דן מרגלית

עיתונאי ישראלי

דן מרגלית (נולד ב-13 במרץ 1938) הוא עיתונאי, פובליציסט, עורך ומגיש טלוויזיה ישראלי.

דן מרגלית
מרגלית באולפן רדיו תל אביב ב-2014
מרגלית באולפן רדיו תל אביב ב-2014
לידה 13 במרץ 1938 (בן 86)
תל אביב, פלשתינה (א"י)
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1962
עיסוק עיתונאי, בעל טור, פובליציסט ומנחה טלוויזיה
מעסיק בהווה
דמוקרטtv
ישראל היום
בעבר
הטלוויזיה החינוכית הישראלית
הארץ
הערוץ הראשון
ערוץ 10
מעריב
ערוץ 2
חרות
צאצאים שירה מרגלית, קרן מרגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אות אביר איכות השלטון (2017) עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
פייסבוק Dan-Margalit-דן-מרגלית-312857462405012
טוויטר Danmargalit
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אבי בטלהיים מראיין את דן מרגלית 19/11/22

ביוגרפיה עריכה

מרגלית נולד וגדל בתל אביב. אביו, ד"ר ישראל (איז'ו) מרגלית, היה רופא הפרסונל, הרופא שאחראי לענייניהם הרפואיים של עובדי בית החולים הדסה בתל אביב, ואמו אורה, פסיכולוגית. אחיו הצעיר היה העיתונאי דוד (דודי) (1988-1950)[1]. דודו היה הנוירוכירורג פרופ' אהרון בלר[2].

דן מרגלית למד בגימנסיה העברית הרצליה, והוא מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית בת-זמננו בשנת 1985, בהצטיינות[3]. את עבודת התזה כתב בהנחיית פרופ' ניסן אורן. בצעירותו כתב בעיתון "חרות". בשנים 1964–1991 היה עיתונאי בעיתון "הארץ". בשנים 1968–1969 היה חבר ודובר של "התנועה למען משה דיין", ששמה לה למטרה להביא לבחירתו של דיין לראשות הממשלה.

מרגלית התפרסם במיוחד כאשר ב-1977, בעת שהיה שליח "הארץ" בוושינגטון, חשף את פרשת חשבון הדולרים. חשיפתו גילתה שראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, שהיה קודם לכן שגריר ישראל בארצות הברית, החזיק חשבון בנק בארצות הברית, בניגוד לתקנות מטבע חוץ שהיו נהוגות אז. השמועה על קיומו של החשבון הגיעה לאוזני אליאורה מרגלית, רעייתו של מרגלית, במסיבת קוקטייל אצל הנספח הצבאי בשגרירות ישראל, ומרגלית אישש אותה בבדיקה שערך בבנק. חשיפת הפרשה הובילה להתפטרות רבין, ולהצבתו של שמעון פרס כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, אשר הפסיד למנחם בגין בראשות הליכוד במה שנודע כ"המהפך".

מרגלית נמנה עם המנחים הקבועים של התוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית, החל מימיה הראשונים ב-1982, דרך המעבר לשם "הערב החדש" אחרי סגירת רשות השידור ב-2017, ועד ירידתה הסופית משידור באוגוסט 2018. התוכנית התפתחה לתוכנית ראיונות פוליטית ידועה, ומרגלית הפך למזוהה איתה, התוכנית שודרה בימים ראשון עד חמישי ב-16:59 בטלוויזיה החינוכית ובערוץ הראשון. ב-16 במרץ 1989 הוצתה דלת דירתו של מרגלית בירושלים, מספר ימים לאחר שראיין בתוכניתו את פייסל חוסייני. ארגון בשם "הסיקריקים" קיבל אחריות לפעולה[4].

ב-1992 מונה מרגלית על ידי עופר נמרודי לעורך "מעריב", אך פרש לאחר כחצי שנה תוך הטחת האשמות במשפחת נמרודי, שלטענתו התערבה בשיקוליו מטעמים מסחריים ובכך הקשתה על תפקודו כעורך.

ב-1996 הנחה את העימות הטלוויזיוני בין המתמודדים על ראשות הממשלה באותה שנה. תוצאותיו של עימות זה הביאו לפי ההערכות ליתרון לבנימין נתניהו[5], שניצח באותה מערכת בחירות.

לאורך שנות התשעים הנחה את התוכנית "פופוליטיקה" (מאוחר יותר "פוליטיקה") בטלוויזיה הישראלית, ותוכנית דומה בשם "על השולחן" בשנים 1997–1998 בערוץ 2.[6] "פופוליטיקה" זכתה להשפעה עצומה. מקובל לייחס לה את הצלחתם של חברי הפאנל המרכזיים שלה, בעיקר את הישגיו הפוליטיים של יוסף (טומי) לפיד, שבאו לידי ביטוי בהצלחת מפלגת שינוי.

ב-2001 התפטר מרגלית מ"הארץ" ועבר לכתוב פובליציסטיקה ב"מעריב". ב-2003 עזב את "פוליטיקה" תוך הפניית טענות להנהלת רשות השידור[7], וב-2004 החל להגיש את "פוליטיקה פלוס" בערוץ 10, שבהמשך שינתה את שמה ל"מועצת החכמים", בהרכב המקורי של "פופוליטיקה". בנוסף הנחה את "הזירה", תוכנית ראיונות בעלת מבנה דומה ל"פופוליטיקה" והנחה את תוכנית התרבות "מוסף המוספים של ערב חדש" של הטלוויזיה החינוכית. ביולי 2007 עזב את "מעריב" לטובת חינמון חדש בבעלות שלדון אדלסון, "ישראל היום".

עמדותיו של מרגלית, כפי שבוטאו בפובליציסטיקה שלו, הן שמאליות-מרכזיות-ביטחוניסטיות. הוא הביע תמיכה נלהבת בהקמת גדר ההפרדה עוד בתקופה שבה הייתה שנויה במחלוקת בקרב הממסד הפוליטי והביטחוני, והפך לאחד הבולטים שבין מצדדיה. במשך רוב שנותיו כעיתונאי היה חבר אישי קרוב של אהוד אולמרט. לאחר מלחמת לבנון השנייה הסתיימו יחסיו האישיים עם אולמרט והוא הפך לאחד ממבקריו החריפים. מאז הצטרפותו ל"ישראל היום" נטה לזוויות ימניות יותר, בהתאם לאידאולוגיה המנחה של העיתון, בשנת 2020 עד 2021 היה פעיל במחאה נגד ממשלת ישראל השלושים וחמש.

בשנים 20072009 חל שינוי בעמדותיו, ועל כך הוא מספר בספרו "התפכחות". הוא חזר בו מתמיכתו בתוכנית ההתנתקות וכתב שלעולם לא יתמוך עוד במהלך חד-צדדי שכזה, אך הוא רואה את הפתרון בשתי מדינות לשני עמים שיושג במשא ומתן. הוא הביע ספקות בסיכוי לכונן שלום אמיתי בעתיד הקרוב בין ישראל לפלסטינים, לנוכח עמדותיהם הסרבניות.

מ-4 ביוני 2017 הגיש מרגלית בטלוויזיה החינוכית את התוכנית "הערב החדש", גרסה קצרה ומוקדמת של התוכנית "ערב חדש", עד יומה האחרון, 5 באוגוסט 2018, לקראת סגירתה של הטלוויזיה החינוכית באותו חודש.

ב-6 ביוני 2017 פיטר עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, את מרגלית מהעיתון. כשסיפר בחשבון הטוויטר שלו על פיטוריו, כתב מרגלית: "פרנסתי נפלה על הגנת חופש הדיבור"[8]. בהמשך חזר מרגלית לעיתון "הארץ" והחל לפרסם בו מאמרי דעות[9].

ב-17 באוקטובר 2018, פרסמה רויטל חובל בעיתון "הארץ" תחקיר המייחס למרגלית עבירות של מעשים מגונים בכוח בארבע נשים ובהן חנה קים, והטרדה מינית של אישה חמישית, בשנות ה-80 וה-90. מרגלית הכחיש את הטענות[10]. בעקבות הפרסום העידו שלוש נשים נוספות, בהן העיתונאית אורלי אזולאי כי תקף גם אותן מינית[11]. בעקבות הפרסום התפטר מרגלית מ"הארץ"[12].

בשנת 2020 הצטרף לערוץ דמוקרטtv שם הוא מגיש את התוכנית "דן מרגלית בשיחה אישית". כמו כן, הוא גם משמש כפאנליסט בפאנלים שונים בערוץ.

ב-2022 חזר לישראל היום, לאחר עזיבתו של ביסמוט.

חיים אישיים עריכה

מרגלית היה נשוי לאליאורה (לוצ'י), ונולדו להם שלוש בנות: קרן, במאית ותסריטאית טלוויזיה, שירה, שכיהנה כמשנה למנכ"ל זכיינית ערוץ 2 "רשת" והייתה אשתו של האלוף אהרון חליוה, ונויה. לאחר גירושיו נישא לפרופסור דנה מרגלית, ראש החוג לפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת אריאל[13].

לאחר שנים רבות שבהן התגורר בסביון, עבר להתגורר בשכונת צהלה שבצפון תל אביב, בסמוך לבתו שירה.

ספריו עריכה

  • הסדיסט: סיפורי-חיים מאחורי משפטים דרמטיים, תל אביב: מד, 1961.
  • צנחנים בכלא הסורי, תל אביב: מוקד, 1968, 1969.
  • יחידת קומנדו 101, תל אביב: מוקד, 1968, 1969, 1970.
  • שדר מהבית הלבן: עליתה ונפילתה של ממשלת הליכוד הלאומי, תל אביב: אותפז, תשל"א.
  • ראיתי אותם, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ז 1997. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים"  )
  • התפכחות, הוצאת זמורה ביתן, 2009.
  • הבור - הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת, זמורה-ביתן, 2011 (יחד עם רונן ברגמן)

קישורים חיצוניים עריכה

על ספריו:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ דוד מרגלית אישים
  2. ^ "בשנת 1944 לקחו אותי לסיור ליד הכותל, שהרחבה שלו הייתה צרה ביותר, עם אמי, אבי ד”ר ישראל מרגלית ודודי הפרופ' אהרון בלר", מאת תמר פרלשטיין, סל תרבות: הספרים שדן מרגלית קורא שוב ושוב, 11 ביוני 2016
  3. ^ האוניברסיטה העברית בירושלים - רשימת המסיימים תשמ"ה, מעריב, 22 באוגוסט 1985
  4. ^ יוסי לוי, הסיקריקים: אנו הצתנו את בתיהם של מרגלית וצבן, מעריב, 17 במרץ 1989
    המשך הכתבה הסיקריקים: אנו, מעריב, 17 במרץ 1989
  5. ^ קרב עם מנצח ידוע מראש, באתר www.itu.org.il
  6. ^ רוני דגן, לכובע שלהם שתי פינות, באתר העין השביעית, 1 במרץ 1998
  7. ^ זוהר ישראל, דן מרגלית התפטר מרשות השידור, באתר ynet, 18 בדצמבר 2003.
  8. ^ רן בוקר, דן מרגלית פוטר מ"ישראל היום": "פרנסתי נפלה על הגנת חופש הדיבור", באתר ynet, 6 ביוני 2017.
  9. ^ נועה פרייס‏, סיבוב של 180 מעלות: דן מרגלית חוזר ל"הארץ" - לכתוב בעמוד הדעות, באתר וואלה!‏, 8 ביוני 2017,
    גיל קלנר, ‏זה היה מהיר: הג'וב החדש של דן מרגלית, באתר "סרוגים", 8 ביוני 2017.
  10. ^   רויטל חובל, חמש עיתונאיות מעידות: דן מרגלית הטריד אותנו מינית, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2018
  11. ^ אורלי אזולאי, אורלי אזולאי: "דן מרגלית תקף מינית גם אותי", באתר ynet, 18 באוקטובר 2018
    שגיא בן נון‏, עדות חדשה נגד דן מרגלית: "הוזמנתי ל'ערב חדש', הוא הצמיד אותי בכוח לקיר", באתר וואלה!‏, 17 באוקטובר 2018
  12. ^ רן בוקר, דן מרגלית התפטר מעיתון "הארץ", באתר ynet, 18 באוקטובר 2018
    רויטל חובל, דן מרגלית הודיע על סיום עבודתו ב"הארץ" בעקבות העדויות להטרדה מינית, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2018
  13. ^ קורות חיים - ד"ר דנה מרגלית