פאקימה
פַּאקִימֶה (בספרדית: Paquimé), או גם קאסאס גראנדס (Casas Grandes, מילולית: "בתים גדולים") הוא אתר ארכאולוגי פרה-קולומביאני בצפון מדינת צ'יוואווה שבצפון מקסיקו. בניית האתר מיוחסת לתרבות מגיון. פאקימה, קאסאס גראנדס הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-1998,[1] ובחסות המכון הלאומי לאנתרופולוגיה והיסטוריה (אנ') (בראשי תיבות INAH). הוא צורף לתוכנית פואבלוס מחיקוס (אנ') ב-2015.[2]
 | |||||||
| מבט לאזור הבניינים, פאקימה, קאסאס גראנדס | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידות | |||||||
| שטח |
146.72 הקטאר  | ||||||
| גובה מעל פני הים |
1,476 מ' | ||||||
| היסטוריה | |||||||
| תרבויות | תרבות מגיון | ||||||
| סוג | יישוב | ||||||
| אתר ארכאולוגי | |||||||
| גישה לציבור | כן | ||||||
| מיקום | |||||||
| מדינה |
 מקסיקו | ||||||
| מיקום | צ'יוואווה, מקסיקו | ||||||
| קואורדינטות | 30°21′59″N 107°56′51″W / 30.366389°N 107.9475°W | ||||||
|
(למפת מקסיקו רגילה) | |||||||
  | |||||||
פאקימה הוא אתר תרבות מגיון בין הגדולים והמורכבים ביותר באזור. ההתיישבות החלה לאחר שנת 1130, והבניינים הגדולים יותר התפתחו לדירות רבי קומות לאחר שנת 1350. הקהילה ננטשה בערך בשנת 1450. פאקימה נחשב לאחד האזורים הארכאולוגיים המשמעותיים ביותר של תרבות מגיון בצפון-מערב מקסיקו. הוא קשור לאתרים אחרים של תרבות מגיון באריזונה וניו מקסיקו בארצות הברית, וממחיש את מרחב ההשפעה של תרבות מגיון. מתחם פאקימה שוכן בעמק רחב ופורה על הנהר קאסאס גראנדס או הנהר סן מיגל, 56 קילומטרים דרומית לעיירה חאנוס (אנ') ו-240 קילומטרים צפונית-מערבית לבירת המדינה, העיר צ'יוואווה. היישוב הסתמך על חקלאות שלחין.
האזור הארכאולוגי כלול בתחומי המועצה האזורית קאסאס גראנדס (אנ'). העמק והאזור היו מיושבים על ידי קבוצות של ילידים במשך אלפי שנים.
תרבות פרה-קולומביאנית
עריכה
בין השנים 1130–1300, החלו תושבי האזור החלו להתקבץ ביישובים קטנים בעמק פורה רחב זה. היישוב המזוהה הגדול ביותר ידוע כיום בשם פאקימה או קאסאס גראנדס. זה התחיל כקבוצה של 20 מקבצים או יותר של בתים, כל אחד עם רחבה וחומה סוגרת. דירות מגורים אלה שהיו בנויים מחמר (אדובי) והיו בני קומה אחת חלקו מערכת מים משותפת. עדויות מראות שלפאקימה הייתה מערכת בקרת מים מורכבת שכללה מערכות ניקוז תת-קרקעיות, מאגרי מים, תעלות מים שהגיעו לבתים ומערכת ביוב.
לאחר שהיישוב נשרף בערך בשנת 1340, נבנה קאסאס גראנדס מחדש בבנייני דירות מרובי קומות שהחליפו את הבניינים הקטנים. קאסאס גראנדס כלל כ-2,000 חדרים סמוכים הבנויים מחמר (אדובי), מגרשי כדור מסו-אמריקאים בצורת האות I, פלטפורמות מחופות באבן, תלים בדמות בעלי חיים ואזור שוק. כ-350 אתרי התיישבות קטנים אחרים נמצאו באזור קאסאס גראנדס, חלקם במרחק של 70 קילומטרים משם. ארכאולוגים משערים שהאזור שנשלט ישירות על ידי קאסאס גראנדס היה קטן יחסית, והשתרע עד כ-30 קילומטרים מהעיר.[3] ייתכן שהאוכלוסייה הייתה בת כ-2,500 תושבים בקאסאס גראנדס עם אולי 10,000 איש שחיו באזור שליטתו.
מלאכות יד מיוחדות כללו ייצור פעמוני נחושת וקישוטים, כלי חרס גדולים וחרוזים מרכיכות ימיות. מוצרים אלה הופצו כנראה באמצעות רשת מסחר נרחבת. לכלי החרס מקאסאס גראנדס היו משטח לבן או אדמדם, עם עיטורים בכחול, אדום, חום או שחור. בעבר הם נחשבו לעיתים לייצור טוב יותר מכלי החרס שיוצרו באותו אזור בתחילת המאה ה-20.[4] קערות וכלים בצורת דמויות נוצרו לעיתים קרובות בצורת דמות אדם צבועה. כלי החרס מקאסאס גראנדס נסחרו בין העמים הפרהיסטוריים ברחבי צפון מקסיקו וצפונה עד ניו מקסיקו ואריזונה של ימינו.
הארכאולוג סטיבן לקסון (Stephen Lekson) ציין כי פאקימה שוכנת בערך באותו קו אורך כמו קניון צ'אקו וחורבות אצטק, עם סטייה של קילומטרים ספורים בלבד. אתר צ'אקו הגיע לשיאו התרבותי תחילה, אחר כך חורבות אצטק ופאקימה. קווי הדמיון בין אתרים אלה עשויים להצביע על כך שהיה קשר טקסי בין האליטות ששלטו בהם. לקסון משער כי לאחר שגורשו האליטות השולטות מצ'אקו, הן ביססו מחדש את ההגמוניה שלהן על האזור של אצטק ומאוחר יותר בפאקימה.[5] אולם רעיון זה נותר שנוי במחלוקת ואינו מקובל כל כך. הוצע, ומקובל יותר, שניתן למצוא את מקורה של פאקימה בקשר שלה עם תרבות מגיון.
-
כד עם עיטורים גאומטרים בשחור ואדום -
אישה עם קערה -
כד בדמות גבר -
העתק של כד זואומורפי -
כד בדמות גבר
האתר הארכאולוגי
עריכה
בזמן הכיבוש הספרדי, היה אזור קאסאס גראנדס משובץ בתלים מלאכותיים, מהם שדדו בוזזים גרזני אבן, כלי אבן לטחינת תירס וכלי חרס מסוגים שונים.[4]
לפני החפירה הארכאולוגית המשמעותית הראשונה היו חלקים נכבדים של מבנים מהתקופה הפרה-קולומביאנית במרחק של כחצי קילומטר מהיישוב המודרני. ההריסות נבנו מבלוקים של בוץ וחצץ שיובשו בשמש, בעובי של כ-56 סנטימטר, ובאורך לא סדיר, בדרך כלל כ-0.9 מטר, ככל הנראה נוצרו ויובשו במקום. נראה שהקירות העבים היו מטויחים הן מבפנים והן מבחוץ. המבנה העיקרי השתרע על 240 מטרים מצפון לדרום, ו-76 מטרים ממזרח למערב. הוא היה בדרך כלל מלבני, ונראה כי הוא מורכב משלוש יחידות נפרדות המחוברות לגלריות או לקווים של בניינים תחתונים.[4]
החצאים המזרחיים והמערביים של העיר מחולקים על ידי קיר אבן ומאגרי מים. המונומנטים במזרח הם מבני אדובי ישרים המשמשים בעיקר לצורכי מגורים וייצור. המבנים במערב, לעומת זאת, הם תלוליות אדמה פתוחות מרופדות באבן לתצוגות ציבוריות. מבנה ויזואלי זה מגדיר את הצד המזרחי כמייצג כלפי העמים מתרבות הפואבלו באמריקה הצפונית ובמערב כמתייחס לתרבויות מהדרום במסו-אמריקה. מוטיב ויזואלי זה נפוץ בכל האתרים האחרים החולקים את אותו קו אורך, דבר המצביע על כך שהם נבנו על ידי קבוצה תרבותית משותפת.[6]
הבתים בפאקימה היו בתים חפורים עגולים ועגולים למחצה בנויים מבלוקים של אדובי שנבנו סביב רחבות. שטחי המגורים השתנו בגודלם, החל בגודל של ארון קיר ועד חצרות פנימיות נרחבות. הקירות מתנשאים במקרים רבים לגובה של 12 עד 15 מטרים, ומעידים על גובה מקורי של עד שש או שבע קומות. חורבות הממוקמות כ-140 מטרים מהמקבץ הראשי כוללות סדרה של חדרים המשתרעים סביב מגרש ריבועי, שבעה חדרים בכל צד עם דירה גדולה יותר בכל פינה.[4]
היישוב כלל פתחים בצורת האות T ודיסקיות אבן בתחתית עמודי תמיכה בתקרה, שניהם ייחודיים לאדריכלות של תרבות הפואבלו. בקאסאס גראנדס היו מגרשי למשחק כדור, אף על פי שהם היו קטנים יחסית לאתרים מרכזיים אחרים. צורת מגרשי הכדור בפאקימה היא הצורה הקלאסית של האות I כפי שהתגלו במסו-אמריקה, ולא בצורת אליפסה כפי שהתגלו בתרבות הוהוקם בדרום ובמרכז אריזונה.
מטאוריט ברזל במשקל 2,300 קילוגרם נמצא באחד החדרים, עטוף בקפידה בפשתן. המטאוריט מוצג באולם הגאולוגיה, אבני החן והמינרלים על שם ג'נט אננברג הוקר במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע שבוושינגטון.
חפירות באחד המתחמים הניבו שברי קליפת ביצים, שלדי ציפורים ועקבות של מוט עמידה לתוכים מעץ. בנוסף, ישנה נוכחות של שורה של כלובי תוכי ארה במרכז האתר. הארכאולוגים הגיעו למסקנה שהקהילה ייבאה אוכלוסייה ראשונית של ארה ארגמנית ממסו-אמריקה וגידלה אותם כיוון שנוצותיהם נחשבות לקדושות וחשובות בטקסים המסו-אמריקאים.
אוסף גדול של כלי חרס של קאסאס גראנדס מוחזק כיום על ידי מוזיאון העמים והתרבויות (Brigham Young University Museum of Peoples and Cultures) באוניברסיטת בריגהאם יאנג בפרובו, במדינת יוטה. גם אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה מחזיקה בחפצי חרס מהאתר. קבוצה של 23 כלי חרס מהאתר נרכשה על ידי המוזיאון הבריטי בשנת 1979. תערוכת קבע חדשה: "ללא גבולות: ההיסטוריה העמוקה של פאקימה" (The Deep History of Paquimé), נפתחה במוזיאון אמרינד (אנ') באריזונה. שאר שרידי התרבות החומרית שהתגלתה בפאקימה נמצאים בקאסאס גראנדס ומטופלים על ידי המכון הלאומי לאנתרופולוגיה והיסטוריה (אנ'), מדינת צ'יוואווה והעיר צ'יוואווה.
חורבות קאסאס גראנדס דומות לחורבות קרובות ליד גילה (אנ') וסאלינס בניו מקסיקו, כמו גם באריזונה ובקולורדו. ההנחה היא שהם מייצגים קבוצות תרבותיות הקשורות וקרובות לתרבות מגיון. הוברט האו בנקרופט (אנ'), מראשוני האתנולוגים, טען בספרו "הגזעים הילידים של המדינות הפסיפיות באמריקה הצפונית" (1874The Native Races of the Pacific States of North America, 1874) כי הם קשורים לבני שבט ההופי המודרניים, שכונו בתקופתו "מוקי" (Moqui). חוקרים בני זמננו לא זיהו במדויק את צאצאיהם של אנשי קאסאס גראנדס.
איקונוגרפיה
עריכה
בפשטות ניתן להגדיר איקונוגרפיה כתמונה או כחומר המתייחס לנושא או ממחיש אותו, הדימויים או הסמלים המסורתיים או המקובלים הקשורים לנושא ובעיקר נושא דתי או אגדי, כולל אמנות. במקרה של החורבות שנמצאו בקאסאס גראנדס, הוכיחה האיקונוגרפיה את עצמה כחשובה במיוחד בהבנת ההבדלים בין המגדרים, במיוחד בכל הנוגע למסחר, משימות יומיומיות וטקסים דתיים. צלמיות קטנות נמצאו בחפירה של האתר, והן מראות הבדלים חד משמעיים במגדר ובמין בין זכרים ונקבות בחברה. המאפיינים הדומים של הצלמיות כגון תנוחות גוף, פרופורציות גוף, פעילויות וקישוטי פנים מאפשרים לארכאולוג להניח הנחות כיצד הוצגו הבדלים בין המגדרים. אומנים מקאסאס גראנדס תיארו מגוון רחב של התנהגויות ואמונות החל מחוקים לגבי התנהגות חברתית (תנוחות ישיבה) ועד פעילויות פולחניות (עישון) והעל-טבעי (נחשים מנוצים/עם קרניים). בהתבסס על מחקרים של ארכאולוגים על הצלמיות שנמצאו, הוערכה פעילותם של נשים וגברים, וההבחנה החברתית התבססה יותר על מעמד הפרט וחברות מעמדית מאשר מין ומגדר. ייצוגים ציוריים ספציפיים מנוגדים של הצלמיות כוללים תכונות ופעילויות מזוהות עם גברים כגון ישיבה עם רגליים משוכלות לגופם, מעוטרות בסימני פאונד ודימויים של הנחש בעל הקרניים, עישון ופין. לנקבות לעומתן יש חלק גוף אמצעי רחב כשהרגליים פשוטות, מעוטרות ובתמונות של ציפורים, אוחזות בילדים ובסירים, ומדי פעם מניקות. הצלמיות תיארו את הדרך שבה אנשי קאסאס גראנדס חשבו שיש ליישם את חיי החברה על בסיס הבדלים בין המגדרים ולספק תובנה על ההיבטים הפשוטים של החברה.
הקמתו וסופו של קאסאס גראנדס
עריכה
קיימות תיאוריות שונות באשר לתושבי קאסאס גראנדס, אך הקשר ההגיוני ביותר של קאסאס גראנדס לאתר "ארבעים בתים", 97 קילומטרים מדרום ואל חורבות המונומנט הלאומי מגורי צוק חילה, 320 קילומטרים מצפון לאתר הובילו להסכמה משותפת כי האתר הוא חלק מתחום ההשפעה של תרבות מגיון.
שלוש תאוריות אחרות מתחרות מנסות להסביר את קיומה. הארכאולוג האמריקני צ'ארלס די פסו (Charles Corradino Di Peso; 1920–1982) קידם את התאוריה לפיה קאסאס גראנדס היה יישוב נידח עד לסביבות שנת 1200 לערך כאשר פוצ'טקה (אנ') (סוחרים) מהאימפריה האצטקית או ממדינות מסו-אמריקאיות אחרות מדרום הפכו אותה למרכז מסחר ראשי. תאוריה מנוגדת באופן גורף היא שקאסאס גראנדס הוקם על ידי האליטות של התרבות הפואבלו מהצפון שעזבו את קניון צ'אקו ואזורים אחרים במהלך הידרדרותם. התאוריה השלישית היא שקאסאס גראנדס היא יצירה מקומית בלבד, קהילה שצמחה עם הזמן עד ששלטה באזור שלה ואימצה כמה מנהגים דתיים וחברתיים מהציוויליזציות של מסו-אמריקה.[3] קיימת הסכמה אקדמית מקובלת לפיו קיים מסחר בין התרבויות של מסו-אמריקה, ארידו-אמריקה (אנ') ודרום-מערב ארצות הברית, אם כי לא בהיקף גדול או מתוכנן. מכיוון שלא הייתה קיימת מערכת כמו הפוצ'טקה בצפון, השרידים האדריכליים לאורך כל הדרך חולקים ידע משותף מצפון לדרום, שכלל מרכזי אוכלוסייה עתיקים כגון בסנייקטאון.[7]
קאסאס גראנדס ננטש בשנת 1450 בערך. לא ברור אם הוא ננטש באיטיות במשך שנים או במהירות. חוקר הארצות הספרדי פרנסיסקו דה איברה (אנ') גילה את אתר קאסאס גראנדס בשנת 1565. שבטי אינדיאנים סמוכים לאתר, נוודים שלא עסקו בחקלאות, כנראה סומה (אנ') או חאנו (Jano), אמרו לו שמלחמה עם תושבי כפר, בני האופטה (אנ'), ארבעה ימי מסע מערבה גרמה לנטישתו של קאסאס גראנדס, וכי התושבים עברו למקום אחר, שישה ימי מסע צפונה. סיפור זה מצביע על כך שאנשי קאסאס גראנדס הצטרפו לאנשי הפואבלו בריו גראנדה בניו מקסיקו.[8]
תאוריות אחרות הן שאנשי קאסאס גראנדס היגרו מערבה לסונורה והצטרפו או הפכו לקבוצה האתנית של האופטה שהספרדים מצאו באמצע המאה ה-16 כשהם חיים ב"מדינוניות", מדינות עיר קטנות, אך מאורגנות היטב. ייתכן גם שקאסאס גראנדס נזנח כיוון שההזדמנויות היו טובות יותר במקומות אחרים. ידוע כי קהילות אחרות בדרום-מערב ננטשו לטובת משכן חדש.
השפה בה דיברו תושבי קאסאס גרנדס אינה ידועה. בהתחשב בהשפעה המסו-אמריקנית על קאסאס גראנדס, ככל הנראה הייתה נאוואטל שפה נפוצה, אך זו לא הייתה השפה העיקרית של התושבים.
קישורים חיצוניים
עריכה
- Zone of Paquimé, Casas Grandes – אתר אונסק"ו
- History and photos of Paquimé
- פאקימה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פאקימה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Zone of Paquimé, Casas Grandes
- ^ Turismo, Secretaría de. "Casas Grandes, Chihuahua". gob.mx (בספרדית).
- ^ 1 2 "The Casas Grandes Community." Archaeology Southwest, Vol. 17, No. 2 (Spring 2003), p. 2
- ^ 1 2 3 4 1911 Encyclopædia Britannica/Casas Grandes
- ^ Stephen H. Lekson, The Chaco Meridian: Centers of Political Power in the Ancient Southwest, Rowman Altamira, 1999, ISBN 9780761991816
- ^ "Complementary Dualities: The Significance of East/West Architectural Difference in Paquimé", Hughes, Delain, 2005
- ^ Gallaga, Emiliano (2014). "Pyrite-Encrusted Mirrors at Snaketown and Their External Relationships to Mesoamerica". Kiva. 79 (3): 280–299. doi:10.1179/0023194014Z.00000000025.
- ^ Phillips, Jr., David A. "The End of Casas Grandes." pp. 6–7