פתיחת התפריט הראשי

פרשת תל גיבורים

פרשת תל גיבורים היא פרשת שוחד שהסעירה את ישראל בתחילת שנות ה-60.

השתלשלות הפרשהעריכה

בינואר 1963 נעצר סמנכ"ל משרד הבריאות, יהודה שפיגל, על רקע תוכנית המשרד להקים בית חולים בתל גיבורים שבחולון (לימים המרכז הרפואי וולפסון), לאחר שהאדריכלים יעקב רכטר ומשה זרחי והמהנדס מיכה פרי התלוננו כי נדרשו לשלם שוחד כדי לזכות בתכנון. להוכחת החשד ציידה המשטרה את המתלוננים במיקרופונים סמויים, והקליטה את פגישתם עם החשודים במתן השוחד ובתיווך לשוחד, שנערכה בקפה "ורה" בתל אביב. שפיגל הואשם בלקיחת שוחד, בדמות תרומות לישיבת "בני יהודה" שבראשה עמד, כדי לתת את זכות הבנייה. בסוף שנת 1964 הורשע שפיגל ונידון לשנתיים מאסר.

בפרשה הועמדו לדין גם עו"ד שלמה ירקוני שהורשע בבית המשפט העליון בתיווך לשוחד ונדון ל-18 חודשי מאסר וקנס של 5,000 ל"י, ומפקח הבנייה שלמה גור,[1] שהועמד לדין באשמת תיווך לשוחד ונמצא זכאי.[2]

במשך המשפט רווחה הדעה כי שפיגל לא פעל ממניעים אישיים אלא ממניעים מפלגתיים. סערה ציבורית שהתחוללה בעקבות הפרשה הביאה את ראש הממשלה למנות, ב-25 באוקטובר 1964, ועדת חקירה בראשות שופט בית המשפט המחוזי משה גולן. בדו"ח שהגישה הוועדה נקבע שנמצא דופי בהתנהגותו של סגן שר-הבריאות מהמפד"ל, ח"כ יצחק רפאל,[3] ובעקבות זאת התפטר רפאל מתפקידו כסגן שר הבריאות.[4] לאחר שהופעל עליו לחץ ציבורי ויתר רפאל על חסינותו כחבר הכנסת,[5] והועמד לדין בחשד שלקח שוחד, אף זאת בדמות תרומות למוסד הרב קוק, שבראשו עמד.[6] הוא זוכה, לאחר שהעד המרכזי, יהודה שפיגל, שהורשע לפניו, סירב להעיד נגדו.[7]

בעקבות הפרשהעריכה

בעקבות הפרשה סרבה גולדה מאיר שרפאל יכהן בממשלתה,[8] והוא חזר לתפקיד ממשלתי רק בממשלת יצחק רבין בה כיהן כשר הדתות בשנים 1974–1976.

מבנה בית החולים בתל גיבורים עמד כפיל לבן מספר שנים, עד להשלמתו בשנת 1980 הודות לתרומתה של משפחת וולפסון.

שפיגל ריצה את עונשו, ובשנת 1988 קיבל חנינה מנשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג.

בספרותעריכה

על מידת העניין הציבורי שעוררה הפרשה בישראל מעיד אזכורה ברומן "עת הזמיר" מאת חיים באר:

מהדורת החדשות של השעה אחת-עשרה נפתחה בדיווחו של הכתב לענייני משפט, שהגיע לאולפן השידור היישר מבית-המשפט המחוזי בתל אביב ובישר למאזיניו על המפנה הדרמטי שחל זה עתה במשפט השוחד של יצחק רפאל: יהודה שפיגל, שאמור היה להיות עד-התביעה המרכזי, סירב להעיד.

גבירץ התנער מהזיותיו, וככל יתר נוסעי האוטובוס נדרך והקשיב.[9]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה