ויקיפדיה

הפארק ההיסטורי הלאומי של תרבות צ'אקו

פארק היסטורי לאומי

הפארק ההיסטורי הלאומי של תרבות צ'אקו (באנגלית: Chaco Culture National Historical Park) הוא פארק לאומי הנמצא בין אלבקרקי לפרמינגטון שבמדינת ניו מקסיקו בארצות הברית, וכולל בתוכו את הריכוז הגדול ביותר של בתי פואבלו של ילידים אינדיאנים באזור דרום־מערב ארצות הברית. הפארק שוכן בקניון שנחצב על ידי הנחל האכזב צ'אקו ווש (Chaco Wash). הפארק נועד לשימורו של אחד האזורים ההיסטוריים והתרבותיים המרתקים ביותר בארצות הברית,[1] ובשנת 1987 אף הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

הפארק ההיסטורי הלאומי של תרבות צ'אקו
Chaco Culture National Historical Park
קאסה רינקונאדה, אחד מהבתים הגדולים בפארק
קאסה רינקונאדה, אחד מהבתים הגדולים בפארק
קאסה רינקונאדה, אחד מהבתים הגדולים בפארק
אתר מורשת עולמית
תרבות צ'אקו
Chaco Culture
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 3
שטח האתר 142.61 קילומטרים רבועים
קואורדינטות 36°04′N 107°58′W / 36.06°N 107.97°W / 36.06; -107.97
www.nps.gov/chcu/index.htm
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מידע כללי
תאריך הקמה 19 בדצמבר 1980 עריכת הנתון בוויקינתונים
מבקרים בשנה 2,300 (נכון ל־1930)
נתונים ומידות
שטח 137.5 קילומטר רבוע
גובה ממוצע 6,644 רגל עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מיקום מחוז סן חואן, מחוז מקינלי עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 36°04′N 107°58′W / 36.06°N 107.97°W / 36.06; -107.97
www.nps.gov/chcu/index.htm
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סופות קיץ מעל גבעת פאג'אדה

בין השנים 900 ל־1150 היה קניון צ'אקו מרכז תרבותי עיקרי של אנשי הפואבלו הקדומים, שהיה נהוג לכנותם בשם "אנסאזי" (בשפת נאוואחו: "העתיקים").[2] תושביו הקדומים של קניון צ'אקו חצבו גושי אבן חול גדולים, גררו עצים ממרחקים גדולים, והקימו חמישה־עשר מכלולי מבנים שהיו הגדולים ביותר בצפון אמריקה עד המאה ה-19.[1][3] בצ'אקו נמצאו עדויות לעיסוק באסטרונומיה, כאשר הפטרוגליף, "פגיון השמש" השוכן בגבעת פאג'אדה, מהווה דוגמה פופולרית לכך. ישנן השערות שלפיהן מבנים רבים בקניון צ'אקו נבנו בכיוונים מסוימים כך שיתאימו למחזורי השמש והירח[4] – בנייה הדורשת דורות רבים של תצפיות אסטרונומיות ומאות שנים של בנייה מבוקרת.[5] על פי ההשערה המקובלת, נטשו בני הצ'אקו את הקניון בשל שינויי אקלים ובצורת ממושכת, שהחלה ב־1130 ונמשכה כחמישים שנה.[6]

האתרים הצ'אקואנים שוכנים באזור הצחיח והקשה למחיה של ארבע הפינות. החשש מפני הרס ובליה כתוצאה מפעילות של תיירים באזור היה אחד מהגורמים לסגירתה של גבעת פאג'אדה בפני הציבור. האתרים נחשבים כמקודשים עבור אנשי ההופי והפואבלו, הממשיכים לשמור על מסורות שהועברו מדור לדור בדבר הגירתם מהקניון והקשר הרוחני שלהם עם המקום.[7][8] אף על פי שמאמצי השימור בפארק עלולים להתנגש עם האמונות הדתיות של האינדיאנים, עובדים נציגי השבטים בשיתוף פעולה עם שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, במטרה לחלוק ידע זה ולכבד את מורשת תרבות צ'אקו.[7]

גאוגרפיה וגאולוגיה

עריכה

קניון צ'אקו שוכן באגן סן חואן (שטח צחיח יחסית שגודלו כ־12,000 קילומטרים מרובעים המהווה את אגן הניקוז של הנהר סן חואן), אגן המצוי ברמת קולורדו (רמה נרחבת ששטחה כ־340,000 קמ"ר השוכנת בשטחן של ארבע מדינות). את הקניון תוחמים רכס הרי צ'וסקה (Chuska) במערב, רכס הרי סן חואן בצפון ורכס הרי סן פדרו (חלק משושלת הרי נאסיימנטו) במזרח. הצ'אקואנים הסתמכו על היערות הצפופים שעל רכסים אלו שכללו אלונים, אורנים ועצי ערער על מנת להשיג עץ לבניין ולהסקה. הקניון עצמו, השוכן באזור שפלה המוקף בדיונות, בשדות, ברכסים ובהרים, משתרע מכיוון צפון־מערב לדרום־מזרח, ומעוטר במסיבים הידועים כ"מֶסַה" (מספרדית – הרי שולחן). המרווחים הגדולים בין חזיתות הצוקים הדרום־מערביים היו גורם חשוב בניתוב סופות גשם לתוך הקניון, וכתוצאה מכך כמות המשקעים המקומית גדלה במידה רבה.[9] מכלולי המגורים הבסיסיים של הצ'אקואנים, כדוגמת פואבלו בוניטו, נואבו אלטו וקין קלסטו, נבנו בגבהים שבין 1,890 ל־1,963 מטרים מעל פני הים.

אדמת הסחף של קרקעית הקניון נחרצת על ידי הנחל צ'אקו, שלעיתים רחוקות בלבד זורמים בו מים. השיפוע של הקניון מתון, כיוונו צפון־מזרח ושיעורו כ־6 מטרים לכל קילומטר. האקוויפר הגדול ביותר בקניון נמצא בעומק שלא היה נגיש לצ'אקואנים הקדומים, שהסתמכו על כמה מעיינות קטנים שהוזנו על ידי מקורות מים רדודים יותר.[10] מעל פני הקרקע כמעט ואין מים, מלבד כאשר סופות גורמות לזרימה זמנית בנחל.

לאחר שיבשת־העל פנגיאה התפצלה במהלך הקרטיקון, הפכה רמת קולורדו, האזור שבו מצוי קניון הצ'אקו, לחלק מאזור מעבר בין הים הפנימי המערבי (Western Interior Seaway - ים פנימי רדוד) ורצועה של מישורים וגבעות נמוכות במערב. אזור החוף החולי והביצתי נע הלוך ושוב מכיוון מזרח למערב, כשמדי פעם כיסה הים את השטח שהוא כיום רמת קולורדו ומדי פעם הוא נחשף מחדש.[11]

כאשר זרם נחל צ'אקו לאורך השכבה העליונה של מסה צ'אקרה, הר שולחן שגובהו כיום 120 מטרים מעל לפני הסביבה, הוא חדר לתוכו, ובמשך מיליוני שנים חצב את הקניון הרחב. המסה עצמה בנויה מתצורות של אבני חול וחרסית המתוארכים לתקופת הקרטיקון העליון,[12] שהם חלק מתצורת מסה ורדה.[11] קרקעית הקניון המשיכה להתבלות, ובעקבות כך נחשפה שכבת סלע המכונה חרסית מנפי (Menefee Shale); שכבה זו נקברה לאחר מכן מתחת לכ־38 מטרים של משקעים שונים. הקניון והמסה שוכנים בתוך "ליבת צ'אקו", הנבדלת מרמת צ'אקו הנרחבת יותר; האזור הוא בדרך כלל שטוח ומכוסה עשב, כשפה ושם יש קבוצות של עצים. כיוון שקו פרשת המים של אמריקה עובר במרחק 25 ק"מ מזרחית לקניון, התכונות הגאולוגיות ודפוסי הניקוז השונים של שני האזורים גורמים להבדל ביניהם, אך האזור שונה גם מאזורים סמוכים כדוגמת "מדרון צ'אקו", "מדרון גוברנדור" ו"עמק צ'וסקה".[13]

אקלים

עריכה
 
גבעת פאג'אדה בחורף

הקניון והאגן שמסביבו הם חלק מאזור ערבה מדברי צחיח, ובכל שנה יורדים בו כ־200 מ"מ של גשמים; הממוצע בפארק הוא 231 מ"מ. רכסי ההרים מדרום וממערב לקניון צ'אקו חוסמים את הרוחות. כתוצאה מכך נוצר אפקט מדבר צל גשם הגורם למחסור תמידי של לחות באזור. ארבע עונות נפרדות מאפיינות את האזור; העונה הגשומה היא בין יולי לספטמבר, והחודשים היבשים ביותר הם מאי ויוני. משקעים אורוגרפיים הם המשקעים העיקריים בקיץ ובחורף, והם נוצרים כתוצאה מהלחות של מערכות הסופה העולות במעלה הרכסים שמסביב לקניון צ'אקו; כמות הגשם עולה ככל שהגובה רב יותר. בשנים מסוימות יכולה נדידה יוצאת דופן צפונה של אזור התכנסות בין־טרופי (intertropical convergence zone) לגרום לגידול משמעותי בכמות המשקעים.

קניון צ'אקו מאופיין גם על ידי תכונות אקלים קיצוניות: הטמפרטורה המתועדת היא בין 39°C- ל־39°C‏,[14] ושינוי בטמפרטורה של 16°C ביום אחד אינו נדיר. באזור יש פחות מ־150 ימי כפור בשנה, והאקלים המקומי עשוי להתהפך במפתיע משנים של כמויות משקעים גדולות לתקופות בצורת ארוכות.[15] השפעתה של תופעת אל ניניו על מזג האוויר בקניון תורמת לשונות האקלימית הקיצונית.[14]

פלורה ופאונה

עריכה

הפלורה של קניון צ'אקו אופיינית לזו הנמצאת במדבריות הגבוהים של צפון אמריקה: לענה ומספר מיני צבריים מפוזרים ברחבי הקניון לצד יערות קטנים ויבשים של אורנים וערערים; הערערים נמצאים בעיקר על פסגות המסה. הקניון קולט כמות משקעים קטנה יותר בהשוואה לחלקים אחרים של ניו מקסיקו הנמצאים בקווי רוחב ובגבהים דומים; כתוצאה מכך גם אין בו יערות מחטניים ממוזגים הנפוצים ממזרח לקניון. דלילות הצמחים ובעלי החיים התבטאה בזמנים העתיקים כאשר אכלוס יתר, עיבוד יתר של האדמה, ציד יתר, הרס בתי גידול ובצורת גרמו לצ'אקואנים לנצל כמעט עד תום את משאבי הטבע של הקניון.[16] כתוצאה מכך, גם בתקופות גשומות הקניון היה יכול להחזיק בסך הכול כ־2,000 בני אדם.[17]

מיני היונקים הבולטים ביותר בקניון הם זאב ערבות, אייל פרדי שחור־זנב, אייל קנדי ואנטילוקפרות החיים בקניון, אף כי המבקרים כמעט ולא מבחינים בהם. מבין הטורפים הקטנים והחשובים ניתן למנות את השונר מצוי, הגירית, שועלים ושני מינים של בואשיים. בפארק יש אוכלוסיות גדולות של מכרסמים, כולל נובחניות ומושבות של עטלפים הנמצאים בעיקר בקיץ. המחסור המקומי במים גרם למיעוט מיני העופות באזור; מיני העופות הנמצאים באזור הם קוקייה רצנית, בזיים, שלך, נציים, דורסי לילה, נשרים ועורבים, אם כי הם פחות שכיחים בקניון מאשר ברכסי ההרים שמזרחית לו בהם יש יותר מים. אוכלוסיות משמעותיות של עופות קטנים הכוללים סבכיים, דרוריים ופרושיים נפוצות גם כן. בפארק יש שלושה מינים של קוליבריים, כולל המין הזעיר, אך הלוחמני Selasphorus rufus שנאבק עד חורמה על בית גידול לרבייה בשיחים או על עצים הקרובים למים עם המין המתון יותר Archilochus alexandri. לעיתים ניתן לצפות בשולי הקניון בעכסנים מהמין Crotalus oreganus, אך לטאות וחומטים שכיחים יותר.

היסטוריה

עריכה
 
מפה המראה את גבולות נחלתם של אנשי הפואבלו הקדומים
 
מבט אווירי על פואבלו בוניטו
 
מפה המראה את הבתים הגדולים והדרכים הפרהיסטוריות באגן סן חואן

אבותיהם של אנשי הפואבלו

עריכה

ארכאולוגים זיהו את התושבים הראשונים באגן סן חואן כחבורות של ציידים־לקטים, וכינו אותם ארכאים; הארכאים הם צאצאים של נוודי הקלוביס שהגיעו לדרום־מערב ארצות הברית של ימינו בשנת 10,000 לפני הספירה בקירוב.[18] בשנת 900 לפנה"ס בקירוב התגוררו הארכאים במקומות כגון מערת אטלאטל.[19] הארכאים הותירו אחריהם מעט מאוד עדויות לנוכחותם בקניון צ'אקו, אולם, ידוע כי צאצאיהם (המכונים "קולעי הסלים") עיבדו את אדמת הקניון בשנת 490 בקירוב, וחיו ביישובים כדוגמת "כפר Shabik'eshchee", שבהם נהגו להתגורר בבתים שנחפרו בקרקע.

אוכלוסייה קטנה של קולעי סלים נותרה באזור קניון צ'אקו והתפתחה באמצעות מספר שלבי מעבר תרבותיים עד לשנת 800 בקירוב, כאשר הם בנו מתחמים בצורת סהר של מכלול מבני אבן, שכל אחד מהם הורכב מארבע או חמש יחידות דיור כשהן נסמכות על מבנה של אולם תת־קרקעי מקורה גדול הקרוי קיווה, שמטרתו המקורית אינה ידועה, אבל בתקופה מאוחרת יותר שימש למטרות טקסים ופולחנים דתיים.[20] המבנים הללו זוהו כמאפיין של אנשי הפואבלו הקדומים. באמצע המאה ה־9 גדלה אוכלוסיית הפואבלו העתיקה הידועים גם כ"אנסאזי" (מונח משפת שבט היוט שאומץ על ידי הנאוואחו ופירושו "העתיקים" או "האבות הקדומים של האויב") במהירות, והתושבים התגוררו במתחמים גדולים וצפופים יותר. קיימות עדויות ברורות לפעילות עיבוד ומסחר ענפים בטורקיז בקניון, המתוארכים למאה ה־10. באותה תקופה נבנה החלק הראשון של מתחם פואבלו בוניטו הגדול, תחילה נבנו 50 חדרים בשורה בצורת קשת בסמוך לחומה הצפונית הנוכחית.[21]

המערכת המלוכדת שאפיינה את החברה הצ'אקואנית החלה להתפורר בסביבות 1140, ככל הנראה בתגובה לבצורת בת חמישים שנים שהחלה ב־1130[22]; בין 1250 ל־1450[23] האזור סבל שוב מאקלים בלתי יציב, כולל תקופות אחדות של בצורת חמורה בין השנים 1250 ל־1450. גורמים נוספים היו ניהול משק מים שגוי ובירוא יערות.[24] לדוגמה, עץ למטרות בנייה הובא מרכסי ההרים הסמוכים, כדוגמת רכס הרי צ'וסקה, למעלה מ־80 קילומטרים מערבית לקניון. הקהילות החיצוניות החלו להיעלם ובשלהי אותה מאה הבניינים שבמרכז הקניון נחתמו בקפדנות וננטשו. על סמך עדויות ארכאולוגיות ותרבותיות סוברים מדענים כי תושבי המקום היגרו דרומה, מזרחה ומערבה, אל העמקים ואגני הניקוז של נהר קולורדו הקטן, של ריו פוארקו ושל ריו גראנדה.[25]

היורשים האתבסקנים

עריכה

מתחילת המאה ה־12 הופיעו ברמת קולורדו מספר קבוצות שבטיות דוברות שפות נומיות, כדוגמת היוט והשושוני. עד המאה ה־15 ירשו קבוצות שבטים אחרים דוברי שפות דרום אתבסקיות, כגון האפאצ'י והנאוואחו, את מקומם של אנשי הפואבלו. תוך כדי כך הם סיגלו לעצמם מספר מנהגים וכישורי חקלאות צ'אקואנים.[26] קבוצות שבטיות של היוטה ביקרו לעיתים קרובות באזור, בעיקר במסגרת מסעות ציד ושוד. אומת נאוואחו המודרנית שוכנת כיום מערבית לקניון צ'אקו, ובני נאוואחו רבים מתגוררים באזורים שמסביב לקניון. הגעתם של הספרדים במאה ה־17 הייתה הסימן לפתיחת עידן של שיעבוד ומרידות, כאשר קניון צ'אקו שימש מקלט לאנשי הפואבלו ונאוואחו שנמלטו מפני שלטון הספרדים. תושבי המקום נאלצו להתמודד עם צבאות נוספים כאשר תחילה מקסיקו ואחר כך ארצות הברית זכו בריבונות על הקניון, מסעות צבאיים נערכו כנגד שוכני האזור שנותרו.[27]

חפירות ושימור

עריכה

ב־1832 היה הסוחר ג'וסייה גרג (Josiah Gregg) לראשון שכתב על החורבות בקניון צ'אקו, והתייחס לפואבלו בוניטו בתור "מבנים שנבנו מאבן חול מסותתת היטב". חיל משלוח של צבא ארצות הברית עבר באזור ב־1849 וסקר את החורבות. אולם, המיקום היה כה מרוחק עד שבמהלך חמישים השנים הבאות כמעט ולא היו מבקרים בקניון. קבוצת מומחים מטעם הסמית'סוניאן ערכה סיור קצר באזור בשנות השבעים של המאה ה־19, וב־1896 החלה העבודה הארכאולוגית כאשר משלחת מטעם המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע (משלחת הייד - Hyde Exploring Expedition) החלה לחפור בפואבלו בוניטו. הם שהו במשך חמישה קיצים באזור, שלחו לניו יורק 60,000 חפצים, והפעילו מספר תחנות מסחר.

ב־1901 טען ריצ'רד ות'ריל (Richard Wetherill), אחד מחברי משלחת הייד המקורית, כי הוא הבעלים של חלקת קרקע בגודל 650 דונם שכללה את פואבלו בוניטו, פואבלו דל ארויו וצ'טרו קטל. תוך כדי חקירת טענותיו של ות'ריל בדבר הבעלות על הקרקע, דיווח סוכן הקרקעות הפדרלי, סמואל ג'יי. הולסינגר (Samuel J. Holsinger), על המאפיינים הפיזיים של הקניון והאתרים השונים הנמצאים בו, ציין את הדרכים הפרהיסטוריות וגרמי המדרגות מעל צ'טרו קטל, ותיעד את הסכרים ומערכות ההשקיה הקדומות. בדיווח שלו (שלא פורסם באותה תקופה) הוא המליץ להקים פארק לאומי שבו ישומרו האתרים הצ'אקואנים. בשנה שלאחר מכן מופו אתרים צ'אקואנים רבים על ידי אדגר לי יואיט (Edgar Lee Hewett), שהיה נשיא אוניברסיטה בניו מקסיקו (New Mexico Normal University כיום אוניברסיטת הרמות של ניו מקסיקו), שמיפה אתרים צ'אקואנים. יחד עם אנשים אחרים סייע יואיט לחקיקתו של חוק העתיקות הפדרלי של 1906, שהיה החוק הפדרלי הראשון בארצות הברית שהגן על עתיקות; למעשה, הייתה זו תוצאה ישירה של המחלוקת סביב פעילותו של ות'ריל. לפי החוק החדש היה הנשיא רשאי להכריז על מונומנטים לאומיים. הנשיא תאודור רוזוולט ניצל זאת והכריז על קניון צ'אקו כמונומנט לאומי ב־11 במרץ 1907; ות'ריל ויתר על תביעת הבעלות שלו על חלק מהקרקעות בקניון צ'אקו.[7]

ב־1949 הורחב המונומנט הלאומי קניון צ'אקו, לאחר שצורפו אליו חלקות אדמה שנתרמו על ידי אוניברסיטת ניו מקסיקו. האוניברסיטה קיבלה בתמורה את זכויות המחקר באזור. עד ל־1959 הספיק שירות הפארקים הלאומיים להקים מרכז מבקרים, מגורי צוות ומתחמי מחנאות. המונומנט הוסף לרשימת האתרים ההיסטוריים הלאומית ב־15 באוקטובר 1966. החוקרים רוברט ליסטר (Robert Lister) וג'יימס ג'אדג' (James Judge) הקימו את מרכז צ'אקו ב־1971. מרכז זה היה גוף משותף בין האוניברסיטה ושירות הפארקים, שעסק במחקר במקום. באותה תקופה החלו מספר פרויקטי מחקר בין־דיסציפלינריים, סקרים ארכאולוגיים, ומשלחות מחקר קטנות. מרכז צ'אקו ערך סקרים מקיפים של הדרכים הצ'אקואניות, שהיו נתיבים בנויים היטב שהתפצלו ממרכז הקניון. התוצאות הללו גרמו לכמה שינויי תפיסה לגבי התרבות הצ'אקואנית ואזור ארבע הפינות של ארצות הברית.

הכמות הגדולה של שרידים תרבותיים באתרי הפארק השונים הובילה להרחבת המונומנט ולהפיכתו לפארק הלאומי ההיסטורי תרבות צ'אקו ב־19 בדצמבר 1980, כאשר לאזור המוגן הוסף שטח בגודל 53 קמ"ר. הפארק הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב־1987. שירות הפארקים הלאומיים יזם תוכנית מיוחדת על מנת להגן על אתרים צ'אקואנים הנמצאים מחוץ לגבולות הפארק. היוזמות הללו כללו תיעוד מפורט של למעלה מ־2,400 אתרים ארכאולוגיים השוכנים בתוך גבולות הפארק, שמתוכם נחפרו אחוזים בודדים.[28][29]

ניהול

עריכה
 
מפה של האתרים הצ'אקואנים העיקריים

הפארק מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים, המשתייך למחלקת הפנים; הקרקעות הפדרליות הסמוכות, שבהן נמצאות הדרכים הצ'אקואניות, מנוהלות על ידי לשכת ניהול הקרקעות של ארצות הברית. בשנה הפיסקלית 2002/2003 תקציבו השנתי של הפארק היה 1,434,000 דולרים.[30] לפני שנות ה־80 החפירות הארכאולוגיות שנערכו היו מקיפות וארוכות, וכללו פירוק חלקי או הרס של קירות המתחמים השונים בנוסף להוצאתם של אלפי חפצים. החל מ־1981 החל שינויי כיוון באופי הפעילות במקום, ואומצו שיטות בדיקה לא הורסות, כדוגמת חישה מרחוק, מחקר אנתרופולוגי על מסורת בעל פה, ותיארוך באמצעות טבעות עצים. ב־1991 הוקמה וועדת הייעוץ הצ'אקו־אמריקנית־אינדיאנית, על מנת לאפשר לבני הנאוואחו, הופי, פואבלו ושבטי אינדיאנים אחרים ליטול חלק בניהול הפארק.

המדיניות הנוכחית של הנהלת הפארק היא לשקם חלקית את האתרים שנחפרו. אחת השיטות היא מילוי חפירה ארכאולוגית באדמה, לאחר תום העבודה. יוזמות אחרות כוללות את תוכנית שמי הלילה של צ'אקו, שמטרתה להפחית את זיהום האור בשמי הפארק הנקיים בדרך כלל מעננים; במסגרת התוכנית משתמשים 14,000 מבקרים במצפה הכוכבים שבמקום (הוקם ב־1998), הטלסקופים ותוכניות בנושאי אסטרונומיה.[7] אולם, השרידים הצ'אקואנים שמחוץ לגבולות הפארק נתונים לאיום בעקבות פיתוח האזור: אחת הדוגמאות לכך היא הצעה מ־1983 להחכרה תחרותית של אדמות פדרליות באגן סן חואן למטרות כריית פחם. כיוון שבסמוך לגבולות הפארק יש מרבצי פחם עשירים, שיטות הכרייה הפתוחה, בה נהוג להשתמש כשהפחם קרוב לפני השטח, הייתה עשויה לפגוע ברשת הדרכים הצ'אקואניות העתיקות. במשך שנה תועדו הדרכים הללו במסגרת פרויקט דרכי צ'אקו, ומאוחר יותר זכו להגנה מפני אפשרות שתבוצע כרייה שתפגע בהן.[31]

אתרים

עריכה
 
קיוות קטנות טיפוסיות
 
כד צ'אקואני
 
מבט פנימי על ויג'יג'י
 
הקיווה הגדולה של צ'טרו קטל
 
גרם המדרגות בהאנגו פאווי

במרכז התרבות הצ'אקואנית היו מכלולי מבנים גדולים המוכרים בשם "בתים גדולים", וניתן ללמוד מהם כיום על סגנונות האדריכלות והפולחן הדתי של הצ'אקואנים. צורת הבתים עברה שינויים במשך מאות שנים, ועם זאת נשמרו מספר מאפיינים בסיסיים של הבתים. אחד הבולטים שבהם הוא גודל המתחם; רוב המכלולים בקניון צ'אקו מכילים כ־200 חדרים כל אחד, ובחלקם יש 700 חדרים.[32] גם גודל החדרים היה ניכר, כאשר תקרותיהם היו גבוהות בהשוואה לבניינים שנבנו בתקופות שקדמו לאנסאזי. הבניינים תוכננו בקפידה, כאשר קטעים או אגפים שלמים של מכלול הבנייה הוקמו בשלב בנייה אחד. הבתים בדרך כלל פונים דרומה, כאשר הכיכרות היו מוקפות על ידי חומות גבוהות או קירות בתים חסרי חלונות. המבנה היה בנוי בדרך כלל מארבע או חמש קומות, כאשר חדרי הקומה הראשונה פנו ישירות לכיכר; האבנים שהרכיבו את החדרים הוצבו כך שהחלקים הגבוהים יותר הרכיבו את הקיר האחורי של הפואבלו. במקרים מסוימים היו החדרים מאורגנים כדירה, כאשר החדרים הקדמיים גדולים מהחדרים האחוריים, מהחדרים הפנימיים ומחדרי או אזורי האחסון.

מבנים טקסיים הידועים כקיוות נבנו בהתאמה למספר החדרים בפואבלו. בממוצע נבנתה קיווה אחת קטנה עבור כל 29 חדרים. בתשעה מכלולי מגורים הייתה קיווה גדולה, שקוטרה היה עשוי להגיע עד ל־19 מטרים. כל הקיוות הצ'אקואניות הן בעלות מאפיינים אדריכליים דומים, כולל דלתות בצורת T ומשקופי אבן. אף על פי שנבנו קירות מורכבים ופשוטים, אלו שבבתים הגדולים היו בעיקר בצורת המכונה "ליבה וציפוי חיצוני קישוטי": תחילה נבנו שני קירות תמך מקבילים מאבן חול המכוסה בשכבת טיח. במרווח ביניהם שפכו חצץ, שהיווה את ליבת הקיר. לאחר מכן הקירות כוסו בציפוי חיצוני של אבני חול קטנות, שנדחסו לתוך שכבת הבוץ.[33] לעיתים נהגו לשבץ את האבנים כך שנוצרו דפוסים ייחודיים. כאשר מסכמים את עלויות הבנייה של כל המבנים, הבנייה הצ'אקואנית ניצלה למעלה מ־200,000 עצים מחטניים, שבדרך כלל נכרתו מרכסי הרים במרחק של עד 113 ק"מ.[34]

הצ'אקואנים בנו את מתחמי המגורים שלהם בקרקעית הקניון לאורך קטע של 14 ק"מ. תשעה בתים גדולים נבנו לאורך הצד הצפוני של נחל צ'אקו, כשהם צמודים לבסיס מסה מסיבית מאבן חול. בתים גדולים אחרים נמצאים על פסגות המסה או באזורי הנחלים ואגני הניקוז הסמוכים. סך הכל זוהו 14 בתים גדולים, המקובצים להלן לפי המיקום הגאוגרפי ביחס לקניון.

מרכז הקניון

עריכה

בחלק המרכזי של הקניון נמצאים מתחמי הצ'אקו הגדולים ביותר. המתחם הנחקר ביותר הוא פואבלו בוניטו (Pueblo Bonito – בספרדית "הכפר היפה"), מבנה בצורת האות D המשתרע על פני 8,000 מ"ר, והכולל לפחות 650 חדרים, והוא הבית הגדול ביותר; בחלקים מסוימים של המתחם הוא בנוי בארבע קומות. השימוש בשיטת "ליבה וציפוי חיצוני קישוטי" ובנייה לגובה של ארבע קומות חייבה בניית קירות שעוביים מגיע עד למטר אחד. פואבלו בוניטו מחולק לשני חלקים על ידי קיר החוצה אותו במדויק מצפון לדרום, ועובר דרך הכיכר המרכזית. קיווה גדולה הוצבה בכל צד של הקיר, ויצרה תבנית סימטרית הנפוצה בבתים צ'אקואנים גדולים רבים.[32]

בסמוך לפואבלו בוניטו נמצא פואבלו דל ארויו (Pueblo del Arroyo – בספרדית "כפר נחל האכזב"); פואבלו זה נוסד בין 1050 ל־1075, הושלם בתחילת המאה ה־12, ושוכן בפתח של ערוץ המכונה "הפער הדרומי". קאסה רינקונאדה (Casa Rinconada) הוא אתר שבו נמצאת קיווה גדולה, והוא מבודד יחסית לאתרים אחרים בקניון. אתר זה נמצא בצד הדרומי של קניון צ'אקו, בסמוך לדרך הצ'אקואנית המובילה לקבוצת מדרגות תלולות המגיעות לראש מסה צ'אקרה. הקיווה ניצבת בבדידות, ללא כל מבני מגורים או חומות תמך צמודים; בעבר היה בה מעבר באורך 12 מטרים שהוביל מהקרקע אל החלקים העליונים. צ'טרו קטל (Chetro Ketl – בנאוואחו "בית פינתי"), השוכן ליד פואבלו בוניטו, הוא מבנה בצורת האות D הדומה למתחמים מרכזיים אחרים בקניון, אך קטן יותר בהשוואה אליהם. בנייתו החלה בין 1020 ל־1050, ו־450–550 החדרים שבו חולקים רק קיווה אחת גדולה. המדענים מעריכים כי נדרשו 29,135 שעות עבודה על מנת להקים את צ'טרו קטל בלבד; יואיט העריך שנדרשו 5,000 עצים ו־50,000,000 גושי אבן.[35]

קין קלסטו (Kin Kletso - בנאוואחו "הבית הצהוב") היה מתחם בגודל בינוני במרחק 800 מטרים מפואבלו בוניטו, ויש בו עדויות מוצקות לבנייה ומגורים של בני הפואבלו מצפון אגן סן חואן. הצורה והתכנון הריבועיים שלו שייכים לקבוצה התרבותית המכונה "פואבלו 2" ולא לסגנון "פואבלו 3" או הגרסה של קניון צ'אקו לסגנון זה. במתחם זה יש כ־55 חדרים, ארבע קיוות קרקעיות, ומגדל עגול דו־קומתי שייתכן כי שימש כקיווה או כמרכז דתי. בסמוך לכפר התגלו עדויות לתעשיית ייצור הקשורה לזכוכית געשית, שהחלה לפעול בין 1125 ל־1130.[36]

פואבלו אלטו (Pueblo Alto – בספרדית "הכפר הגבוה") הוא בית גדול המכיל 89 חדרים, והוא שוכן בפסגת מסה ליד מרכז הקניון, במרחק קילומטר אחד מפואבלו בוניטו. בנייתו החלה בין 1020 ל־1050, בתקופה בה הייתה תנופת הבנייה בכל רחבי הקניון. רוב תושבי אגן סן חואן יכלו לצפות בפואבלו בגלל מיקומו הגאוגרפי; בפואבלו היה מרכז לעיבוד חרוזים וטורקיז, ייצור כלים מצור היה נפוץ גם הוא. במחקר שנערך על ידי הארכאולוגים טום וינדס באתר התברר כי ככל הנראה רק קומץ משפחות (חמש עד עשרים) התגוררו בפועל במתחם; הדבר עשוי לרמז כי תפקידו העיקרי של פואבלו אלטו לא היה מקום מגורים.[37] בית גדול נוסף, נואבו אלטו (Nuevo Alto – בספרדית "הגבוה החדש"), נבנה על המסה הצפונית בסמוך לפואבלו אלטו; הוא הוקם בשלהי המאה ה־12, בערך בתקופה שהאוכלוסייה הצ'אקואנית בקניון החלה להצטמק.

שולי הפארק

עריכה

בשוליים הצפוניים של הקניון נמצא מקבץ בתים גדולים נוסף; בין הגדולים שבהם ניתן למנות את קאסה צ'יקיטה (Casa Chiquita – בספרדית "בית קטן"), שהוא כפר שנבנה ב־1080 בקירוב כאשר היה גשם רב והתרבות הצ'אקואנית התפשטה. מתאר הכפר היה ריבועי וקטן יותר; כמו כן, לא היו בו כיכרות פתוחים וקיוות נפרדות בהשוואה לכפרים שקדמו לו.[38] במהלך הבנייה נעשה שימוש בגושי אבן יותר גדולים ורבועים; הקיוות עוצבו לפי מסורת המסה ורדה הצפונית. במרחק של כשלושה קילומטרים במורד הקניון שכן פנייסקו בלאנקו (Peñasco Blanco – בספרדית "צוק לבן"), שהיה מתחם קשתי שנבנה על פסגת המצוק הדרומי של הקניון בחמישה שלבים שונים בין שנת 900 ל־1125. משערים כי ציור סלע סמוך (המכונה פלטוגרף הסופרנובה) מתעד את הצפייה בסופרנובה SN 1054 שנצפתה מכדור הארץ ב־5 ביולי 1054.[39] אונה וידה (Una Vida – "חיים אחד") שוכן עמוק יותר בקניון, והוא אחד משלושת הבתים הגדולים הקדומים ביותר, כשבנייתו החלה סביב שנת 900. בבית זה היו שתי קומות ו־124 חדרים,[40] והוא בצורת קשת בדומה לפנייסקו בלנקו ופואבלו בוניטו, אך בניגוד אליהם הוסף לו חלק קטן בצורת רגל של כלב בגלל התנאים הטופוגרפיים. בית זה שוכן באחד מערוצים העיקריים הנשפכים לקניון, ליד נחל גאלו, והורחב בצורה משמעותית לאחר שנת 930.[28] הבית הגדול, הקטן ביותר, נקרא ויג'יג'י (Wijiji בנאוואחו שם הצמח Sarcobatus), והוא כולל כ־100 חדרים בקירוב. הבית נבנה בין 1110 ל־1115,[41] והוא היה הבית הגדול האחרון שנבנה על ידי הצ'אקואנים. הבית היה מבודד במקצת כיוון ששכן בתוך נחל צר, ומרחקו מאונה וידה היה שני קילומטרים.[42]

האנגו פאווי (Hungo Pavi – בנאוואחו "כפר מעיין הקנה") נמצא במרחק 2 קילומטרים מאונה וידה, ההיקף המכלול 266 מטרים. במחקרים הראשוניים נחשפו 72 חדרים בקומת קרקע,[40] כאשר גובה המבנים מגיע עד לארבע קומות, וכן זוהתה קיווה מעגלית אחת בעלת מידות גדולות. אתר נוסף שהתגלה היה קין נאהאסבאס (Kin Nahasbas) שנבנה במאה ה־9 או במאה ה־10, ושכן במרחק קצר צפונית לאונה וידה, למרגלות המסה הצפונית. באזור זה נערכו מעט חפירות משמעותיות.[43]

טסין קלצין (Tsin Kletzin – בנאוואחו "מקום הפחם") מתחם השוכן על מסה צ'אקרה וממוקם מעל לקאסה רינקונאדה, כ־3.7 קילומטרים דרומית לפובאלו אלטו, בצדו השני של הקניון. הוא שוכן בסמוך לסכר וריטוס (Weritos), סכר עפר עצום שהמדענים מאמינים כי סיפק לטסין קלצין את כל צריכת המים. הסכר חסם מי שיטפונות באגם מאחוריו. עם זאת, כמויות גדולות של סחף שהצטברו במהלך השיטפונות אילצו את התושבים להגביה את הסכר ולחפור את השטח מאחוריו.

בכיוון צפון שכנו קהילות מרוחקות יותר, כולל האתרים הידועים כחורבות סלמון (Salmon Ruins) וחורבות האצטקים, הנמצאים כיום לאורך הנהרות סן חואן ואנימאס בקרבת פרמינגטון; בניית האתרים החלה בתקופה עשירה בגשמים בשנת 1100,[44] ונמשכה כשלושה עשורים. בקרבת הדרך הדרומית הגדולה ובמרחק 100 ק"מ דרומית לקניון צ'אקו נמצא מקבץ קהילות מרוחקות נוסף. הקהילה הגדולה ביותר באזור זה היא קין ניז'וני (Kin Nizhoni), השוכנת בפסגת מסה בגובה 2,100 מטרים.

תפקיד

עריכה

בניית הבניינים המעוצבים בקפידה שאפיינו את המתחמים הגדולים בקניון החלה רק ב־1030. הצ'אקואנים שילבו עיצובים אדריכליים שתוכננו מראש תוך התאמת כיוון הבניינים על פי כללים אסטרונומיים, גאומטריה, עיצוב נוף והנדסה אזרחית שמטרתם להקים מרכז עירוני עתיק המאופיין על ידי סגנון אדריכלי ייחודי. החוקרים הסיקו כי ייתכן ובמתחם לא התגוררו תושבים רבים, כאשר רק באירועים שנתיים ובטקסים נכחו במתחם אנשים רבים.[8] אתרים קטנים יותר היו ככל הנראה למטרות מגורים, והיו פזורים ליד הבתים הגדולים וברחבי קניון צ'אקו.

בערך באותה תקופה חוו אנשי הפואבלו הקדמוניים תנופת בנייה וגידול אוכלוסייה. לאורך המאה ה־10 התפשטו שיטות הבנייה הצ'אקואניות בהדרגה מהקניון לאזורים הסמוכים.[45] עד לשנת 1115 נבנו לכל הפחות 70 פואבלוס עם מאפייני אדריכלות צ'אקואנית ברדיוס של 65,000 קמ"ר באגן סן חואן. החוקרים חלוקים בנוגע לתפקיד הבניינים, כיוון שחלקם מספיק גדולים על מנת להיחשב לבתים גדולים בפני עצמם. חוקרים אחדים הציעו כי היה מדובר ביותר מקהילות חקלאיות, וככל הנראה היו אלה תחנות מסחר או אתרים טקסיים.[46]

שלושים אתרים מרוחקים כאלה המפוזרים על פני שטח של 168,000 קמ"ר מחוברים ביניהם ולקניון המרכזי באמצעות רשת של שש מערכות דרכים צ'אקואניות. אורך הדרכים מגיע לעיתים עד ל־97 ק"מ בקווים ישרים, ונראה כי הם תוכננו והונדסו בקפדנות רבה.[47] הדרכים אופיינו בדרך כלל במשטח נארי ברוחב תשעה מטרים; קצות המשטח הוגדרו באמצעות שוליים מאדמה או סלע, ולעיתים אף באמצעות קירות נמוכים. כאשר היה צורך הבנאים השתמשו בגרמי מדרגות אבן תלולים ובכבשי סלע על מנת להתגבר על מכשולים גדולים כגון צוקים. ייתכן כי אף פעם לא יתברר מה היה התפקיד האמיתי של הדרכים, אך ארכאולוגים שונים טוענים כי הן שימשו להובלת העץ.[3]

מקורות

עריכה
  • Brugge, D; A Hayes & W Judge (1988), Archeological Surveys of Chaco Canyon, New Mexico, University of New Mexico Press, ISBN 0-82631-029-X.
  • Diamond, J (2005), Collapse: How Societies Choose to Fail or Succeed, Viking, ISBN 0-670-03337-5.
  • English, NB; J Betancourt & JS Dean et al (2001), "Strontium isotopes reveal distant sources of architectural timber in Chaco Canyon, New Mexico", Proceedings of the National Academy of Sciences 58: 11891-11896, DOI 10.1073/pnas.211305498.
  • Fagan, B (2005), Chaco Canyon: Archaeologists Explore the Lives of an Ancient Society, Oxford University Press, ISBN 0-19-517043-1.
  • Fagan, B (1998), From Black Land to Fifth Sun: The Science of Sacred Sites, Basic Books, ISBN 0-20-195991-7.
  • Frazier, K (2005), People of Chaco: A Canyon and Its Culture, Norton, ISBN 0-393-30496-5.
  • Hopkins, RL (2002), Hiking the Southwest's Geology: Four Corners Region, Mountaineers, ISBN 0-89886-856-4.
  • Kelley, DH & EF Milone (2004), Exploring Ancient Skies: An Encyclopedic Survey of Archaeoastronomy, Springer, ISBN 0-38795-310-8.
  • National Park Service (2005), United States World Heritage Periodic Report: Chaco Culture National Historical Park (Section II), Retrieved on February 16, 2007.
  • National Park Service (2007), Chaco Culture National Historical Park. Retrieved on February 16, 2007.
  • Noble, D (1984), New Light on Chaco Canyon, School of American Research Press, ISBN 0-933452-10-1.
  • Noble, D (1991), Ancient Ruins of the Southwest: An Archaeological Guide, Northland, ISBN 0-87358-530-5.
  • Reynolds, A; J Betancourt & J et al Quade (2005), "87Sr/86Sr sourcing of ponderosa pine used in Anasazi Great House construction at Chaco Canyon, Journal of Archaeological science. 32:1061-1075. Retrieved on February 16, 2007.
  • Sofaer, A (1997), The Primary Architecture of the Chacoan Culture: A Cosmological Expression, University of New Mexico Press. Retrieved on February 16, 2007.
  • Sofaer, A (1999), The Mystery of Chaco Canyon, South Carolina ETV.
  • Strutin, M (1994), Chaco: A Cultural Legacy, Southwest Parks and Monuments Association, ISBN 1-877856-45-2.
  • Stuart, D (2000), Anasazi America, University of New Mexico Press, ISBN 0-826321-79-8.
  • Plog, S (1998), Ancient Peoples of the American Southwest, Thames and London, ISBN 0-500-27939-X.
  • LeBlanc, SA (1999), written at Salt Lake City, Utah, Prehistoric Warfare in the American Southwest, University of Utah Press, ISBN 0-87480-581-3.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא הפארק ההיסטורי הלאומי תרבות צ'אקו בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 Strutin 1994, p. 6.
  2. ^ ההריסות הצ'אקואניות הן בין הנחקרות והמתוארכות בצורה הטובה ביותר בעולם. ראו גם Fagan 2005, pp. 50–55.
  3. ^ 1 2 Fagan 2005, p. 35.
  4. ^ Fagan 1998, pp. 177–182.
  5. ^ Sofaer 1997
  6. ^ Fagan 2005, p. 198
  7. ^ 1 2 3 4 National Park Service 2007.
  8. ^ 1 2 Sofaer 1999.
  9. ^ Fagan 2005, p. 5.
  10. ^ Fagan 2005, p. 43.
  11. ^ 1 2 Hopkins 2002, p. 240.
  12. ^ Fagan 2005, p. 47
  13. ^ Fagan 2005, pp. 46–47.
  14. ^ 1 2 Fagan 2005, p. 45.
  15. ^ Frazier 2005, p. 181.
  16. ^ Fagan 2005, p. 222.
  17. ^ Fagan 1998, p. 177.
  18. ^ Stuart 2000, pp. 14–17.
  19. ^ Stuart 2000, p. 43.
  20. ^ Fagan 2005, pp. 18–19.
  21. ^ Fagan 2005, p. 20‏ ,Noble 1991, p. 120.
  22. ^ Fagan 2005, p. 126.
  23. ^ Fagan 2005, pp. 55–57.
  24. ^ Noble 1984, pp. 57–58. ,‏Noble 1984, p. 11 ‏,Diamond 2005, pp. 136–156
  25. ^ Strutin 1994, p. 57.
  26. ^ Strutin 1994, p. 60. ‏, Strutin 1994, p. 57
  27. ^ Strutin 1994, pp. 57–59.
  28. ^ 1 2 Strutin 1994, pp. 32.
  29. ^ Fagan 2005, p. 6
  30. ^ National Park Service 2005.
  31. ^ Frazier 2005, pp. 120–121.
  32. ^ 1 2 Sofaer 1997.
  33. ^ Fagan 2005, pp. 119–121.
  34. ^ Reynolds, Betancourt & Quade 2005, p. 1062, 1073 ‏,Sofaer 1999.
  35. ^ Strutin 1994, p. 26.
  36. ^ Fagan 2005, p. 11.
  37. ^ Fagan 2005, pp. 10–11.
  38. ^ Fagan 2005, p. 21.
  39. ^ ערפילית הסרטן, שהיא שארית סופרנובה בקבוצת הכוכבים "שור", היא התוצאה של המאורע הנזכר לעיל; הסופרנובה גרמה להבזק אור בשמים באותו תאריך, וככל הנראה הצ'אקואנים הצליחו להבחין בו. ראו גם Kelley & Milone 2004, p. 413
  40. ^ 1 2 Fagan 2005, p. 26.
  41. ^ Fagan 2005, pp. 6–7
  42. ^ Frazier 2005, p. 101.
  43. ^ Fagan 2005, p. 98.
  44. ^ Fagan 2005, p. 198, 208
  45. ^ Fagan 2005, p. 204.
  46. ^ Fagan 2005, pp. 202–208.
  47. ^ Noble 1984, pp. 52–53. ‏,Fagan 1998, p. 178



אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הפארק_ההיסטורי_הלאומי_של_תרבות_צ%27אקו&oldid=40174731"