פתיחת התפריט הראשי

עצמאות (אוניית מעפילים)

(הופנה מהדף פאן קרסנט)
אוניית המעפילים עצמאות.jpg
מסלול ההפלגה של "עצמאות"

עצמאות הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי אנשי המוסד לעליה ב' של "ההגנה". הפליגה יחד עם אוניית המעפילים "קיבוץ גלויות" בהפלגה רבת מעפילים בדצמבר 1947 שכונתה פרשת הפאנים.

תוכן עניינים

תולדותיהעריכה

נבנתה בשנת 1901 בניופורט; בעלת תפוסה של 4,570 טון; מהירות 12 קשר; שמה היה פָּאן קרֶסֶנט (Pan Crescent). שימשה כאוניית משא והובילה בננות.

רכישה והכנות להפלגת העפלהעריכה

זאב שינד, איש המוסד לעליה ב', רכש אותה בניו יורק, מבעליה סמואל זמוראי, יהודי אמריקני קשיש שמוצאו מבסרביה, והיה בעליה של חברה להובלת פרי בשם "יונייטד פרוט קומפני", שהפעילה את האונייה. האיתור והקניה נעשתה באמצעות ג'ו בוקסנבאום, פול שולמן ומוריס גינזבורג. לאחר הרכישה היא הפליגה דרך האוקיינוס האטלנטי בנתיב מסחרי רגיל, כשהיא עמוסה ב-3,200 טון מטען, כדי להסוות את מטרת רכישתה ומטרת הפלגתה. הספינה הפליגה לנמל ונציה בפיקוד פול שולמן. משם הפליגה עם מטען לקזבלנקה, וחזרה לוונציה עם מטען זרחן.

לבריטים נודע על ההפלגה מרכישתה בניו יורק. הם ניהלו מאבק למנוע את ההפלגה, ודרשו מממשלת פנמה לאסור הנפת דגלה על האונייה.
האונייה הוכנה להפלגת העפלה על ידי אנשי מספנה מקומית בוונציה, וכן פועלים מקומיים בקונסטנצה יחד עם המלווים של הספינה, ואיש המוסד לופו. נעשו סידורים לקליטת נוסעים רבים על דרגשים מתחת לסיפונים. הותקנו מאווררים חשמליים, חדרי חולים, נבנו 125 מתקני שירותים, מטבחים, והובאו כ-45 רופאים וכ-150 אחיות לטיפול בנוסעים על האונייה. היו באונייה ארבע סירות הצלה ל-35 נפש כל אחת. כן הובאו 300 טון מים; 460 טון דלק לעשרה ימים ; מזון ל-14 יום.

רב החובל היה איטלקי, ויחד איתו שימש אייק אהרונוביץ', ולצדם צוות ימאים שכלל ארבעה אמריקנים שעלו בקונסטנצה, ושישה ימאים איטלקים כצוות סיפון; מכונאי ראשי אמריקני, שעזב בקונסטנצה ובמקומו הגיע מהנדס מכונות, יהודי בשם כץ. מפקד מסע "הפאנים" היה יוסי הראל, מפקד האונייה היה דב מגן (ברצ'יק) ולצדו מיכה פרי, מאיר אברם, אליעזר ערמון (וורש), גרישה שיינקמן, טדי ורדי (רוזנפלד), צ'רלי (מכונאי), בצלאל פלדמן וגדעון שוחט (גדע), אנשי הפלי"ם ו"ההגנה", והגדעונים חיים גולדיס וגד ליפשיץ, לרשותם עמדו מכשירי קשר מקוריים של האונייה. אנשי המוסד קבעו לה שני שמות צופן: "האח" ו"חברמן".

המעפיליםעריכה

7,736 המעפילים באו מאתרים שונים ברומניה ובלוב וכן 420 צעירים מבולגריה. רובם היו סוחרים, עורכי דין, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים אחרים, חברי תנועות הנוער והמפלגות: "השומר הצעיר", "החלוץ", אחדות העבודה, מפא"י, "העובד הציוני ורוויזיוניסטים; ביניהם תינוקות, צעירים, מבוגרים וקשישים. בין אוגוסט לאוקטובר 1947 התנהל רישום להפלגה באונייה בבוקרשט. ריכוז העולים, הדרכתם לקראת השייט ושיגורם בוצע על ידי צוות של הפלמ"ח בראשות אליעזר ליף. המעפילים נאספו במחנות הדרכה בערי מגוריהם. הם הוסעו ברכבות מאתרים שונים. ההסעה אורגנה על ידי צוות מיוחד של אנשי המוסד וה"הגנה" באירופה. מה-20 בדצמבר התאספו והוסעו ברכבות לקונסטנצה. ב-23 בדצמבר התברר כי לא ניתן להפליג מקונסטנצה בגלל התנגדות ממשלת רומניה. על כן שונתה התוכנית, ולאחר השגת הסכם עם בולגריה באמצעות שייקה דן, תמורת תשלום, הוסעו המעפילים ברכבות ב-24 בדצמבר. מעבר הגבול היה ללא תקלות, והם הגיעו לבורגס ב-26 בדצמבר בבוקר. שלטונות הנמל סייעו, והעלייה לספינה התבצעה בגלוי על הרציף בנמל. מכל רכבת שהגיעה לנמל עלו ישר לספינה. ההעמסה התבצעה במשך כל שעות היום כ-17 שעות.

לאחר שעלו לאונייה המעפילים חולקו לקבוצות בנות 60 נפש, שבראשן אחראי, ואורגנו פעילויות חברתיות. כן התמנו סדרן עבודה וניקיון, קצין רפואה, קצין קשר, אחראי על חלוקת מזון. הספינה חולקה לשלושה אזורים ובהם יחידות פיקוד.

ההפלגהעריכה

האונייה הפליגה מחוף בורגס בבולגריה ב-27 בדצמבר לפנות בוקר. שטה בנתיב הבוספורוס והדרדנלים לכיוון קפריסין. במיצרי הבוספורוס והדרדנלים אירעו עיכובים על ידי השלטונות בגלל לחץ שהפעילו הבריטים על ממשלת טורקיה. לאחר שאנשי המוסד הבטיחו לשלם "כופר" לשלטונות הטורקים הוסדר המעבר. ב-31 בדצמבר הכירה הנהלת הסוכנות באונייה באופן רשמי, ושמה שונה לשם עברי "עצמאות".

העימות עם הבריטיםעריכה

הבריטים ידעו על ההכנות להפלגה עוד כאשר הייתה הספינה בנמל ונציה ואחר כך בקונסטנצה. ליווי ממשי של ספינות מלחמה היה רק ב-29 בדצמבר בשעה 3:00, כאשר עמדה הספינה לעבור במיצרי ים השיש. ארבע משחתות ושתי סיירות, האחת בשם "מאוריציוס", המתינו והחלו ללוות. המעפילים קבלו הוראות רגילות להתנגד לגירוש והכנות למקרה של התנגשות (שבוטלו לאחר שהושג הסכם עם הבריטים לשוט לקפריסין).

ב-31 בדצמבר, בשעה 15:00, עלו מלחים בריטים על הסיפון ללא התנגדות. לפני כן הושג הסכם, לאחר משא ומתן ממושך בין מפקד הכוח הימי לבין מפקדי הספינה, שהבריטים יעלו ללא נשק וללא כובעי פלדה, ובתמורה יזכו לשיתוף פעולה מצד המלווים, המפקדים והנוסעים. היה זה בעקבות משא ומתן שניהלה הסוכנות עם משרד החוץ הבריטי בתיווך האמריקנים, שבו סוכם שהספינה תסגיר את עצמה ללא התנגדות. הבריטים העדיפו להפנות את האונייה ישירות לקפריסין, ולא להעביר לספינות גירוש בנמל חיפה, בגלל מספר המעפילים הגדול. הקשר האלחוטי בין המלווים אנשי הפלי"ם לבין מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל, התקיים בצורה תקינה עד לסיום ההפלגה. ביולי 1948 יצאה האוניה מנמל חיפה לפמגוסטה אשר בקפריסין כדי להביא לארץ 4100 מעצורי המחנות הבריטיים בקפריסין.[1]

חילוץ המלוויםעריכה

המלווים אנשי "ההגנה" והפלי"ם ירדו עם המעפילים ועברו למחנות המעצר בקפריסין. חלקם נמלט אחר כך דרך מנהרה שנחפרה במחנות הקיץ, וחולצו באמצעות ספינת דיג "נשר" שנשלחה על ידי המוסד בפיקוד דוד מימון.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דיוויד סלע, ‏70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 6 יולי 2018