עודד ליפשיץ (עיתונאי)
עודד ליפשיץ (11 במאי 1940 – ככל הנראה סוף נובמבר 2023) היה עיתונאי ישראלי ופעיל חברתי, ממייסדי קיבוץ ניר עוז במערב הנגב הצפוני. נחטף לרצועת עזה במהלך הטבח בניר עוז, במתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023, וכעבור כחודש נרצח בשבי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.[2]
 | |
| לידה |
11 במאי 1940 חיפה, המנדט הבריטי |
|---|---|
| נרצח |
בין 7 באוקטובר 2023 לפברואר 2024[1] (ככל הנראה בסוף נובמבר 2023) (בגיל 83) רצועת עזה, הרשות הפלסטינית |
| מדינה |
ישראל  |
| עיסוק | עיתונאי |
| תחום סיקור | נושאים אידאולוגיים חברתיים ומדיניים |
.jpg)
גופתו של ליפשיץ הובאה לישראל ב-20 בפברואר 2025, יותר משנה לאחר שנחטף ונרצח.
ביוגרפיה
ליפשיץ נולד וגדל בחיפה בימי המנדט הבריטי. הוא היה חניך השומר הצעיר וסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי העברי בעיר בשנת 1957 (מחזור ל"ח). את שירותו בצה"ל עשה כלוחם בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח ולחם במלחמות ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ולבנון הראשונה.[3]
ליפשיץ נמנה עם הגרעין המייסד של קיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה.[4] הוא שימש בקיבוץ בתפקידים שונים וביניהם מזכיר, מרכז, גזבר, יו"ר ועדת חינוך, יו"ר כלכלי. בהמשך הוצע לו לשמש רכז הדור הצעיר במפלגת מפ"ם אך סירב.
כעיתונאי
בשנים 1983–1995 עבד כעיתונאי ופובליציסט ב"על המשמר" (העיתון היומי של תנועת "השומר הצעיר") . כמו כן פרסם רשימות ותחקירים במוסף "הדף הירוק", של העיתון אשר עסק בנעשה בתוך התנועות הקיבוציות. כתבותיו עסקו בנושאים חברתיים, מדיניים ואידאולוגיים. בין היתר, עסק בביקורת על התנועות הקיבוציות ובחשיפת פרשיות פיננסיות בהן הסתבכו, דבר שלא היה אופייני בעיתון שהיה ביטאונה של תנועת הקיבוץ הארצי.[5] אחד ממאמריו הבולטים היה ביקורת בעקבות הפלת המטוס הלובי בסיני, שבו טען כי למרות שטייס המטוס שגה, הצמרת המדינית והביטחונית שקיבלה את ההחלטה חמקה מאחריות. ליפשיץ כתב עוד כי לדעתו יש סכנה שההתחמקות מאחריות תמנע את הפקת מלוא הלקחים לגבי מקרים דומים בעתיד.[6]
בעקבות יום האדמה ב-1976 פרסם ליפשיץ מאמר עמדה בו כתב: ”נדמה לי שבפעם הראשונה הגענו לכך שחיילים ישראלים יירו לתוך המון זועם. וכשזה קורה כבר אין זה חשוב מי הוא הצודק והבושה היא של כולנו. הנזק המוסרי, המדיני, הכלכלי והצבאי שמאורעות השבועיים האחרונים גרמו למדינת ישראל הוא עצום, ויחסינו עם ערביי ישראל ותושבי השטחים שוב לא יהיי כמקודם. חשבנו שאפשר לשמור על יחסים יפים כאלה מבלי לתת כל תמורה, וכשמיעוט כזה נלחם בעד עניין צודק כשמירה על מעט האדמה שנותרה בידיו לאחר שרשרת ארוכה של הפקעות על־פי התגובה במיגזר היהודי ניתן היה לחשוב שמדובר פה במרידה צבאית, בעוד שלאמיתו של דבר צריכים היינו להיות גאים בכך, שבשנות חינוך דמוקרטי הביאו את הערבים להכריז על שביתת־מחאה בלבד, אמצעי ליגאלי ומכובד בכל דמוקרטיה.”[7]
במאמרו "הערומים והתמימים" תיאר את השנים הרבות בהן עסק בתחומים בעייתיים בפיתחת רפיח בכנסים, בהפגנות, במפגשים עם אישי ציבור ותושבים, כתב מכתבים ומאמרים. במאמר הדגיש מספר תחומים בעייתיים עיקריים לראייתו: ההתיישבות היהודית בפיתחה עלולה להיות אבן נגף לשלום, כשיגיע, העוול שנעשה לבדואים בפיתחה ובמיוחד על כך שנושלו משטחי השדות הפוריים לצורך הקמת אזור התעשייה של העיר ימית. ליפשיץ הדגיש במאמר שלעמדתו חייבים לשמור על חיץ ביטחוני בפיתחה, וטען שככל שדוגלים בעמדה יונית ודוגלים בעצמאות פוליטית ובהגדרה עצמית לתושבי השטחים, כך גדל הצורך הביטחוני אסטרטגי בחיץ ביטחוני בפיתחה. ליפשיץ טען גם שהתקציבים ליישובי הנגב כגורם ביטחוני, איפשרו בעבר להפכם למבצרים עם מוצבים, בונקרים וסבך גדרות הגנה מסביב. ואילו אחרי שנות השבעים תקציב ההגנה המרחבית נמוך, ועוד תובעים לקצץ אותו, כלומר ממקמים את ההגנה המרחבית והיישובית בשוליים.[8]
בעקבות מאמרו של אהרן מגד "טרגדיה ישראלית", העוסק בפינוי חבל ימית כחלק מהסכם השלום עם מצרים ומציג את המצב כטרגדיה לשני העמים, ענה לו ליפשיץ: ”אני כואב כמוך את כאב הפינוי של מתיישבי חבל ימית, אלא שטעית טעות חמורה: חבל ימית לא הוקם על חולות שוממים ולענה לא צמחה בו לפני שבאו המתיישבים היהודים. עד ינואר 1972 ישבו בחבל כ-6000 בדואים, חקלאים ולא נוודים שחיו בבתי אבן וחימר, סוכות ואוהלים... דורות רבים, מאות בשנים...”[9]
ליפשיץ הוביל קו של היפתחות לתקשורת ביקורתית ואמינה בעיתונות התנועתית והקיבוצית. הוא שלל את הגישה שרווחה אז בקיבוצים אשר לפיה אין להוציא לעיתונות החיצונית והארצית, את הכביסה הפנימית של משפחת הקיבוץ. היו כלפי דרכו טענות רבות אך הוא טען שיש חברים שרוצים עיתונות ליברלית ואחרים, שמפחדים מכל חשיפה של ביקורת פנימית. ליפשיץ היה לוחם עקבי וחריג למען שקיפות המידע ובירורת על מהלכי הממסד. הוא שלל את הגישה שרווחה אז בקיבוצים אשר לפיה אין להוציא לעיתונות החיצונית והארצית, את הכביסה הפנימית של משפחת הקיבוץ.[5]
במשך מספר שנים הכין כתבות לתוכנית הרדיו "שעה קלה על כלכלה" ששודרה בגלי צה"ל.[5]
בשנים 2015–2022 פרסם מאמרים בעיתון "הארץ".[10]
פעילות ציבורית וחברתית
ליפשיץ היה פעיל במסגרות צעירי מפ"ם ומפ"ם וייצג את קיבוצי האזור בכינוסים וועידות הקיבוץ הארצי והמפלגה. פעילותו הייתה בין היתר בתחומים מקומיים ואזוריים: חבר הוועדה המדינית של מפ"ם.[11][12]
בשנות ה-70 של המאה ה-20 היה ליפשיץ פעיל מרכזי, יחד עם מוטי כנען מקיבוץ כרם שלום במחאה נגד ההתנחלות ברצועת עזה ובסיני בגלל הפגיעה בתושבים הערבים,[13][14][15] והיה מיוזמי כנס ניר עוז.[16] הוא השתתף במשלחת של מפ"ם בראשות ח"כ מאיר תלמי בפתחת רפיח בעקבות תלונות תושבים בדואים על עקירת עצי פרי והרס מבנים פרטיים בקרבת היישוב ימית בעת הקמתו.[17] בנוסף, השתתף ליפשיץ במסיבת עיתונאים שקיים הוועד לזכויות הבדואים על אדמותיהם בנגב, בבית-סוקולוב בת״א, באוקטובר 1977.[18]
במשך שנים רבות התנדב ליפשיץ בעמותת "בדרך להחלמה".
הגן הקוצני
ליפשיץ ורעייתו יוכבד טיפחו גן קקטוסים, סוקולנטים וחלבלובים על שטח של דונם באחת מפינות קיבוצם. תחביבם המיוחד כולל גם ניקיון השטח, הדברת מזיקים, פיתוח סוגי הקקטוסים על-ידי הרכבות היוצרות בסופו של דבר צורות שונות, איסוף הזרעים תחזוקת מערכת ההשקיה. למרות שזהו תחביבם הפרטי, הקיבוץ מעודד ורואה בעין יפה את טיפוחו של גן הקקטוסים ומסייע מבחינה תקציבית. גן הקקטוסים בניר־עוז הפך כבר למוקד צילומים ידוע בקיבוץ ולאורחיו הקבועים, הרואים בו כמעין מדגם בזעיר אנפין של מרחב קקטוסים פראי במקסיקו.[19] הצמח הראשון שממנו התחיל הגן היה מאוסף הצמחים של אחותו של עודד מחיפה. הגן שרד את מתקפת השבעה באוקטובר וכיום דואגים לו ילדים, נכדיהם ומתנדבים שמגיעים לשקם ולשמר את מפעל החיים של עודד.[20][21]
החטיפה לעזה ומותו
ב-7 באוקטובר 2023 במהלך הטבח בניר עוז שהתרחש כחלק ממתקפת הפתע על ישראל נחטפו ליפשיץ ואשתו יוכבד מביתם לעזה בידי מחבלי חמאס, וביתם הועלה באש. ב-23 באוקטובר שוחררה אשתו יוכבד. השניים הוחזקו בנפרד.[22] נרצח בשבי הג'יהאד האיסלמי לאחר חטיפתו, ככל הנראה בסוף נובמבר 2023.[23] ב-20 בפברואר 2025 הוחזרה וזוהתה גופתו במסגרת עסקת החטופים, יחד עם גופותיהם של אריאל ביבס בן ה-4 ואחיו הקטן, כפיר בן ה-10 חודשים, שהיו הילדים החטופים האחרונים בעזה.[24] נקבר ב-25 בפברואר 2025 בניר עוז. בהלווייתו השתתפו נשיא המדינה יצחק הרצוג ושר הפנים משה ארבל[25]
ליפשיץ היה נשוי ליוכבד, מורה לחינוך גופני וצלמת, ולהם ארבעה ילדים. נכדו, דניאל ליפשיץ, הוא כדורגלן עבר ששיחק בעמדת השוער.[5]
לקריאה נוספת
- יעל אינגל, החזירו לי את ארץ הצבר: מה קרה לגן האוהבים הקוצני של קיבוץ ניר עוז?, באתר הספרייה הלאומית
- זילברמן חיותה, זו אותה האהבה: בהוקרה לוותיקי ניר-עוז לכבוד שנת השישים, הוצאת ניר עוז[26]
קישורים חיצוניים
- נחום ברנע, חורבן הבית והמדינה שאבדה, באתר ynet, 13 באוקטובר 2023
- ברוך קרא, המפגש האחרון של מקימי ניר עוז – והפסנתר שהפך לסמל הטבח, באתר חדשות 13, 15 באוקטובר 2023
- מאמרי עודד ליפשיץ, באתר "הארץ"
- עודד ויוכבד ליפשיץ, בבלוג "עמירם במשעולי ישראל"
- זוכרים את עודד ליפשיץ, באתר תאגיד השידור הישראלי
- עודד ליפשיץ ז"ל בראי ארכיון יד יערי
הערות שוליים
- ^ אברהם לנדסברג, ראש המכון לרפואה משפטית: "עודד ליפשיץ נרצח לפני למעלה משנה", באתר עכשיו 14
- ^ ליהיא גורדון, בנו של עודד ליפשיץ: "הוא סיים את חייו בצורה טרגית, לא ראויה ומבזה", באתר ynet, 19 בפברואר 2025
- ^ הילה אלפרט, ארבעה טעמים וגעגוע: משפחתו של החטוף עודד ליפשיץ מחכה לו עם המאכלים האהובים עליו, באתר ישראל היום, 16 באוקטובר 2024
- ^ עמירם, אדם בסביבתו – יוכקה ועודד ליפשיץ חברי קיבוץ ניר עוז, באתר עמירם במשעולי ישראל, 22 באפריל 2023
- ^ 1 2 3 4 שלומית טנא, גם הוא נחטף כנראה - העיתונאי המבריק עודד ליפשיץ מניר עוז, באתר זמן ישראל, 14 באוקטובר 2023
- ^ דקת־טיסה מהתעלה, על המשמר, 28 בפברואר 1973
- ^ בן חוקי, על המשמר, 2 באפריל 1976
- ^ עודד ליפשיץ, העירומים והתמימים, עמדה, 1978, עמ' 12
- ^
מיקי אדלסבורג וחן אדלסבורג, אני טולסטויאני. לא מוחץ פרעושים, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2024
- ^ עודד ליפשיץ, דף כותב, באתר הארץ, 14 בינואר 2019
- ^ הדור הצעיר של מפ"ם - חוג רעיוני ארצי, על המשמר, 17 ביוני 1974
- ^ נפתלי פדר, פרוטוקול מישיבת הועדה המדינית של מפ"ם 12.3.1975, קטלוג המידע הישראלי, 1975
- ^ "מסע של לחצים ואיומים נערך נגד הבדווים בפיתחת רפיח" תושב הפיתחה ושני חברי קיבוצים במסיבת עתונאים: יחם המימשל הורע לאחר דחיית עתירת הבדווים בבג"צ, על המשמר, 2 ביולי 1973
- ^ הנאבקים נגד העוול, על המשמר, 14 בפברואר 1975
- ^ גוגה כוגן, המשלת וגם ירשת - נאבקים נגד העוול, על המשמר, 14 בפברואר 1975
- ^ כנס נגד נישול תושבי הרצועה והתנחלות־יהודית נערך אמש בניר־עוז, על המשמר, 9 במרץ 1972
- ^ סכנת נישול מרחפת על אלפי בדואים נוספים בפיתחת רפיח, על המשמר, 16 במרץ 1972
- ^ הבדואים לבגין: פעל למנוע מדיניות שרון, על המשמר, 12 באוקטובר 1977
- ^ משה נעים, פוטסיה דוקרנית, באתר על המשמר, 5.3.1976
- ^ יעל אינגל | 12.02.25, החזירו לי את ארץ הצבר: מה קרה לגן האוהבים הקוצני של קיבוץ ניר עוז?, באתר הספרייה הלאומית, יעל אינגל | 12.02.25
- ^ מחכים לעודד: הפרויקט המרגש לשיקום גינת הקקטוסים של החטוף בעזה, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 17 בדצמבר 2024
- ^ אדיר ינקו, יוכבד ליפשיץ משחזרת את חטיפתה: "הלכנו קילומטרים מתחת לאדמה, הכו אותי במקלות", באתר ynet, 24 באוקטובר 2023
- ^ אור הדר, שילה פריד, לירן תמרי, איתמר אייכנר, ליהיא גורדון, גופתו של עודד ליפשיץ זוהתה: "נרצח בשבי הג'יהאד לפני יותר משנה", באתר ynet, 20 בפברואר 2025
- ^ דבר, זוהתה גופתו של עודד ליפשיץ ז"ל; משפחתו: "קיווינו והתפללנו לסוף אחר", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 20 בפברואר 2025
- ^ פלד ארבלי, המסע האחרון של עודד ליפשיץ ז"ל: המונים מלווים את מייסד ניר עוז בדרכו האחרונה, באתר מעריב אונליין, 25 בפברואר 2025
- ^ חיותה זילברמן, זו אותה האהבה, הוצאת ניר עוז, 2015
