו המפורסם ביותר היה פאלמרס, אשר ממוקם באלגואס של היום. פאלמרס עמד בכ-20 תקיפות ומצורים גדולים שבוצעו על ידי ההולנדים, הפורטוגזים ומתיישבים ברזילאיים, עד שנפל בשנת 1695. בין 20 ל-30 אלף איש גרו בפאלמרס, שעד 1804 (השנה בה האיטי קיבלה עצמאות) היה המקום הגדול ביותר שאכלס שחורים חופשיים מעבדות. זומבי דוס פאלמרס, הביס את הפורטוגלים בקרב משמעותי ושימש בתור אסטרטג צבאי בקילומבו. זומבי הנהיג פשיטות על ערים ומטעים פורטוגלים, אשר בזכותן הצליחו עבדים רבים לברוח ממעבידיהם. ב-20 בנובמבר 1695, נתפס זומבי וראשו נערף. עד היום הוא נחשב לגיבור לאומי בקרב האפרו ברזילאים, ובתאריך 20 בנובמבר מציינים את "יום המודעות השחורה" לזכר המאבק שלו.

מלבד פאלמרס, הקילומבו הגדולים השתרעו בהרים ובאזורים מיוערים לצד כמה מהערים הגדולות במינאס ז'ראיס, ובהם היו בסך-הכל כ-20 אלף שבויים לשעבר. הם נחשבו על ידי השלטונות למגפה שאין לה תרופה. הפליטים בקילומבו הללו חטפו והרגו לבנים רבים, דבר שהפך את הדרכים למסוכנות למעבר. בשנת 1757 ברטולומאו בואנו דו פארדו ((Bartolomeu Bueno do Prado תקף ורצח קבוצה גדולה של שחורים באזורים הללו. הוא חזר עם 3900 זוגות אוזניים של שחורים כהוכחה למעשה. ההתקפה הזו ועוד כמותה שהגיעו לאחריה הסירו באופן זמני את איום הקילומבו על הלבנים במינאס ז'ראיס.

בשנים 1719 ו-1724 עבדים בבירת מינאס ז'ראיס תכננו התקוממות גדולה, אך התוכנית התמוטטה הואיל והאנגולים והגינאים לא הצליחו להחליט מי ישלוט לאחר שיודח השלטון הלבן. קונספירציה נוספת התהוותה על ידי עבדים בעיירה סאו ז'או דל ריי (מינאס ז'ראיס) יחד עם נמלטים מקילומבו קרוב. הם תכננו התקפת פתע בכנסייה ב-15 באפריל 1756, בה ירצחו לבנים ומולאטים, אך התרמית התגלתה וסוכלה. היו גם ניסיונות מרד במרנייאו ואזורים נוספים, אך כל הניסיונות הללו סוכלו.

גידולי הסוכר הגדולים בצפון-מזרח ברזיל היו בעיה גדולה לשלטון הלבן. בשנים 1807, 1809, 1813 ו-1816 עבדים מוסלמים ניסו להשתלט על הפוליטיקה המקומית. רציחות של בעלי מטעים לבנים בשנים 1809 ו-1813 יצרו קרבות סוערים סביב העיר סלבדור, וב-1816 נתפסו מאות חשודים במעשי הרציחות הללו, אשר הוצאו להורג, הוכו או גורשו לקולוניות באפריקה.

לא כל השבויים האפריקניים בהכרח שנאו את בעליהם או תכננו לרצוח אותם. חלקם היו מאוד כנועים, אחרים הטביעו את יגונם באלכוהול. עבדים אחרים סירבו להיכנע לשלטון הלבן, אך המלחמות החוזרות ונשנות, כמו למשל הקרבות של זומבי דוס פאלמרס, לא גרמו לרשויות להירתע[15].

צעדים לקראת סיום העבדותעריכה

הארגונים המשמעותיים שפעלו למען שחרור עבדים היו ארגונים דתיים של שחורים או מולאטים, אשר הוקמו במטרה לחזק את רוח הנצרות בקרב אנשים ממוצא אפריקני. הם נקראו אירמנדות וחולקו לקבוצות על בסיס גזעי ושבטי ויחד אספו כספים למען שחרור שבטים אחרים שהיו ראויים לכך בעיניהם. עבודת האירמנדות הייתה הדוגמה הטובה ביותר לשיתוף פעולה בין שחורים בברזיל הקולוניאלית. המאסטר והעבד סיכמו ביניהם על מחיר לשחרורו של השני, ובתום התהליך קיבל העבד "קאראטה דה אלפוריה" (מכתב שחרור). צאצאי עבדים ופילגשיהם יכלו לצפות לשחרורם לאחר מותם של בעליהם, וחלקם אף קיבלו ירושות קטנות של אדמה או כסף.

רבים ממכתבי השחרור הגיעו דווקא לעבדים החולים, זקנים או נכים, אשר להם השחרור מעבדות היה כמו גזר דין מוות. זאת הואיל ולא היו להם האמצעים או היכולות להצליח לשרוד כאנשים חופשיים ועצמאיים. רבים מהקפיטנים אשר הבטיחו שבצוואתם יורו לשחרר את העבדים שלהם, בסופו של דבר כתבו שהם יצטרכו לשרת את צאצאיהם, או לחלופין שחררו את העבד למספר שנים בודדות בלבד.

תחת המגבלות הללו, העבדים היו רק משוחררים חלקים. הרבה מהם היו חסרי כישורים או אמצעים לשרוד לבד, וגם כאשר היו בעלי כישורים מועילים: מרבית הלבנים לא ראו בהם כחלק מהחברה ולכן לא העסיקו אותם. רבים מהעבדים בחרו להיות נוודים בגלל הסיבות האלה, חלקם אף נטלו חלק בפעילות קרימינלית (שוד, הברחת יהלומים), הואיל והעבודות האלה היו זמינות בעבורם, הציעו שכר רב ולא דרשו תשלום של מיסים.

מרבית הקפיטנים לא הבחינו בתהליך התיעוד של שחרור העבדים בין מולאטים לשחורים ולכן המידע בתחום זה מוגבל. חשוב לשים לב לחוסר הפרופורציה הגדול בין מספר השחורים ששוחררו לעומת המולאטים. קפיטנים לבנים שחררו לעיתים קרובות את צאצאיהם הממזרים המולאטים. בנוסף, למולאטים היה קל יותר להשתחרר הואיל והסיכוי שהם ילידי ברזיל היה גבוה יותר והם שלטו באופן טוב יותר בשפה ובתרבות הברזילאית.

במהלך המאה ה-18, התרחשו המהפכות האמריקנית והצרפתית, וכן המהפכה התעשייתית, אשר היוו אבן דרך חשובה בהיסטוריה וספציפית בנושא סחר העבדים בעולם. הדעה הרשמית החזקה של בריטניה כנגד הסחר בעבדים הדהדה ברחבי העולם ובשנת 1848 הסחר בעבדים בארצות הברית אל קולוניות הבריטיות ואל שאר הקולוניות האירופאיות הגיע לכדי סיום והוכרז רשמית כלא חוקי. למרות זאת, בשנה זו הסחר האפריקני בעבדים הלך וגדל לשני יעדים גדולים: האימפריה העצמאית ברזיל והקולוניה הספרדית קובה.

 
העברת חוק ביטול העבדות ב-1888

כתוצאה מכך, במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 העבדות התקיימה על-פני שטח גאוגרפי גדול יותר מאי פעם, וכ-6 מיליון אפריקנים הוחזקו בשבי. בתקופה זו היו בין 2 ל-2 וחצי מיליון עבדים בברזיל, ועבדות נמצאה בכל אזורי הארץ בשנים הללו. היא שימשה מרכיב משמעותי בחקלאות הברזילאית, וכן הועסקו עבדים רבים בערים המרכזיות בתור משרתים אישיים, בנאים, סבלים ואף בזנות. ריו זה ז'ניירו הייתה עיר עבדים בתקופה זו, כאשר הם היוו בין 40 ל-50 אחוז מהאוכלוסייה הכללית בה.

קולות בודדים הועלו בתקופה זו לגינוי העבדות בברזיל. המשמעותי מביניהם היה של ז'וזה בוניפאסיו דה אנדראדה, "אבי העצמאות הברזילאית", אשר קרא (1823) לסיום סחר העבדים וגם לסיום העבדות בכלל. למרות זאת, לא היה נראה בתקופה זו כי שינוי יגיע במהרה, הואיל והמציאות הכלכלית-פוליטית הייתה כזו שהסתמכה על העבדות, אשר הפכה בתקופה זו לבעיה לאומית[16].

סיום העבדות בברזיל לא היה בנקודת זמן ספציפית, אלא תהליך ארוך והדרגתי. ב-28 בספטמבר 1871 הפרלמנט האימפריאלי חוקק את חוק הרחם החופשי לפיו התינוקות אשר נולדו לאמהות שהיו שפחות, לא יהיו עבדים בעצמם. בתאריך 13 במאי 1888 נחתם חוק הזהב אשר הוביל באופן סופי לביטול העבדות בברזיל.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • S. Klein. H. Vidal Luna F., Slavery in Brazil, Cambridge University Press, 2009
  • Talmon Chavicer M., Slavery and Culture: "Black Dances" in Brazil, Journal of the Historical Society of Israel Vol 8, 2001

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא עבדות בברזיל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Levine, R. M., & Crocitti, J. J. (Eds.). (1999). The Brazil reader: History, culture, politics, Duke University Press
  2. ^ 2.0 2.1 Bergad, L., The comparative histories of slavery in Brazil, Cuba, and the United States.., Cambridge University Press, 2007
  3. ^ The Portuguese in Brazil, The World Economy
  4. ^ Bethell, L., The Decline and Fall of Slavery in Nineteenth Century Brazil. Royal Historical Society Vol. 1, Cambridge University Press, 1991
  5. ^ Slavery in Brazil, עמ' 218
  6. ^ Slavery in Brazil, עמ' 220
  7. ^ Slavery in Brazil, עמ' 235
  8. ^ Slavery in Brazil, עמ' 228
  9. ^ Chavicer, עמ' 8-9
  10. ^ Slavery in Brazil, עמ' 215
  11. ^ Chavicer, עמ' 9
  12. ^ Chavicer, עמ' 11
  13. ^ Kelly E. Hayes, "Black Magic and the Academy: Macumba and Afro-Brazilian “Orthodoxies, History of Religions, 46 4, The University of Chicago Press, 2007, עמ' 283–315
  14. ^ Talmon‐Chvaicer, M., The Hidden History of Capoeira: A Collision of Cultures in the Brazilian Battle Dance, Bulletin of Latin American Research, 2 Vol 29, 2010 doi: 10.1111/j.1470-9856.2010.00369.x
  15. ^ Leslie, b. Rout Jr., Race and Slavery In Brazil, The Wilson Quarterly, 1 1, 1976, עמ' 73-89
  16. ^ Bethell, L., The Decline and Fall of Slavery in Nineteenth Century Brazil. Royal Historical Society Vol. 1, Cambridge University Press, 1991, עמ' 71-88