פתיחת התפריט הראשי

פליקס בֶּאָטוּס (27 בפברואר 191725 ביולי 1992) היה מפקד גדוד השריון הראשון של צה"ל במלחמת העצמאות.

פליקס בֶּאָטוּס
אין תמונה חופשית
לידה 27 בפברואר 1917
קאליש
פטירה 25 ביולי 1992 (בגיל 75)
תאריך עלייה 1947
השתייכות הצבא האדוםהצבא האדום  הצבא האדום
פוליןפולין הצבא הפולני
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19411943
19431946
19481949
דרגה מאיור (הצבא הפולני)
סגן-אלוף  סגן-אלוף
תפקידים צבאיים
מפקד גדוד 82
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
תפקידים אזרחיים
נהג אגד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קצין שריון במלחמת העולם השנייהעריכה

פליקס (רפאל) באטוס (Felix Beatus) נולד בשנת 1917 למשפחה יהודית מתבוללת בעיר קאליש שבפולין. בראשית שנות ה-30 עברה המשפחה לעיר צ'נסטוחובה, שם עסקה בייצור שקיות נייר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 נמלט באטוס עם אשתו אל מזרח המדינה, שנכבשה אז על ידי הצבא האדום וסופחה לאוקראינה הסובייטית. בעיר סטרי שבמחוז לבוב מצא עבודה כנהג. עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941 גויס כנהג משאית לצבא האדום.

באטוס התקדם בהדרגה בסולם התפקידים והדרגות. מנהג משאית הפך לנהג שריונית מסוג T-27 ובהמשך לנהג טנק T-34. הוא לחם בקרבות באזור אוקראינה. באטוס נפצע באחד הקרבות, וכשהחלים הוצב כאיש שריון בחטיבת הטנקים הפולנית ה-1. החטיבה הייתה חלק מהגיס הפולני ה-1 - הצבא הפולני הקומוניסטי שהקימו הסובייטים בשנת 1943. הוא נשלח לקורס קציני שריון מטעם החטיבה. לאחר סיום הקורס למד בקורס סיור שריון מתקדם.

בתום ההכשרה לחם בשורות החטיבה על אדמת פולין והיה ממשחררי מחנה ההשמדה מיידנק. בקרב על ורשה השתתף בהקמת ראש הגשר על נהר הוויסלה. לאחר שנכשלה ההתקפה הפולנית על ורשה, בעוד הצבא האדום עומד מנגד, נשלח באטוס למשך שישה חודשים לאקדמיה הגבוהה לשריון ע"ש סטלין. בתום לימודיו חזר לחזית כמפקד גדוד. הוא לחם עד לניצחון בקרבות קשים שבהם אבדו טנקים רבים מהכוח שעליו פיקד, ובאפריל 1945 נותר עם שבעה טנקים בלבד. בתום המלחמה, במאי 1945, סיים את לחימתו על גבול גרמניה בדרגת מָאיוֹר .

לאחר המלחמהעריכה

בוועידת ילטה, שהתקיימה בפברואר 1945, כאשר ניצחון בעלות הברית היה כבר ברור, הוחלט כי עיר הנמל הגרמנית שטֶטין שעל חוף הים הבלטי תמשיך להיכלל בתחומי גרמניה. לאחר הניצחון חזר בו סטלין מן ההסכמה והחליט לדרוש בוועידת פוטסדאם לספח את העיר לפולין. כהכנה לכך נשלחה יחידתו של באטוס לעיר ותחת פיקודו ביצעה את גירוש רבע מיליון תושביה הגרמנים של העיר, שהיוו את רוב תושביה. העיר הפכה פולנית ובאטוס מונה למושל העיר. בשטטין פגש באנשי המוסד לעלייה ב', ובתוקף תפקידו כמושל העיר סייע להם לארגן עליית יהודים ניצולי השואה לארץ ישראל במסגרת תנועת הבריחה. זאת כאשר שטטין הפכה לנמל הצפוני העיקרי שממנו הוברחו יהודים מפולין לאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה בדרכם לארץ, חלקם בחזות של גרמנים המגורשים לגרמניה.

במלחמת העצמאותעריכה

בשנת 1946 נערך בשטטין מצעד ניצחון של צבא פולין. בראש המצעד נסע טנק T-34 כשבאטוס ניצב בצריחו כשהוא מצדיע. במצעד השתתפה גם קבוצת בני נוער יהודי מהכשרה ציונית, כשהם מניפים דגלי כחול לבן ודגלי פולין. אלפי בני נוער פולנים שהשתתפו במצעד גידפו אותם בקריאות "יהודים לפלשתינה!" (Żydzi do Palestyny). אירוע מכונן זה הביא את באטוס לידי החלטה לעלות לארץ ישראל, ובמאי 1947, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העצמאות, עלה ארצה בעקבות שליחים שנשלחו על ידי ההגנה לקרוא לו להילחם בשורותיהם.

מפקדי "ההגנה" הבינו מיד כי נזדמן להם מפקד שריון מנוסה ועתיר קרבות. שבתי טבת בספרו "חשופים בצריח" כתב כי באותה עת היה פליקס באטוס "היהודי המנוסה והמלומד ביותר בלוחמת שריון בכל ארץ ישראל".[1]

פליקס באטוס הופגש עם בכירי "ההגנה", בהם יצחק שדה ויגאל אלון. יצחק שדה הטיל עליו לתכנן את הגנת הגליל ולאחר מכן נשלח להדריך בקורס מ"כים בג'וערה, שהיה למעשה קורס קצינים של "ההגנה", בפיקודו של חיים בר לב. באטוס הרצה ברוסית ודבריו תורגמו לעברית. בסוף שנת 1947 ייסדו יצחק שדה ופליקס באטוס את מה שהיה למעשה בית הספר הראשון לשריון. טנקים עדיין לא היו וחניכי הקורס תרגלו עמדות ומהלכי קרב מדומים בחצר בית ספר בתל אביב ולאחר מכן במושבה הטמפלרית שרונה, שב-16 בדצמבר 1947 עברה לרשות כוח המגן העברי. במסגרת תפקידים אלה ניתן לו הכינוי "הרמן", שעתיד היה ללוות אותו לאורך זמן. עד לחודש מארס 1948, עסק פליקס בהקמת הדרכה ללוחמת שריון. הוא הביא עמו ספרות רבה בתחום ועסק בתרגומה ובהדרכה במחנה שרונה (כיום הקריה תל אביב). כאשר התחילה הלחימה בדרכים, הוא שִכנע את יצחק שדה להפסיק להשתמש במשורייני "הסנדוויץ'" בעלי חרכי הירי, היות שהם היו בבחינת מלכודות-מוות עם אפשרות ירי ותצפית מוגבלים. במקום זאת, פיתח כלי רכב מוגן על בסיס טנדר דודג' שריתכו לו בתחתית לוח פלדה, ומעליו צריח קל מפלדה, עם אפשרות צידוד ופתחי ירי למקלעים או תמ"ק. בחודש מארס קרא יצחק שדה לפליקס, ואמר: "יש טנקים". פליקס מספר: "באנו למחסן גדול בנמל תל אביב, עמדו שם 10 טנקי הוצ'קיס כל אחד עם איזה בעיה טכנית. היה זה טנק צרפתי שפותח לאחר מלחמת העולם הראשונה עם תותח 37 מ"מ קצר. למחרת הגענו לפרדס בבני ברק, שם עמדו האפ-טרקים (זחל"מים). זהו", אמר יצחק שדה, "אנחנו עושים גדוד שריון". "מה זה עושים?" שאל פליקס. "צריך אנשי צוות, מכונאים, טכנאים, קשר, תחמושת, הספקה". "תראה", ענה יצחק שדה, "מפקד יש, זה אתה. טנקים יש, השאר נסתדר" (מאת מאיר פעיל, שראיין את באטוס).

בחודש מרץ 1948 הקים יצחק שדה הקים את גדוד הטנקים הראשון, גדוד 82, ופליקס באטוס נתמנה למפקדו. הגדוד החל להתארגן במחנה תל השומר, שנכבש ב-15 באפריל 1948. במסגרת הגדוד הוקמו שלוש פלוגות. האחת הייתה פלוגה "רוסית" שהורכבה מעולים יוצאי רוסיה ומדינות מזרח אירופה, שקיבלה את טנקי ההוצ'קיס. השנייה הייתה פלוגה "אנגלו-סקסית", שקיבלה את שני הטנקים מסוג קרומוול שהוברחו על ידי שלושה חיילים בריטים ממחסני הצבא הבריטי, וכן טנקי שרמן שהוצאו מרשות הצבא הבריטי, שעמד לרסק אותם לגרוטאות כבלתי ראויים לפינוי מהארץ בסיום המנדט הבריטי. השלישית הייתה פלוגה "ארצישראלית" של יוצאי לח"י ואצ"ל שהפעילו זחל"מים. הגדוד היה חלק מחטיבת השריון הראשונה, חטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה.

בשל הרכבו האנושי של הגדוד, שהורכב מלוחמים דוברי שפות שונות, היו לגדוד היו בעיות של ארגון ושליטה. בפלוגה האנגלו-סקסית דיברו אנגלית, בפלוגה הרוסית דברו רוסית ובגדוד לא נמצא איש שדיבר בשתי השפות גם יחד. בשל כך תורגמו הפקודות בכל שפה ליידיש וממנה לשפה האחרת.

ב-10 ביולי 1948, במהלך מבצע דני, כבש הגדוד את נמל התעופה לוד ונטל חלק בבלימת מתקפת הנגד של הלגיון הירדני. ב-18 ביולי ניסה הגדוד ביחד עם חטיבת יפתח, בפעם החמישית, לכבוש ללא הצלחה את לטרון.

באטוס הנהיג בגדוד נהלים קשוחים השאובים מנוהגי הצבא האדום. את הטנקים הורה למרוח בסולר כדי שיהיו נוצצים. את פְּנים הטנקים הורה לנקות בבנזין ובמשחת הברקה מסוג בראסו. לצוותי הטנקים הורה להיכנס לטנקים כשהם נעולים בנעלי התעמלות. את מפקדת הגדוד קבע בנמל התעופה בלוד ואת הקצינים שיכן בדירות שירות שבנמל. ב-16 באוקטובר 1948, עם תחילתו של מבצע יואב, תקפה חטיבת הנגב את המתחם המצרי בעיראק אל-מנשייה. הכוח התוקף הורכב מהגדוד השביעי של החטיבה ומגדוד הטנקים שבפיקודו של באטוס. לכוחות הישראליים עוד לא היה אז ניסיון בתקיפה משולבת של חיל רגלים ושריון. הפיקוד על הקרב היה בידי מפקד חיל הרגלים, שהיה צריך להתייעץ עם באטוס, ושניהם היו במרחק מה משדה קרב. כוח הרגלים נתקל בהתנגדות קשה ונאלץ לסגת. המצרים החלו להפגיז את הכוח התוקף בתותחים. תוך זמן קצר נגרמו אבידות כבדות והחלה נסיגה. ארבעה טנקים מסוג הוצ'קיס נפגעו וגם האחרים יצאו מכלל שימוש.

בראשית נובמבר 1948, לאחר שבעה ניסיונות קודמים שנכשלו לכבוש את מצודת עיראק סווידאן, עמדה חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה לנסות בפעם השמינית לכבוש את המצודה. הפיקוד על הפעולה הוטל על באטוס, הפעולה התבצעה ב-9 בנובמבר, ארכה כשעתיים ובסופה נכנעו הכוחות המצריים עם מפקדם, קצין סודאני בדרגת רב-סרן בשם צאלח באדר, ונלקחו בשבי.

סוף דרכועריכה

בתום מלחמת העצמאות, כאשר פרצו חילוקי דעות בין מפקדי הפלמ"ח לדוד בן-גוריון, פרש יצחק שדה מצה"ל ואיתו גם פליקס באטוס. לאחר השחרור עבד באטוס שנים רבות כנהג באגד. לאחר פרישתו מאגד ניהל בשלהי שנות ה-60 את תחנת אגד תיור בנמל התעופה בלוד.

פליקס באטוס נפטר בשנת 1992 בעת היותו בביקור שורשים בפולין.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שבתי טבת, חשופים בצריח, תל אביב: שוקן, 1968, עמ' 50.