ענישה גופנית בבית הספר
ענישה גופנית בבתי ספר היא מקרה פרטי של ענישה גופנית לשם השלטת משמעת.
הענישה הגופנית בבתי הספר לבשה צורות שונות לאורך ההיסטוריה, וברוב המקרים הוטלה על תלמידים סוררים על ידי מורה או מנהל בית ספר, ושימשה למטרת השלטת משמעת. השיטות הנפוצות ביותר היו הכאת התלמיד הסורר באמצעות סרגל על כף היד או הלקאתו בישבנו במספר דרכים 1 מכות בישבן עם יד או מקל בדרך כלל עירום כשהתלמיד הנענש שכוב על ברכי המכה 2 הלקאה עם שוט כשהתלמיד שעון על השולחן
עד אמצע המאה העשרים, ענישה גופנית בבתי ספר הייתה קיימת וחוקית כמעט בכל מדינות העולם. ענישה מסוג זה עדיין חוקית במספר מצומצם של מדינות, בהן מדינות מסוימות בארצות הברית, סינגפור, מלזיה, קוריאה הדרומית, וקיימת בפרקטיקה (אם כי לא מבחינה חוקית) במספר מדינות נוספות כגון סין, יפן, ורוב מדינות אפריקה.
בשנת 1982 פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם שענישה גופנית של תלמידים בניגוד לרצון הוריהם, שהייתה נהוגה בבתי הספר בבריטניה, היא הפרה של אמנת זכויות האדם, ועלולה לחנך את הילד בצורה מנוגדת לרצונם ואמונתם של הוריו.
בישראל נהגה ענישה גופנית בבתי ספר. בשנת 1985 קבעה שופטת בית המשפט השלום דבורה ברלינר: "נראה לי כי יש לאפשר למורה לשמור על משמעת בכיתתו ואם הדבר כרוך במקרים נדירים במתן סטירה או אקט גופני דומה כי אז אין מקום להוקיע את המורה על כך."[1] בהמשך השתנתה המדיניות, וכיום מדינת ישראל אוסרת כל ענישה גופנית של תלמידים.
קישורים חיצוניים
עריכה- אורלי פוקס-שבתאי, האם היטיב האיסור הגורף על כל מכה חינוכית עם ילדי ישראל?, משפחה במשפט א, תשס"ז
הערות שוליים
עריכה- ^ לא כל סטירה של מורה לתלמיד היא עבירה, מעריב, 13 בספטמבר 1985