ויקיפדיה

פול קיטינג

מדינאי אוסטרלי

פול ג'ון קיטינג (באנגלית: Paul John Keating; ‏ נולד ב-18 בינואר 1944) הוא מדינאי אוסטרלי שכיהן כראש ממשלת אוסטרליה העשרים וארבעה וכמנהיג מפלגת הלייבור האוסטרלית משנת 1991 ועד 1996. הוא נבחר לראשונה לפרלמנט האוסטרלי ב-1969 מטעם מחוז הבחירה של בלקסלנד בניו סאות' ויילס. מאוחר יותר הוא מונה להיות שר האוצר בממשלתו של בוב הוק, שהוקמה ב-1983.

פול קיטינג
Paul Keating
קיטינג ב-2007
קיטינג ב-2007
לידה 18 בינואר 1944 (בן 80)
סידני, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה
שם מלא פול ג'ון קיטינג
מדינה אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה
השכלה LaSalle Catholic College, Bankstown עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת הלייבור האוסטרלית
בת זוג אניטה ואן אירסל (2008-1975)
www.keating.org.au
ראש ממשלת אוסטרליה ה־24
20 בדצמבר 1991 – 11 במרץ 1996
(4 שנים ו־11 שבועות)
פרסים והוקרה
אוצר לאומי חי של אוסטרליה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ב-1990 נבחר קיטינג להיות סגן מנהיג מפלגת הלייבור וסגן ראש ממשלת אוסטרליה, וזאת לפני שהתמודד על מנהיגות הלייבור מול הוק בסוף שנת 1991. בסופו של דבר הוא נבחר להיות ראש הממשלה וקבע שיא כאשר השיג ניצחון חמישי רצוף של הלייבור על המפלגה הליברלית האוסטרלית, בהנהגת ג'ון יוסון. ניצחון זה הושג למרות סקרי דעת קהל שהצביעו באופן עקבי על ירידת התמיכה בלייבור ולמרות השפעות המיתון הכלכלי העולמי של ראשית שנות התשעים. לאחר שהובס על ידי ג'ון הווארד בבחירות של 1996 התפטר קיטינג מהפרלמנט ב-23 באפריל אותה שנה.

ראשית חייו עריכה

קיטינג גדל בבנקסטאון, פרבר פועלים של סידני. הוא היה אחד מארבעת ילדיהם של מתיו קיטינג, פועל דוודים ונציג איגוד מקצועי ממוצא אירי קתולי, ושל אשתו מיני. אחת מאחיותיו הייתה אן קיטינג, שהייתה אשת עסקים ודירקטורית. בהיותו בן 15 עזב קיטינג את בית הספר התיכון בו למד והחליט לא להמשיך ללימודים גבוהים. תחת זאת הוא החל לעבוד כפקיד תשלומים בחברת החשמל של סידני. לאחר מכן הוא עבד כעוזר מחקר מטעם האיגוד המקצועי והצטרף למפלגת הלייבור מיד כשהיה כשיר לכך מבחינת גילו. ב-1966 הוא נבחר להיות נשיא האגף הצעיר של הלייבור בניו סאות' ויילס.[1] בשנות השישים ניהל קיטינג את להקת הרוק, "The Ramrods".[1]

חבר הפרלמנט עריכה

דרך קשריו באיגודים המקצועיים ודרך פעילותו באגף הצעיר של הלייבור, התוודע קיטינג לדמויות בכירות במפלגה, כמו לאורי בררטון, גרהאם ריצ'רדסון ובוב קר. הוא גם קשר קשרי ידידות עם ראש ממשלת ניו סאות' ויילס לשעבר, ג'ק לאנג. ב-1971 הוא הצליח להשיב את לאנג לשורות הלייבור.[2] בסופו של דבר השיג קיטינג את תמיכתה של מפלגת הלייבור להתמודד על מושב בפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של בלקסלנד ונבחר ב-1969 בהיותו בן 25.[1] במשך רוב תקופת כהונתו של גוף ויטלם ישב קיטינג על הספסלים האחוריים של הפרלמנט, אף על פי שלתקופה קצרה הוא שימש כשר לענייני הטריטוריה הצפונית באוקטובר 1975, וזאת לפני הפיזור השנוי במחלוקת של ממשלת ויטלם בנובמבר אותה שנה על ידי המושל הכללי. לאחר תבוסת הלייבור בבחירות שהתקיימו חודש לאחר מכן, קודם קיטינג להיות דובר האופוזיציה. בתפקידו זה היה סגנונו הפרלמנטרי אגרסיבי. ב-1981 הוא נבחר להיות נשיא מפלגת הלייבור של ניו סאות' ויילס, ובכך היה למנהיג האגף הימני הדומיננטי של המפלגה. באותה תקופה, הוא תמך בתחילה בביל היידן בהתמודדותו מול בוב הוק על תפקיד מנהיג המפלגה. אחת הסיבות לעמדתו זו הייתה תקוותו לרשת בעתיד את היידן. בכל אופן, ב-1982 תמך האגף הימני של המפלגה בהוק וקיטינג התייצב מאחוריו. ההכרזה הרשמית של קיטינג על תמיכתו בהוק נכתבה על ידי עמיתו גארת אוונס. אף על פי שהיידן הצליח בהתמודדות, לא נפסקו הלחצים עליו ובסופו של דבר, בפברואר 1983, לאחר בחירות ביניים בלתי מוצלחות שהתקיימו אז, הוא התפטר. הוק נבחר להחליפו ובבחירות הכלליות שהתקיימו שישה שבועות מאוחר יותר הוא הוביל את הלייבור לניצחון סוחף.

שר האוצר עריכה

לאחר הניצחון בבחירות של 1983, התמנה קיטינג להיות שר האוצר בממשלתו של בוב הוק, משרה שהחזיק בה עד ל-1991. קיטינג ירש את ג'ון הווארד בתפקיד וביכולתו הייתה האפשרות להשתמש בהיקף הגרעון התקציבי שממשלת הוק ירשה כדי לפקפק באמינות הכלכלית של הקואליציה הליברלית-לאומית. העובדה שהגרעון גדל באופן משמעותי בתקופה של לפני הבחירות, לא נחשפה במסמכים מתקופה זו ששוחררו על ידי ממשלת פרייזר. לדברי הוק, הגירעון ההיסטורי בתקציב שעמד על 9.6 מיליארד דולר ושהלייבור קיבלה בירושה מהממשלה הקודמת, "היה למקל שיכלנו בצדק להכות בו את המפלגה הליברלית במשך שנים רבות". אף על פי שהווארד ספג ביקורת על קיומו של הגרעון הסמוי, הוא טען ללא הצלחה נגד פרייזר כי יש לתקן את הנתונים לפני הבחירות.

קיטינג היה אחד הכוחות המניעים העיקריים מאחורי מגוון של רפורמות מקרו-כלכליים ומיקרו-כלכליים שיושמו על ידי ממשלת הוק. כשר האוצר, התמיד קיטינג בצעדים כלכליים כמו הפיכתו ב-1983 של הדולר האוסטרלי למטבע בעל שער חליפין נייד, הפחתת תעריפי הייבוא, רפורמה מוחלטת של מערכת המיסוי, מעבר ממערכת מרכזית לקביעת השכר למערכת של קביעת השכר באמצעות משא ומתן, הפרטת חברות ציבוריות כמו קוואנטס וה-Commonwealth Bank of Australia ודה-רגולציה של חלק ניכר של מערכת הבנקאות. קיטינג תרם גם להשגתו של הסכם בין מועצת האיגודים המקצועיים של אוסטרליה (ACTU) לבין הממשלה בנוגע למשא ומתן על השכר. ניהול המשא ומתן על ידו, ויחסי העבודה שלו עם נשיא המועצה, ביל קלטי, היו למקור של כוח פוליטי עצום עבורו. באמצעות הכוח שניתן לו, היה קיטינג מסוגל לעיתים קרובות לעקוף את הקבינט, במיוחד בתחום המדיניות המוניטרית, ובדרך כלל התייחסו אליו כאל "שר האוצר החזק ביותר בהיסטוריה המודרנית".

ב-1985 דחף קיטינג בקבינט להנהגתו של מס צריכה רחב בסיס, בדומה למס על שירותים ומוצרים שהונהג מאוחר יותר על ידי ממשלת הווארד. לקראת הבחירות הכלליות של 1984, הבטיח הוק שיתקיימו דיונים בין כל בעלי העניין על נייר עמדה על רפורמת מיסוי. מבין שלוש האפשרויות שהוצעו במסמך זה דחפו קיטינג ואנשי משרד האוצר לאפשרות שעל פיה יונהג מס צריכה בשיעור של 15% על מוצרים ושירותים במקביל להפחתה בשיעור מס ההכנסה לפרטיים וחברות, מס שולי ומס רווחי הון. אף על פי שקיטינג היה יכול להשיג את תמיכתה של הממשלה הסרבנית, האמין הוק שההתנגדות של הציבור, של מועצת האיגודים המקצועיים ושל הקהילה העסקית, תהיה חזקה מדי. לפיכך הוא החליט לוותר על התוכניות להנהגתו של מס צריכה, אף על פי ששאר הרפורמות אומצו במסגרת חבילת המיסוי החדשה. הוויתור על מס הצריכה היה הפסד מר מבחינתו של קיטינג. מאוחר יותר הוא התבדח על כך במסיבת עיתונאים ואמר: "זה כמו בסרט בן חור. חצינו את קו הסיום עם גלגל אחד, אך חצינו אותו".[3]

תקופת כהונתו של קיטינג כשר האוצר זכתה לעיתים לביקורת על שיעורי הריבית הגבוהים ועל המיתון של שנות התשעים, שעליו אמר קיטינג בראיון: "המיתון שעלינו לעבור". במהלך שנות השמונים, הן הכלכלה העולמית והן הכלכלה האוסטרלית חוו צמיחה מהירה ובסוף העשור הגיע שיעור האינפלציה ל-9%. ב-1988, החל הרזרב בנק של אוסטרליה להנהיג מדיניות מוניטרית הדוקה יותר ושיעורי הריבית למשקי הבית הגיעו לשיעור של 18%. לעיתים קרובות נאמר שהרזרב בנק היה איטי מדי בתהליך ההקלה של המדיניות המוניטרית ושבסופו של דבר זה הוביל למיתון. בשיחות פרטיות טען קיטינג ששיעורי הריבית היו צריכים לעלות מוקדם יותר מאשר הם עלו בפועל ולרדת מאוחר יותר, אף על פי שדעתו זו הייתה מנוגדת לזו של אנשי הבנק ואנשי משרד האוצר.[4] בגלוי, אמרו הוק וקיטינג שלא יהיה מיתון, או שתהייה "נחיתה רכה", אך מצב זה השתנה כאשר קיטינג הכריז ב-1990 שאוסטרליה אכן נמצאת במיתון. הטענה שהמיתון הוא תהליך ש"אוסטרליה חייבת לעבור", הוגדרה על ידי פול קלי כ"ההערה המטופשת ביותר בקריירה של קיטינג והיא כמעט ועלתה לו בראשות הממשלה". בנוסף סיכם קלי ש"יש מידה רבה של אמת באמירה שהבום הכלכלי הוליד את המיתון".[5] בתקופת כהונתה של ממשלת הווארד מתח קיטינג לעיתים קרובות על הווארד על כך שזקף לזכותו את המצב הכלכלי הטוב של אוסטרליה מבלי להכיר בכך שהמיתון של ראשית שנות התשעים הוא זה שחיסל את האינפלציה.[6]

בהנהגתו של הוק נחלה מפלגת הלייבור ניצחון שלישי ברציפות בבחירות של 1987, אך שנה לאחר מכן, כשמלאו חמש שנים לכהונתו כראש ממשלה, החל מעמדו בסקרים לרדת. באותה תקופה החל קיטינג ללחוץ על הוק בשיחות בארבע עיניים לפנות את מקומו מוקדם ככל האפשר. מאוחר יותר באותה שנה נפגשו השניים במעון ראש הממשלה בסידני כדי לדון על העברת שרביט המנהיגות לקיטינג. בסופו של דבר, לאחר שהוא שכנע את קיטינג שהוא יוכל לנצח בבחירות של 1990, הסכים הוק בנוכחות שני עדים שהוא יתפטר לטובתו של קיטינג זמן קצר לאחר הבחירות.[7] לאחר הניצחון בבחירות, מינה הוק את קיטינג כסגן ראש הממשלה כדי שיחליף את ליונל באוון שפרש וכדי להכין את קיטינג לקראת הירושה. אך עד מהרה נעשה קיטינג ממורמר מכך שהוק לא הראה שום סימן שהוא עומד לפרוש וכתוצאה מכך נשא שורה של נאומים פרובוקטיביים שהעמידו בסימן שאלה את דרכה של הממשלה. נאומים אלו במהרה גרמו למתחים בין השניים והוק הודיע לקיטינג שהוא יתכחש להסכם ביניהם על רקע חוסר נאמנותו. בסופו של דבר התפטר קיטינג מהממשלה והציג את מועמדותו לבחירות למנהיגות המפלגה ביוני 1991. הוק גרף 66 קולות מול 44 של קיטינג ובהצהרה לעיתונות שנתן קיטינג לאחר מכן הוא הודיע שהוא "ירה את הירייה האחרונה שלו". לפחות מבחינה ציבורית נראה הפסד זה כסופן של שאיפות המנהיגות של קיטינג. עם כישלונו להביס את הוק, הבין קיטינג שכדי להגשים את שאיפתו, חייב להתחולל שינוי משמעותו במעמדו והוא שקל ברצינות פרישה מהחיים הפוליטיים.

כמה אירועים שהתרחשו בחודשים הבאים אפשרו לקיטינג להתמודד שוב מול הוק. עד סוף שנת 1991, לא נראה היה שהכלכלה יוצאת מהמיתון ושיעור האבטלה המשיך לעלות. סקרי דעת הקהל לא החמיאו ללייבור, כמה מתומכיו של קיטינג חתרו באופן פעיל תחת הממשלה ומעל הכול, המערכה של מנהיג המפלגה הליברלית, ג'ון יוסון, שכללה חבילת רפורמות כלכליות, שעל פי הביוגרף של קיטינג, הכניסה את הממשלה "לתדהמה ולהלם". הוק לא היה מוכן לקראתה והגיב ברטוריקה סוערת. רבים החלו לתהות האם לאחר תשע שנות כהונה הוא כבר היה עייף והחל לאבד את אמונה של המפלגה. קיטינג נחשב לתחליף הראוי ביותר להוק וב-19 בדצמבר התקיימו שוב בחירות לתפקיד מנהיג המפלגה, הפעם גרף קיטינג 56 קולות מול 51 הקולות שקיבל הוק.

ראש ממשלה עריכה

 
קיטינג עם נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, בבית הלבן בביקורו של קיטינג ב-1993

ב-20 בדצמבר 1991, לאחר ניצחונו בבחירות למנהיגות המפלגה, הושבע קיטינג כראש ממשלת אוסטרליה העשרים וארבעה על ידי המושל הכללי של אוסטרליה. לקיטינג היה סדר יום תחיקתי מקיף עם כניסתו לתפקיד, שכלל התפייסות עם האבוריג'ינים, המשך קיומם של הקשרים הכלכליים והתרבותיים עם אסיה והפיכתה של אוסטרליה לרפובליקה. נושאים אלה נודעו בשם "התמונה הגדולה" (big picture) של קיטינג.[8] הרפורמה התחיקתית של קיטינג כללה גם את הקמתה של הרשות הלאומית להכשרה מקצועית (Australian National Training Authority – ANTA), תיקון חוק האפליה המינית וההכרה בזכויותיהם ובמסורתם של האבוריג'ינים. לכל אורך תקופת כהונתו, נקט קיטינג במספר צעדים כדי לחזק ולפתח את הקשרים הדו-צדדים עם שכנותיה הקרובות של אוסטרליה. לעיתים קרובות הוא אמר שאין מדינה בעולם שיחסיה כה חשובים לאוסטרליה כמו אינדונזיה.[9] היה לו גם תפקיד מפתח בהקמתו של הפורום לשיתוף פעולה כלכלי אסיה – האוקיינוס השקט (APEC). ניתן לטעון שההישג התחיקתי מרחיק הלכת ביותר של קיטינג היה הנהגתה של תוכנית ההפרשה הלאומית לפנסיה, שיועדה לפתור את הבעיה ארוכת הטווח של מצבן הירוד של תוכניות החיסכון לפנסיה. מהלך זה היה מבוסס על מדיניות שהוצעה על ידי קיטינג בתקופת כהונתו כשר האוצר והייתה מכוונת להבטחת הביטחון הפנסיוני של רוב האוסטרלים. קיטינג ביטל את שיטת הפרוטקטציוניזם שהייתה נהוגה באוסטרליה שנים רבות עד אז, ובכך עודד את הפריון בשוק החופשי והעלה את רמת החיים באוסטרליה.[10] קיטינג פעל גם להנהגתה של מדיניות הכליאה של מהגרים בלתי חוקיים. ב-10 בדצמבר 1992, נשא קיטינג את נאום רדפרן, שעסק באתגרים שעמדו בפני החברה האבוריג'ינית, נאום שנחשב לחשובים ביותר בהיסטוריה של אוסטרליה.[11][12]

בחירות 1993 עריכה

כראש ממשלה המשיך קיטינג לשמור על סגנון הוויכוח האגרסיבי שלו. כאשר הוא נשאל על ידי מנהיג האופוזיציה, ג'ון יוסון, מדוע הוא לא מכריז על בחירות מוקדמות לאחר בחירתו כראש ממשלה, השיב קיטינג, (because I want to do you slowly). הוא התייחס למפלגה הליברלית של אוסטרליה כאל "צוות מגוון ולא ישר" ואל המפלגה הלאומית של אוסטרליה כאל "בובות, מטומטמים ופושעים". במהלך דיון של האופוזיציה בו הותקף קיטינג, הוא הותקף על ידי סגן מנהיג המפלגה הליברלית, פיטר קוסטלו, "כמו הצלפה בחסה חמה".

למרות סדר יום צפוף ביותר בנושאי החקיקה, רבים מהפרשנים צפו שבבחירות של 1993 מפלגת הלייבור לא תנצח. ממשלות הלייבור היו אז כבר בשלטון במשך כעשור וההתאוששות של הכלכלה מהמיתון של ראשית שנות התשעים הייתה איטית.

הציפייה להפסד הייתה כה ברורה, עד שרבים מבכירי המפלגה אמרו לקיטינג שתפקידו יהיה להציל כמה שיותר מושבים בפרלמנט, כדי שזמן ישיבתם באופוזיציה יהיה קצר ככל האפשר. למרות תחזיות אלה, הצליח קיטינג להוביל את המפלגה לניצחון במסע בחירות שהתמקד ביצירת מקומות עבודה והקטנת שיעור האבטלה. במיוחד, התמקד קיטינג בהתנגדותו להצעה להנהיג את מס הסחורות והשירותים, בטענה שמס זה יגרום לעליית האבטלה ויזיק לכלכלה. קיטינג החל את מסע הבחירות כשהוא מפגר בסקרים מאחורי קואליציית הליברלים-לאומנים וסיים אותה ב-13 במרץ 1993 בניצחון חמישי רצוף של הלייבור, שיא של כל הזמנים. בחגיגת הניצחון של המפלגה נשא קיטינג את נאום "המאמינים האמיתיים" (true believers), שנחשב כיום לחשוב ביותר בתולדות המפלגה, אך גם נמתחה עליו ביקורת על כך שהוא נתן את ההרגשה שממשלת הלייבור בראשותו של קיטינג לא הייתה ממשלתם של כל האוסטרלים.[13]

מדיניות החוץ עריכה

לאחר שנבחר קיטינג להיות ראש ממשלה בזכות עצמו, הוא פעל ליישם את תוכנית "התמונה הגדולה" שלו באופן הנרחב ביותר האפשרי, כשהוא מנהיג את המערכה שבסופו של דבר תוביל לעריכתו ב-1999 של משאל העם להפיכתה של אוסטרליה לרפובליקה. קיטינג גם המשיך לדחוף לשיפור היחסים עם מדינות בכל רחבי אסיה, בדגש על הודו-סין. בדצמבר 1993 הוא היה מעורב בתקרית דיפלומטית עם מלזיה כאשר הוא תיאר את ראש הממשלה, מאהאטיר, כ"עקשן". התקרית התרחשה לאחר שמאהאטיר סירב להשתתף בפסגת APEC באותה שנה. קיטינג אמר "ש-APEC גדול מכולנו, אוסטרליה, ארצות הברית ומלזיה, וממאהאטיר ומכל עקשן אחר". ראש הממשלה המלזי דרש שקיטינג יתנצל ואיים להוריד את היחסים הדיפלומטיים והכלכליים בין שתי המדינות לדרג נמוך, איום שהייתה לו השלכה מרחיקת לכת על היצוא האוסטרלי. כמה פקידים בכירים מלזים העלו את האפשרות של השקת קמפיין "קנו תוצרת אוסטרלית בעדיפות אחרונה" (Buy Australian Last) ובסופו של דבר שגיר קיטינג למאהאטיר התנצלות על ההערה שלו.[14]

ידידותו של קיטינג עם נשיא אינדונזיה, סוהארטו, ספגה גם היא ביקורת מצדם של פעילי זכויות אדם שתמכו בעצמאותה של מזרח טימור ומצדו של חתן פרס נובל לשלום, ז'וזה רמוס הורטה, שמאוחר יותר היה לנשיא וראש ממשלת מזרח טימור. שיתוף הפעולה של ממשלת קיטינג עם צבא אינדונזיה וחתימתו של ההסכם בין שתי המדינות על ניצול משותף של מרבצי הנפט בים טימור, זכו אף הם לביקורת חריפה. רבים האמינו שקיטינג התעלם מהפרות זכויות האדם שבוצעו לכאורה על ידי ממשלת אינדונזיה מתוך כוונה להרחיב את הקשרים התרבותיים, המדיניים והכלכליים של אוסטרליה עם אסיה.[15]

השקיעה עריכה

כמו הוק לפניו, הפיק קיטינג תועלת מהפילוג במפלגה הליברלית. זמן קצר לאחר בחירות 1993 הוחלף ג'ון יוסון בתפקיד מנהיג המפלגה באלכסנדר דאונר, שתוך כמה חודשים עמדה מנהיגותו בצלם של משגים ומחלוקות. לאחר שמצבו בסקרים היה עגום במשך תקופה ממושכת, התפטר דאונר ב-1995 והוחלף בג'ון הווארד, שהיה מנהיג המפלגה הליברלית בין השנים 1985 – 1989. אף על פי שבתחילה לא ניכר שיפור במצב, עד מהרה החלה קואליציית האנטי-לייבור לעקוף את מפלגת הלייבור בסקרים, וקיטינג לא היה מסוגל עוד להדביק את הפער. סימן האזהרה הראשון לתפנית נרשם במרץ 1995, כאשר איבדה הלייבור את מחוז הבחירה של קנברה בבחירות ביניים. מאוחר יותר באותה שנה הצליחה מפלגת הלייבור של קווינסלנד רק בקושי להשיג רוב בבחירות לאספת הנבחרים של המדינה, וזאת לפני שאיבדה אותו לחלוטין בבחירות ביניים שהתקיימו ב-1996. בחירות ביניים אלה התקיימו שבוע אחד בלבד לאחר שקיטינג הכריז על עריכת בחירות כלליות. הפסד זה הזיק להשקתו של מסע הבחירות של המפלגה, שמעולם לא צבר תאוצה.

הווארד, שהיה נחוש בדעתו לא לחזור על ההפסד של 1993, אימץ אסטרטגיה שעל פיה הוא התחייב בפומבי להמשיך את רפורמת הבריאות של הלייבור, אך הוא סירב להמשיך את המהלך להפיכת אוסטרליה לרפובליקה ולקיים ועידה חוקתית בנושא. לפיכך התאפשר להווארד להתמקד בהצלחה בעובדה שב-1996 הייתה מפלגה הלייבור בשלטון כבר 13 שנים. סיסמת הבחירות של המפלגה הליברלית, "הגיע הזמן לשינוי" (time for a change), הוכחה כבלתי ניתנת לערעור, וב-2 במרץ 1996 נחלה ממשלתו של קיטינג תבוסה גורפת. אף על פי שבאופן יחסי ההפסד לא היה גדול, איבדה הלייבור 29 מושבים בפרלמנט, כולל 13 בניו סאות' ויילס ו-11 בקווינסלנד, במונחים של אובדן מושבים בפרלמנט, הייתה זו התבוסה השנייה בהיקפה שנחלה ממשלה מכהנת בהיסטוריה של אוסטרליה. קיטינג התפטר מתפקידו כראש הממשלה ב-11 במרץ, 13 שנים ויום אחד לאחר שבוב הוק נכנס לתפקידו וב-23 באפריל הוא התפטר מחברותו בפרלמנט.[16]

לאחר הפרישה עריכה

זמן קצר לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים פנה קיטינג לעסקים והיה לדירקטור במגוון של חברות וכיועץ בכיר בחברת הייעוץ הבנקאי "לאזארד".[17] ב-1997 הוא דחה הצעה להתמנות כחבר במסדר אוסטרליה, אות כבוד שהוצע לכל ראשי ממשלת אוסטרליה לשעבר מאז הנהגתה של מערכת הכיבודים האוסטרלית ב-1975.[18]

ב-2000, פרסם קיטינג את ספרו הראשון מאז שפרש מהפוליטיקה, "שידוך – אוסטרליה ניצבת מול אסיה והאוקיינוס השקט", שהתמקד במדינות החוץ בתקופת כהונתו כראש הממשלה. ב-2002 פרסם כותב הנאומים של קיטינג ויועצו, דון ווטסון, את הספר "זיכרונותיו של יפה נפש[19] – דמותו של ראש הממשלה פול קיטינג". על הספר נמתחה בתחילה ביקורת מצדה של אניטה קיטינג, אשתו בנפרד של קיטינג, שאמרה שהספר הפחית מגודל תרומתה, טענה שנדחתה על ידי ווטסון. קיטינג עצמו היה מאוד לא מרוצה מהספר עד שהידידות בינו לבין ווטסון הסתיימה בפתאומיות. הטענה העיקרית של קיטינג הייתה על כך שווטסון זקף לזכותו את כתיבתו של נאום רדפרן, עובדה שהוכחשה נמרצות על ידי קיטינג.

במהלך תקופת כהונתו של ג'ון הווארד כראש הממשלה, נשא קיטינג לעיתים קרובות נאומים שביקרו את מדיניותו החברתית של יורשו ושהגנו על מדיניותו שלו, כמו זו שנגעה למזרח טימור. קיטינג תיאר את הווארד כ"קוקוס מיובש" (desiccated coconut) שהיה "דבוק לכסאו". לאחר הניצחון הסוחף של הלייבור בבחירות של 2007 אמר קיטינג שהוקל לו, יותר מאשר הוא מאושר, מהעובדה שממשלתו של הווארד סיימה את כהונתה.

קיטינג גם מתח בפומבי ביקורת על קווין ראד. זמן קצר לפני הבחירות של 2007 הוא ביקר את סגניתו של ראד, ג'וליה גילארד, באומרו שהיא חסרה את ההבנה של עקרונות כמו המדיניות הכלכלית שיסודותיה הונחו בתקופת כהונתו ובתקופת כהונתו של הוק בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים.

בפברואר 2008 הצטרף קיטינג לראשי ממשלת אוסטרליה לשעבר, גוף ויטלם, מלקולם פרייזר ובוב הוק לישיבת הפרלמנט בה נשא ראש הממשלה דאז, קווין ראד נאום התנצלות בפני אוכלוסיית האבוריג'ינים בנוגע לפרשת הדור הגנוב.[20] באוגוסט 2008 דיבר קיטינג במעמד השקת הספר "עסק לא גמור: המהפכה הקטועה של פול קיטינג", שנכתבה על ידי הכלכלן דייוויד לאב. בין הנושאים שנדונו במהלך האירוע היה הצורך להגדיל את הפרשות החובה לפנסיה וכן לשקם את התמריצים לאזרחים שיקבלו את הפנסיה שלהם בצורת קצבאות.

ב-2013 לקח קיטינג חלק בסדרה שלראיונות באורך של ארבע שעות כל אחד עם העיתונאי קרי אובריאן ששודרו בתאגיד השידור האוסטרלי בנובמבר אותה שנה. הסידרה כיסתה את ראשית חייו של קיטינג, את כניסתו לפרלמנט, את שנותיו כשר האוצר וכראש הממשלה, ושרטטה את תחומי העניין האקדמיים, המוזיקליים והאומנותיים, את החזון הכלכלי והתרבותי שלו עבור אוסטרליה, ואת מחויבותו לשילוב של אוסטרליה באסיה. אובריאן עשה שימוש בשיחות אלו כבסיס לספרו שיצא לאור ב-2014, "קיטינג: הראיונות" ( Keating: The Interviews). קיטינג הכריז שוב ושוב שהוא לא יכתוב ספר זיכרונות, כך ששיתוף הפעולה שלו עם אובריאן נחשב לדבר הכי קרוב לכתיבת אוטוביוגרפיה. ב-2016, כתב טרוי ברמסטון, עיתונאי בעיתון The Australian והיסטוריון פוליטי, ביוגרפיה בלתי רשמית בשיתוף פעולה עם קיטינג בשם "פול קיטינג: המנהיג של התמונה הגדולה" (Paul Keating: The Big-Picture Leader) לברמסטון ניתנה גישה מלאה למסמכיו האישיים של קיטינג, הוא קיים איתו סדרה של ראיונות, והוא ערך ראיונות עם יותר ממאה אנשים. הביוגרפיה תוארה כ"מוסמכת" ו"סופית" שנכתבה על ידי היסטוריון פוליטי מן השורה הראשונה.[21]

במערכת הבחירות של ניו סאות' ויילס של 2015 העניק קיטינג את תמיכתו לסדר היום של ההפרטה של הממשלה הליברלית וניגח את מפלגת הלייבור על עמדתה נגד ההפרטה.[22]

ב-2019, במהלך מערכת הבחירות הארצית, דיבר קיטינג נגד ארגון הביון והביטחון האוסטרלי וכינה אותם "מטורפים".[23] הערותיו אלו משכו אליו ביקורת מהתקשורת, ומנהיג מפלגת הלייבור, ביל שורטן הרחיק את עצמו מהשקפותיו של קיטינג.[24] מאוחר יותר הוציא קיטינג הצהרה משותפת יחד עם בוב הוק שבה הם שיבחו את התוכנית הכלכלית של מפלגת הלייבור כחלק ממסע הבחירות, וגינו את המפלגה הליברלית על כך שהיא "ויתרה לחלוטין על הרפורמה הכלכלית". הם ציינו ש"הלייבור של שורטן היא המפלגה היחידה בממשלה שהתמקדה בצורך לבצע מודרניזציה בכלכלה ולטפל באתגר המרכזי של זמננו: שינויי האקלים הנגרמים על ידי בני האדם". הייתה זו ההצהרה המשותפת הראשונה לעיתונות שהשניים הוציאו מאז 1991.[25] לאחר מותו של הוק באותו חודש, נשא קיטינג הספד בטקס ההלוויה הממלכתי שלו בבית האופרה של סידני ב-14 ביוני, שם הוא שיקף את "הידידות והשותפות הגדולות" שהשניים נהנו מהן.[26]

בספטמבר 2021, לאחר ההכרזה על הברית הצבאית AUKUS בין ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה, מתח קיטינג ביקורת עליה, באומרו, "אוסטרליה מפנה את גבה למאה ה-21, המאה של אסיה, עבור אנגלוספירה עייפה ודהויה" והעסקה תגרום ל"הגבלת הארץ וכוחותיה הצבאיים למבנה הצבאי של ארצות הברית בשל רכישת צוללות אמריקאיות". קיטינג המשיך ומתח ביקורת על דוברת מפלגת הלייבור לענייני חוץ פני וונג, והאשים את המפלגה בשותפות עם הממשלה הליברלית ב"ייצוג כוזב של מדינות החוץ הסינית".[27] הערותיו ספגו ביקורת מצד חברי הפרלמנט מהלייבור אנתוני בריין ופיטר חליל.[28] בינואר 2022 האשים קיטינג את מזכירת החוץ הבריטית ליז טראס על הבעת הערות "בלתי שפויות" בנוגע לתוקפנות הצבאית הסינית באוקיינוס השקט, באומרו שבריטניה סובלת מ"אשליות גדלות וחוסר רלוונטיות".[29] ב-2023 המשיך קיטינג ותיאר את AUKUS כ"עסקה הגרועה ביותר בהיסטוריה", ולעג לממשלת הלייבור על היותה בלתי כשירה וציין שההחלטה הייתה הגרועה ביותר של ממשלת הלייבור מאז שבילי יוז ניסה להנהיג גיוס חובה במהלך מלחמת העולם הראשונה.[30]

חיים אישיים עריכה

ב-1975 נישא קיטינג לאניטה ואן אירסל, דיילת אוויר בחברת התעופה אליטליה, ילידת הולנד. לזוג נולדו ארבעה ילדים שבילו חלק משנות נעוריהם במעון ראש הממשלה הרשמי בקנברה (The Lodge). פול ואניטה קיטינג נפרדו בנובמבר 1998. במהלך התקופה שעד לגירושיהם הרשמיים ב-2008 שינתה אניטה קיטינג את שמה בחזרה לשם נעוריה. מאז 1999 חי קיטינג חיי זוגיות עם השחקנית ג'וליאן ניובולד.[31] בתו של קיטינג, קתרין, היא יועצת לשעבר של ראשי ממשלת ניו סאות' ויילס לשעבר, קרייג נואוולס ובוב קאר. תחומי ההתעניינות של פול קיטינג הם המוזיקה של גוסטב מאהלר ואיסוף שעונים עתיקים.[1][32] כיום הוא מתגורר בפוטס פוינט, אחד מפרבריה המזרחיים של סידני.

בתרבות הפופולרית עריכה

ב-2005 הועלה מחזמר בשם "קיטינג!" על הקריירה של קיטינג וחייו. המחזמר הציג עד 2010 וזכה בכמה פרסים, עד ששודר לבסוף ברשת הטלוויזיה ABC2.[33]

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא פול קיטינג בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 "Civics - Paul Keating (1944–)". Civicsandcitizenship.edu.au. Retrieved 25 April 2010.
  2. ^ "Former PM Paul Keating and historian Frank Cain discuss Jack Lang's life, legacy and the Depression". Abc.net.au. 17 November 2005. Retrieved 25 April 2010.
  3. ^ D'Alpuget, Blanche (2011). Hawke: The Prime Minister. Melbourne University Publishing.
  4. ^ "Keating still casts a shadow". Smh.com.au. 31 August 2004. Retrieved 25 April 2010.
  5. ^ Ian McFarlane (2 December 2006). "The real reasons why it was the 1990s recession we had to have". theage.com.au. Retrieved 6 October 2011.
  6. ^ "Paul Keating on the lead-up to the federal election". Lateline – ABC. 7 June 2007. Retrieved 15 July 2007.
  7. ^ Kelly, Paul (1994). The End of Certainty: Power, Politics, and Business in Australia. Allen & Unwin. ISBN 1-86373-757-X. Retrieved 5 October 2007.
  8. ^ Fast Forward, Shaun Carney, The Age, 20 November 2007
  9. ^ Sheriden, Greg (28 January 2008). "Farewell to Jakarta's Man of Steel". The Australian. Retrieved 30 December 2008.
  10. ^ "Protectionism no cure for our woes". ABC. 13 February 2014. Retrieved 4 November 2014.
  11. ^ Unforgettable Speeches (ABC Radio National), ABC Radio National
  12. ^ Text of speech
  13. ^ Watson, Don. (6 May 200) "The Keating we never knew", Sydney Morning Herald. Retrieved 31 December 2014.
  14. ^ Shenon, Philip (9 December 1993). "Malaysia Premier Demands Apology". The New York Times. Retrieved 16 June 2008.
  15. ^ "The World Today – 5/10/99: Howard hits back at Keating over criticism". Abc.net.au. October 5, 1999. Retrieved 31 July 2012.
  16. ^ Paul Keating, After office, National Archives of Australia, NAA.gov.au Retrieved on 9 June 2009
  17. ^ For example "ASX listing for Brain Resource Company Ltd". Australian Stock Exchange. Archived from the original on 7 June 2007. Retrieved 21 August 2007.
  18. ^ "After office". Australia's PMs – Paul Keating. National Archives of Australia. Retrieved 15 July 2010.
  19. ^ "יפה נפש" הוא הביטוי המקביל במשמעותו ובשימושו ל"bleeding heart" באנגלית. על הספר קיים ערך בוויקיפדיה באנגלית: Recollections of a Bleeding Heart.
  20. ^ Welch, Dylan (13 February 2008). "Kevin Rudd says sorry". The Sydney Morning Herald. Retrieved 22 February 2008.
  21. ^ Stephen Loosley (2 February 2017). "Bankstown lefty". The Spectator Australia.
  22. ^ Gerathy, Sarah (28 November 2014). "Former prime minister Paul Keating praises performance of NSW Liberal Premier Mike Baird". ABC News. ABC News (Australian Broadcasting Corporation).
  23. ^ Greene, Andrew (6 May 2019). "Former PM Paul Keating Attacks Security Agencies On China Stance". AM.
  24. ^ Mitchell, Neil (6 May 2019). "The China 'conflict' Paul Keating has you 'need to be aware of'". 3AW Radio.
  25. ^ "Bob Hawke and Paul Keating reunite for the first time in 28 years to endorse Labor's economic plan". The Canberra Times. 8 May 2019.
  26. ^ "Paul Keating pays tribute to 'great friendship' with Bob Hawke". Smh.com.au. 14 June 2019.
  27. ^ Hurst, Daniel (10 November 2021). "'Throwing toothpicks at the mountain': Paul Keating says Aukus submarines plan will have no impact on China". The Guardian.
  28. ^ Galloway, Anthony (23 September 2021). "Labor MPs lash Paul Keating for China comments". Sydney Morning Herald.
  29. ^ "Former Australian PM Paul Keating criticises Liz Truss over 'demented' China comments". The Guardian. 24 January 2022.
  30. ^ Karp, Paul (15 March 2023). "Paul Keating labels Aukus submarine pact 'worst deal in all history' in attack on Albanese government". The Guardian.
  31. ^ Sharp, Annette (2013-06-08). "Coy Keating must publicly 'fess his love". The Daily Telegraph.
  32. ^ "Keating promoted culture as something to celebrate". Sydney Morning Herald. 15 September 2009. Retrieved 5 December 2010.
  33. ^ Staff writer (11 August 2007). "Bleeding heart songs from the 'arse end'". The Age. Retrieved 6 October 2008.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פול_קיטינג&oldid=37978138"