פרנץ פייטה

פרנץ פייטה
Fejtő Ferenc
לידה	31 באוגוסט 1909; נג'קניז'ה, הונגריה
פטירה	2 ביוני 2008 (בגיל 98); הרובע הרביעי של פריז, פריז, צרפת
מדינה	צרפת, הונגריה
מקום קבורה	בית הקברות קרפשי
השכלה	אוניברסיטת אטווש לוראנד; אוניברסיטת פץ' ;
מעסיק	המכון למדע המדינה פריז, לה פיגארו, לה מונד, לה קרואה, ניוגט
פרסים והוקרה	אות כבוד להוקרה על שירות הרפובליקה האוסטרית (1994); Paul Demeny award (1997); פרס פייר לפו (1990); אביר בלגיון הכבוד (1988); מפקד עם כוכב של מסדר ההצטיינות של הונגריה (1996); אזרחות כבוד של בודפשט (1996); פרס סצ'ני (2003); פרס „מולדתי” (2006); פרס לזכר ג'וזף פוליצר (1994); הצלב הגדול במסדר ההצטיינות של הונגריה (2004) ;

פרנץ פייטה (במקור פישל-Fischl^[1], בהונגרית: Fejtő Ferenc; בצרפתית: François Fejtő, נג'קניז'ה, 31 באוגוסט 1909 – פריז, 2 ביוני 2008) היה יהודי-הונגרי-צרפתי - זוכה פרס סצ'ני - היסטוריון, מבקר, סופר, פובליציסט סוציאל-דמוקרטי.

קורות חיים עריכה

מוצאו עריכה

לוח זיכרון של פרנץ פייטה על קיר בית הולדתו (נג'קניז'ה, רחוב צ'נגרי 22)

פרנץ פייטה נולד במשפחה יהודית. סבו מצד אביו, פיליפ פישל דובר הגרמנית הוזמן כטיפוגרף מצ'כיה להונגריה בשנת 1849. משנת 1854 הפך למדפיס של העיתון פסטר לויד שיצא בפשט בשפה הגרמנית. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 עבר לנג'קניז'ה, לבית הדפוס של יאקאב מרקברייטר. את בית הדפוס רכש בשנת 1864 לאחר שהתחתן עם בת הבעלים, עם פרידריקה מרקברייטר. הוא ייסד את שבועון החינוך הציבורי, החברתי והכלכלי "זאלה" (Zala) בשנת 1873, שהפך מאוחר יותר ליומון פוליטי. לאחר מותו, בנו לאיוש, יליד 1871 (אביו של פרנץ פייטה), המשיך לנהל את בית הדפוס, את הוצאת הספרים הליברלית, ושל הבונים החופשיים^[2] ופרסם את העיתון. בשנת 1918 הוא מכר את בית הדפוס ואת העיתון, שמר רק על המסחר בספרים ובנייר ועבד כעיתונאי.^[3] הוא גורש בשנת 1944 למחנה השמדה ומת ברכבת לאושוויץ.

סבו וסבתו מצד אמו היו דוברי שפת אם הונגרית, בשם בוניהאדי, ועברו מקישקרש (Kiskőrös) לזאגרב, שם אמו של פייטו נולדה. הילד פרנץ היה רק בן חמש כשאמו נפטרה מסרטן. אז אחות אביו עברה לזאגרב; אחותו נאדה גדלה אצל הסבים והסבתות מצד האם, ואילו אחיו אדוארד (אדי) בן השנה גדל אצל אחות אביהם שעברה לזאגרב כאמור.^[4] אביו נישא בשנית בשנת 1920. אמו זו גידלה את פרנץ, יוליאנה (יולצ'י) וחיזקה בעיקר את אהבתו למוזיקה של פייטה.^[5]

נעוריו עריכה

הוא סיים את בית הספר היסודי בחלקו בזאגרב ובחלקו בנג'קניז'ה; שם סיים גם את לימודיו התיכוניים ואת בחינות הבגרות עם תוצאות מצוינות בשנת 1927. הוא רצה להמשיך את לימודיו הגבוהים במכללת אטווש בבודפשט, אך לא התקבל עקב סעיף הנומרוס קלאוזוס שהגביל את קבלת מספר היהודים למוסדות להשכלה גבוהה. לבסוף נרשם לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת פץ', והתמקד בהונגרית - צרפתית - גרמנית. הוא התנצר לדת הקתולית בשנה הראשונה שלו באוניברסיטה.^[6] רייטה לקח חלק בפעילות אגודת בטשאני שהוקמה בפקולטה: הוא כתב שירים, אחר כך סיפורים קצרים ומסות (חיבורים עיוניים). מכאן נבעה ידידותו עם גרנדפייר אמיל קולוז'ווארי.^[7] דרך היכרותו עם בחורה באוניברסיטה התחילה התעניינותו בנושאים חברתיים ובחייהם הקודרים והקשים של הפועלים.^[8]

משנת 1929 בבודפשט למד הונגרית, היסטוריה ספרותית ולימודי גרמנית באוניברסיטת פטר פאזמאני. היו לו עמיתים בפקולטה למדעי הרוח כמו לאסלו רייק, פטר מוד, קארוי אולט, בלה סאס. הוא הצטרף לפעילותה של אגודת מיקלוש ברטה שכבר נותרה לגמרי תחת השפעת השמאל. הוא הכיר את אטילה יוז'ף דרך אחד מחברי האגודה, איתו התיידד כחבר קרוב. השקפותיו של המשורר נתנו לו את הדחיפה האולטימטיבית להצטרף לקומוניסטים הבלתי חוקיים.

זמן קצר לאחר כתיבת מאמר בעיתון שמאל הוא נעצר יחד עם כמה ממקורביו במכללה; הוא הוכה ועונה מספר פעמים. הובא לבית המשפט באוקטובר 1932, שם הואשם בכך שהקים והוביל קבוצה מרקסיסטית והפיץ עלונים עם תוכן חתרני. הוא נידון בערכאה הראשונה לשנה, לאחר ערעור העונש הופחת מעשרה חודשים ל-25 יום (אותו זמן שבילה בכלא עד אז). לאחר שחרורו, הוא כבר לא יכול היה ללמוד באוניברסיטה או ללמוד בכלל; הוא התפרנס ממתן שיעורים בשפה הגרמנית ומחונכות.^[9]

פייטה לא הפך לחבר במפלגת הקומוניסטים של הונגריה ולא במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההונגרית, אלא - כשהתרחק מהרעיונות הקומוניסטיים - משנת 1934 הפך לחבר פעיל בעיתון היומי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, נפסבה, ובכתב העת העיוני שלה, סוציאליזם. בנוסף, תחת שם בדוי ארנה פילפ, כתב באופן קבוע מאמרים, היסטוריה ספרותית ומחקרים ביקורתיים בכתב העת ניוגט וב"עידן הטרנסילבני". בין נושאי מחקרים הבקורתיים נכללים אלדוס האקסלי, דייוויד הרברט לורנס, תומאס מאן, אוסוואלד שפנגלר והמשורר אטילה יוז'ף.

ב-13 בפברואר 1938 הופיע מאמר שלו בנפסבה שכותרתו הייתה "שיחות במאקו", שמתח ביקורת על מדיניות הממשלה הפרו-גרמנית והגיע למסקנה כי "האיכרים ההונגריים מתנגדים יותר לדמגוגיה הנאצית מאשר מעמד הביניים". למחרת נעצר, נשפט שוב ונידון ל"שישה חודשי מאסר "בגין הסתה למלחמת מעמדות". הוא ערער, אך כאשר נודע לו דרך מכריו כי הוא יוגלה וייכלא ללא קשר לפסק הדין עזב את המדינה ועבר לבירת צרפת דרך יוגוסלביה, איטליה ושווייץ.^[10]

בגלות עריכה

הוא הגיע לפריז עם האישורים של העורך הראשי אילש מונוש, כך מאביב 1938 הוא היה כתב מאושר של נפסבה בפריז. עזיבתו עוררה ויכוח ער בקרב סופרים עממיים לבין ה"עירונים" (פייטה היה אחד מהאחרונים).^[11]

בפריז הוא פגש נציגים בולטים של חיי האינטלקטואל הצרפתיים השמאליים ומהגרים (אגון ארווין קיש וכו') ומהגרים הונגרים. בין אלה שהשתייכה למעגל החברים שלו בסביבות הזמן הזה היו: לאיוש הטווני, ברטלן הטווני, לאסלו דורמאנדי (מקודם: אנגל), ארתור קסטלר, ג'ורג' פאלודי, אנדראש הבשי (מקודם: הופמן), שאנדור גרבאי ומיהאי קארואי.^[12]

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא גינה בתוקף את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. הוא עצמו התנדב בדצמבר 1939 וצעד למחנה אימונים Barcarès. שם הוכשר כחייל בגדוד החי"ר של הזרים ה-22,^[13] אך לא השתתף בלחימה. בבדיקה הרפואית השנייה הוכרז כבלתי כשיר לשירות צבאי.^[14] יחד עם אשתו נסע תחילה לבריטני ולאחר מכן, לאחר הכיבוש הגרמני, בעזרת חבריו, לדרום אזור מידי-פירנה ופרש להרים סביב קאהורס. הוא ניסה לעקוב אחר המצב בהונגריה: מכריו רכשו מדי פעם פסטר לויד. בשנת 1943 הצטרף לארגון המקומי של תנועת ההתנגדות שהייתה מזוהה עם כוחות צרפת החופשית והשתתף בפעולותיה.^[15]

מ-1950 עד 1979 הוא היה שוב עובד סוכנות הידיעות APF, אנליסט מומחה של הדיקטטורות הקומוניסטיות במזרח אירופה. בשנת 1969 הוא הכין מהדורה מורחבת ששיקפה גם את השינויים שחלו בינתיים (למשל, האביב של פראג). לאחר תהליך ארוך^[16] קיבל אזרחות צרפתית בשנת 1955.

ספריו ראו אור בשפות רבות, כולל צרפתית, גרמנית, אנגלית, איטלקית, הונגרית, פולנית, בולגרית ויפנית. בשנת 2006 פרסם שני ספרים בהונגרית על אטילה יוז'ף, וכן כתב הקדמה למהדורה הגרמנית של כל יצירותיו של המשורר.

על הפוליטיקה ההונגרית עריכה

באביב 2004, יחד עם כמה הסופרים חבריו, התפטר מאגוד הסופרים ההונגרי, באומרו שציבור הבוחרים של הארגון לא נקט עמדה על עמדה מרומזת אנטישמית של אחד מחברי הארגון.

פרסים והוקרה עריכה

1975 – פרס הספרות הגדול של האספה הלאומית הצרפתית
1988 – אביר מסדר הכבוד של הרפובליקה הצרפתית
1990 – פרס פייר-לאפי (צרפת)
1990 – Premio Boccaccio Europa (איטליה)
1992 – פרס הספרות של האספה הלאומית הצרפתית
1992 – לוח זיכרון לנוסעים אירופיים
1993 – פרס בהיסטוריה של האקדמיה הצרפתית למדעי המוסר והפוליטיקה
1993 – אזרח כבוד של נג'קניז'ה
1994 – פרס הזיכרון יוזף פוליצר
1994 – לוח הזיכרון של אימרה נג'י
1994 – אזרח כבוד של מחוז זאלה
1995 – המסדר הגדול (אוסטריה)
1996 – אזרח כבוד של בודפשט
1996 – הצלב התיכון של מסדר הכבוד של הרפובליקה של הונגריה עם הכוכב
1997 – חבר לנצח של MÚOSZ
1997 – פרס לתהילת ההונגרים
1997 – מדליית ההנצחה של פאל דמיני
1999 – הפרס הגדול של קרן Pro Renovanda Cultura Hungariae
2000 – חבר הנהלת מועדון PEN הצרפתי
2001 – חבר חיצוני באקדמיה ההונגרית למדעים
2001 – פרס אירופה
2003 – פרס סצ'ני
2004 – הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה של הונגריה
2004 – פרס הדמוקרטיה של הפרלמנט האירופי
2005 – עיטור הכבוד של אימרה נג'י
2005 – עורך ראשי של כבוד ולנצח של נפסבה
2006 – פרס המדינה שלי
2006 – קצין מסדר הכבוד הצרפתי
2007 – סדר הכבוד של מארקו מארוליץ' (Red Danice hrvatske s likom Marka Marulića) (קרואטיה)

כתביו עריכה

Histoire des démocraties populaires, Éditions du Seuil, 1952 (réédité en 1992)
Histoire des démocraties populaires après Staline, Éditions du Seuil, 1969.
La Tragédie hongroise, 1958, Pierre Horay, 1998
Dieu et son Juif. Essai hérétique, 1961, Pierre Horay, 1997
Chine/URSS, Plon, 1964 et 1966 ; nouvelle édition chez Éditions du Seuil, 1977
Le Coup de Prague, 1948, Le Seuil, 1976
La social-démocratie quand même ; un demi-siècle d'expériences réformistes, Robert Laffont, 1980
Henri Heine, biographie, Olivier Orban, 1981, rééd de 1946
Mémoires, Calman-Levy, 1986
Requiem pour un empire défunt. Histoire de la destruction de l'Autriche-Hongrie, Lieu Commun, 1988 (réédité par Le Seuil en 1993 et Perrin en 2014). Un tableau géopolitique et nostalgique de l'Autriche-Hongrie de sa jeunesse (Prix Fondation Pierre-Lafue 1990).
1956, Budapest, l'insurrection, Complexe, « Historiques », 1984, rééd. 2005 et 2006.
Où va le temps qui passe ?, Balland, 1991
La fin des démocraties populaires, Le Seuil, 1992-1997
Joseph II. Biographie, Quai Voltaire, 1994
Le passager du siècle, Hachette Littérature, 1999
Le printemps tchécoslovaque 1968, Complexe, 1999
Hongrois et Juifs, Balland, 2000
Voyage sentimental, Des Syrtes, 2001
Dieu, l'homme et son diable : Méditation sur le mal et le cours de l'Histoire. Editions Buchet Chastel - 2005.

לקריאה נוספת עריכה

François Fejtő: Mémoires – De Budapest à Paris (Édition Callmann-Lévy, Paris, 1986 ISBN 2-7021-1445-8)
Bajomi Lázár Endre: Tramontana – Magyar önkéntesek Franciaországban (Zrínyi Katonai Kiadó, Budapest, 1984 ISBN 963-326-322-0)
Fejtő Ferenc Könyvtár – a Károlyi József Alapítvány tájékoztatója
Fejtő Ferenc (1909. augusztus 31. – 2008. június

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא פרנץ פייטה בוויקישיתוף

פרנסוא פיטה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים עריכה

^ Születése bejegyezve Nagykanizsa születési akv. 568/1909 folyószám alatt.
^ Fejtő Ferenc: Történész pályám. Nyugati magyar esszéírók antológiája 1986. EPMSZ, 1986. 106-143.
^ François Fejtő: Mémoires – De Budapest à Paris (Édition Callmann-Lévy, Paris, 1986 ISBN 2-7021-1445-8 (később: Fejtő, i. m.) 20-24.
^ Fejtő, i. m. 20., 22-23.
^ Fejtő, i. m. 39.
^ Fejtő, i. m. 52-54.
^ Fejtő, i. m. 56-59.
^ Fejtő, i. m. 55-56.
^ Fejtő, i. m. 69-79. Fejtő szerint az ellene folytatott eljárás kissé megkésett, hiszen letartóztatásakor már távolodóban volt a kommunista eszméktől.
^ Fejtő, i. m. 117.
^ 1938 decemberében Féja Géza a Kelet Népében, „gyáva dezentornak” nevezte Fejtő Ferencet, amiért „gyávaságból” Párizsba „szökött”, azt bizonyítva ezzel, hogy semmi sem köti a magyar szellemi élethez. Csodálkozásának adott hangot, hogy a szociáldemokrata sajtó továbbra is közli írásait, s onnan írogathat vissza, pedig „a művelt világban való megmerítkezés cseppet sem tette fogékonyabb, nyitott személyiséggé”. Az írás végkövetkeztetése: „a Fejtő-Fischl típusnak mielőbb pusztulnia kell a magyar életből”. A vérig sértett Fejtő (tudniillik korábban személyesen állt ki Féja mellett, amikor elítélték a viharsarki szegényparasztságról írott könyve miatt, s a Szép Szó is kifejezte szolidaritását) szatirikus novellával válaszolt a Szép Szóban, s a polémia más sajtótermékekben is folytatódott. (Fejtő, i. m. 135-136.)
^ Kapcsolata Károlyival érdekesen alakult: elismerte és tisztelte őt, később munkatársa is lett, ugyanakkor 1939 augusztusában, amikor Károlyi nem volt hajlandó elítélni a Molotov–Ribbentrop-paktumot, elvbarátaival megakadályozták, hogy Károlyi legyen a Francia Köztársaság Barátainak Szövetsége magyar tagozatának elnöke, és helyette inkább az apolitikus Németh Andor írót választották meg. (Lásd: B.L.E., i. m. 93-94. és Fejtő, i. m. 149.) Mindezek ellenére 1945-ben tőle kért és kapott védelmet a franciaországi magyar kommunisták ellenében. (Fejtő, i. m. 184.)
^ Bajomi Lázár Endre: Tramontana – Magyar önkéntesek Franciaországban (Zrínyi Katonai Kiadó, Budapest, 1984 ISBN 963-326-322-0) (később: B.L.E., i. m.) 93., 131-132., valamint Fejtő, i. m. 149-150.
^ Fejtő Ferenc: Budapestől Párizsig, Párizstól Budapestig, Kossuth Könyvkiadó, Budapest, 2007, 271. old.
^ Fejtő, i. m. 153-178.
^ Rosszakarói – elsősorban kommunista ellenlábasai – több alkalommal feljelentették, hogy a magyar állambiztonsági szolgálatoknak dolgozik, majd – mint hithű „kommunista veterán” – a szovjetek, máskor pedig a CIA ügynöke. – Fejtő, i. m. 235-237.

[1] Születése bejegyezve Nagykanizsa születési akv. 568/1909 folyószám alatt.

[2] Fejtő Ferenc: Történész pályám. Nyugati magyar esszéírók antológiája 1986. EPMSZ, 1986. 106-143.

[3] François Fejtő: Mémoires – De Budapest à Paris (Édition Callmann-Lévy, Paris, 1986 ISBN 2-7021-1445-8 (később: Fejtő, i. m.) 20-24.

[4] Fejtő, i. m. 20., 22-23.

[5] Fejtő, i. m. 39.

[6] Fejtő, i. m. 52-54.

[7] Fejtő, i. m. 56-59.

[8] Fejtő, i. m. 55-56.

[9] Fejtő, i. m. 69-79. Fejtő szerint az ellene folytatott eljárás kissé megkésett, hiszen letartóztatásakor már távolodóban volt a kommunista eszméktől.

[10] Fejtő, i. m. 117.

[11] 1938 decemberében Féja Géza a Kelet Népében, „gyáva dezentornak” nevezte Fejtő Ferencet, amiért „gyávaságból” Párizsba „szökött”, azt bizonyítva ezzel, hogy semmi sem köti a magyar szellemi élethez. Csodálkozásának adott hangot, hogy a szociáldemokrata sajtó továbbra is közli írásait, s onnan írogathat vissza, pedig „a művelt világban való megmerítkezés cseppet sem tette fogékonyabb, nyitott személyiséggé”. Az írás végkövetkeztetése: „a Fejtő-Fischl típusnak mielőbb pusztulnia kell a magyar életből”. A vérig sértett Fejtő (tudniillik korábban személyesen állt ki Féja mellett, amikor elítélték a viharsarki szegényparasztságról írott könyve miatt, s a Szép Szó is kifejezte szolidaritását) szatirikus novellával válaszolt a Szép Szóban, s a polémia más sajtótermékekben is folytatódott. (Fejtő, i. m. 135-136.)

[12] Kapcsolata Károlyival érdekesen alakult: elismerte és tisztelte őt, később munkatársa is lett, ugyanakkor 1939 augusztusában, amikor Károlyi nem volt hajlandó elítélni a Molotov–Ribbentrop-paktumot, elvbarátaival megakadályozták, hogy Károlyi legyen a Francia Köztársaság Barátainak Szövetsége magyar tagozatának elnöke, és helyette inkább az apolitikus Németh Andor írót választották meg. (Lásd: B.L.E., i. m. 93-94. és Fejtő, i. m. 149.) Mindezek ellenére 1945-ben tőle kért és kapott védelmet a franciaországi magyar kommunisták ellenében. (Fejtő, i. m. 184.)

[13] Bajomi Lázár Endre: Tramontana – Magyar önkéntesek Franciaországban (Zrínyi Katonai Kiadó, Budapest, 1984 ISBN 963-326-322-0) (később: B.L.E., i. m.) 93., 131-132., valamint Fejtő, i. m. 149-150.

[14] Fejtő Ferenc: Budapestől Párizsig, Párizstól Budapestig, Kossuth Könyvkiadó, Budapest, 2007, 271. old.

[15] Fejtő, i. m. 153-178.

[16] Rosszakarói – elsősorban kommunista ellenlábasai – több alkalommal feljelentették, hogy a magyar állambiztonsági szolgálatoknak dolgozik, majd – mint hithű „kommunista veterán” – a szovjetek, máskor pedig a CIA ügynöke. – Fejtő, i. m. 235-237.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]


לידה	31 באוגוסט 1909 נג'קניז'ה, הונגריה
פטירה	2 ביוני 2008 (בגיל 98) הרובע הרביעי של פריז, פריז, צרפת
מדינה	צרפת, הונגריה
מקום קבורה	בית הקברות קרפשי
השכלה	אוניברסיטת אטווש לוראנד אוניברסיטת פץ'
מעסיק	המכון למדע המדינה פריז, לה פיגארו, לה מונד, לה קרואה, ניוגט
פרסים והוקרה	אות כבוד להוקרה על שירות הרפובליקה האוסטרית (1994) Paul Demeny award (1997) פרס פייר לפו (1990) אביר בלגיון הכבוד (1988) מפקד עם כוכב של מסדר ההצטיינות של הונגריה (1996) אזרחות כבוד של בודפשט (1996) פרס סצ'ני (2003) פרס „מולדתי” (2006) פרס לזכר ג'וזף פוליצר (1994) הצלב הגדול במסדר ההצטיינות של הונגריה (2004)