פשרה במשפט העברי
פשרה במובנה המשפטי משמעותה הכרעה בסכסוך משפטי באמצעות הסכם בין הצדדים, על-פי-רוב, תוך ויתור של הצדדים על חלק מתביעותיהם או מזכויותיהם. במשפט העברי נחלקו התנאים ביניהם בשאלה אם שימוש בפשרה להכרעה בבית הדין היא בגדר הרשות או שמא היא חטא, או להפך, מצווה. קיימת גם מחלוקת בשאלה באיזה שלב של הדין מותר ומומלץ להציע פשרה.
| ברייתא | תוספתא, מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה ג' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת סנהדרין, דף ו' |
| תלמוד ירושלמי | מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה א' |
| משנה תורה | ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ב, הלכות ד'–ו' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, חושן משפט, סימן י"ב |
| ספרי מניין המצוות | סמ"ג, עשה קו |
  | |
רקעעריכה
שיטת הפשרה במשפט העברי נידונה לראשונה באופן מפורש בתוספתא:
וכשם שהדין בשלשה כך הפשרה בשלשה. נגמר הדין אין רשאי לבצוע. ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומ': כל המבצע הרי זה חוטא, והמברך את המבצע הרי זה מנאץ לפני המקום... אלא יקוב הדין את ההר... ר' יהושע בן קרחה אומ': מצווה לבצוע שנ' אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם... ר' שמעון בן מנסיא אומ': פעמים יבצע אדם פעמים אל יבצע אדם. כיצד? שנים שבאו אצל אחד לדון עד שלא שמע את דבריהם ואם מששמע את דבריהם ואינו יודע להיכן הדין נוטה רשאי שיאמר להם צאו וביצעו אבל מששמע את דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי שיאמר להם צאו וביצעו.
— תוספתא, מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה ג', ו' (מהדורת צורמנדל), ובמקביל (בשינויים מסוימים) תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו', עמוד א'
ההבדל בין 'ביצוע' ו'פשרה'עריכה
התוספתא משתמשת, במשולב, בשני המושגים - "ביצוע" ו"פשרה". לעומתה, בברייתא שבבבלי מופיע המונח 'ביצוע' בלבד. ייתכן, ששני המושגים מתייחסים לאותה תופעה עצמה – לפשרה.
עם זאת, ישנם מקורות מהם עולה כי יש הבדל בין פשרה וביצוע. כך, למשל, במספר הדיינים הדרושים לכל הליך: ”ביצוע בשלשה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: פשרה ביחיד”".[1] וכך דעת חלק מהמפרשים.[2]
עניין זה שנוי במחלוקת בין חוקרי המשפט העברי: חיים שפירא סבור, שביצוע שונה מפשרה. לדעתו הפשרה נעשית ביוזמת הצדדים ותלויה בהסכמתם, ואילו ביצוע הוא מעין הליך בוררות שאינו מצריך את הסכמת הצדדים.[3] לעומתו פרופ' ברכיהו ליפשיץ[4] וד"ר איתי ליפשיץ[5] סבורים כי שני ההליכים זהים ושניהם תלויים בהסכמת הצדדים.
לצורך ניתוח המקורות התלמודיים שלהלן, נתייחס למושגים אלה כזהים.
מחלוקת התנאים בנושאעריכה
כאמור, כבר בתקופת המשנה היו קיימות גישות שונות בין התנאים ביחס לפשרה:
- דעת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי - "אסור לבצוע וכל הבוצע הרי זה חוטא"”אסור לבצוע וכל הבוצע הרי זה חוטא” - גישה זו מעלה קושי לנוכח העובדה שאהרון הכהן היה רודף שלום- ומפשר בין צדדים. אחד הפתרונות לכך הוא שניתן לעשות פשרה, אך לא על ידי הדיין שהדין בא לפניו, ואותו הוא מחויב לדון לפי דין תורה "כי המשפט לאלוקים הוא"”כי המשפט לאלוקים הוא” (דברים, א', י"ז).[6] לפי פתרון אחר האיסור לבצוע הוא רק לאחר שהדיין שמע את הצדדים. אהרון הציע לצדדים פשרה טרם שבאו לפניו לדין.
- דעת רבי יהושע בן קרחה - "מצווה לבצוע" - לפי גישה זו הפשרה מוצגת כהליך שווה בחשיבותו לדין, והראיה לכך: ”אמת ושלום שפטו בשעריכם” (זכריה, ח', ט"ז), ”ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו” (שמואל ב', ח', ט"ו) על פי גישה זו, תפקידו של הדין הוא לסיים את הסכסוך המשפטי ולהשכין שלום בין הצדדים. מבחינה זו, הפשרה משיגה את יעדיו של הדין, בכך שהיא משלבת משפט, שלום וצדקה.
- דעת רבי שמעון בן מנסיא - פשרה אינה איסור ואינה מצווה היא רשות הנתונה לדיין, אך זו מוגבלת לשלב מוקדם של הדין, כשעדיין לא ידוע לאן הדין נוטה.
להלכה נפסק לכאורה כדעת ר' יהושע: ”מצווה לומר לבעלי דינים בתחילה: 'הדין אתם רוצים, או הפשרה?'... וכל בית דין שעושה פשרה תמיד, הרי זה משובח”".[7]
בימינו, גישתה החיובית של ההלכה למוסד הפשרה מתבטאת בין השאר בכך שבתי הדין לענייני ממונות מחתימים בדרך כלל את הצדדים על שטר בוררות בו מסמיכים הצדדים את בית הדין לפסוק ”בין לדין ובין לפשר”.
פשרה כפתרון לקשיים דיונייםעריכה
מעבר לחשיבותה של הפשרה בכך שהיא חותרת לפתרון מוסכם בין הצדדים ובכך מגבירה את השלום, הפשרה הפכה כלי מרכזי בבתי הדין בשל קשיים דיוניים שונים:
- במקרה של קושי ראייתי המצריך את בית הדין לחייב את אחד הצדדים בשבועה על מנת לתמוך בגרסתו, ראוי שהדיינים יעשו פשרה בין הצדדים, כדי להימנע מעונשה החמור של שבועה, אם הנשבע ישבע שבועת שקר.[8][9] כך נקבע גם בתקנות בתי הדין הרבניים, שבמקרה כזה יכולים אף לכפות פשרה על הצד שמסרב.[10]
- יראת הדין – כבר גדולי התנאים סירבו לדון דין תורה, מתוך חשש שאינם יודעים לדון דין תורה לאמיתה.[11] בעקבות כך נפסק כי הדיינים חייבים להתרחק ככל הניתן מפסיקה לפי דין תורה ועליהם לחתור לפשרה בין הצדדים.[12]
עד מתי ניתן להציע פשרהעריכה
בתוספתא נקבע כי משנגמר הדין 'אין רשאי לבצוע'.[12] מתי "נגמר הדין"?
לפי ר' יהודה הדין נגמר כשהדיין אומר לצדדים מי חייב ומי זכאי.[13] יש המפרשים שמדובר בשלב מוקדם יותר: ”עד שידע הדיין להיכן הדין נוטה”.[14] לפי דעה זו הדיין יכול להציע פשרה בכל שלב טרם גיבש עמדה ביחס לתוצאות הדיון, אך משעה שהוא מעריך מה יהיו תוצאות פסק הדין, אפילו לא אמר את עמדתו לצדדים, אינו רשאי להציע פשרה.
להלכה נפסק בשולחן ערוך, לפי העמדה הראשונה: ”אע"פ ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה מצווה לבצוע, אבל אחר שגמר הדין ואמר: 'איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב' - אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם”.[7]
לפי דעה נוספת, גמר הדין הוא רק לאחר שהדיין הכריז על פסק הדין ודרש מן הנתבע להוציאו לפועל ("צא ותן לו"). וכל עוד לא עשו כן ניתן להציע פשרה.[15]
מהי פשרהעריכה
פשרה אין משמעותה הכרעה שרירותית או, לחלופין, חציית כל סכום שנוי במחלוקת בין בעלי הדין. הפשרה היא הליך משפטי סדור: ”אף הפשרה צריכה הכרע הדעת”[16] על רקע זה גובשו בהלכה סדרי דין והוראות שונות כיצד לערוך פשרה וביניהם: חובת הצעת הפשרה לפני גמר דין,[7] הסכמת כל הדיינים[17] עשיית קניין או שטר על ההסכמה לפשרה,[18] ועוד.
את מהותה של הפשרה הגדיר השופט מנחם אלון: ”פשרה מכאנית המבוססת תמיד על חלוקת מושא התביעה בין בעלי הדין באופן של 'מחצה מחצה' - פסולה, משום שהיא שרירותית ובלתי סבירה ומשום שאינה מביאה בחשבון את כל יסודות הסכסוך שבין בעלי הדין”[19]
גם השופט משה דרורי מבהיר כי יש להימנע מפשרות המתבססות על חציית הסכום ויש להפעיל שיקול דעת בהצעת פשרה התואמת את הסיטואציה בכללותה:
”לא אחת נתקלים אנו בסיטואציה שבה בורר או שופט מציע כהצעת פשרה את מחצית הסכום הנתבע. אין חלקי עימהם. כבר בזמן התלמוד, נאמר כי מי שמציע הצעה כזאת, הוא בגדר 'דייני דחצצתא'” (דייני פשרה שלא בקיאים בדין וחוצים הממון בין הצדדים כדין ממון שמוטל בספק).[20]
היחס בין פשרה לדיןעריכה
לפי רבי יהושע? לפשרה מעמד שווה לדין: ”אי דינא בעיתו, אי פשרה בעיתו”.[21] רב הונא ממשיך בדרכו ומציע למתדיינים את שתי האופציות ואת האפשרות לבחור ביניהן,[22] וכך פסק להלכה הט"ז.[23]
לפי דעה אחרת, פשרה עדיפה על פני דין, ולכן על הדיין לנסות ולשכנע את בעלי הדין להגיע לפשרה, בהיותה תומכת בשלום וצדקה.[24]
לפי גישת ביניים יש להשתמש בפשרה בהתאם לנסיבות ורק כאשר הדבר עולה בקנה אחד עם הצדק והיושר. יש לשכנע את הצדדים לעשות פשרה רק כאשר לשניהם יש זכות ראויה, ולו חלקית. כאשר לחייב אין שום זכות על פי דין, לרבות זכות מכח 'לפנים משורת הדין' - הכרעה בפשרה תהיה עוול.[25]
בדומה לכך, הדיינים מוזהרים שלא להציע לצדדים פשרה לא מאוזנת הנוטה מצד הצדק והיושר: 'וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו'.[7]
הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב שיש להעדיף התדיינות במסגרת של "דין או פשרה", כיוון שהדבר מעניק לבית הדין שורה של סמכויות הנדרשות לו לצורך הכרעת הדין.[26] בעקבות זאת, הרב עדו רכניץ טען שכיום חלק מבתי הדין משתמשים בסמכות שניתנת להם לעשות פשרה כדי להחזיר לבית הדין את הסמכויות שהוא איבד במהלך שנות החורבן לדון על פי שורת הדין, כגון הסמכות לדון בדיני חבלה או הסמכות להכריע במחלוקות.[27]
גבולות הפשרהעריכה
לא ראוי להציע פשרה:
- דין ברור - מקום שבו פסק הדין נראה ברור, לא ראוי שדיין יציע פשרה שבהכרח תפגע בצד הזכאי.
- תוצאה הפוכה - בשו"ע נפסק, שאם עשיית פשרה תוביל לתוצאה הפוכה לחלוטין מהתוצאה שהייתה מתקבלת על פי דין, אסור לדיין לעשות פשרה, ואם פישר עבר על "גזל גמור".[28] כיוצא בזה, אין להוציא ממון מנתבע במסגרת פשרה במצב שבו הנתבע פטור לגמרי על פי הדין.[29]
כפיית פשרהעריכה
התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין[30] דן אודות כפיית פשרה ומביא שתי דוגמאות למקרים בהם ניתן לכפות:
"כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה: אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה: אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה - תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו."
— סנהדרין לב:
דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך.[31]
בעל ה"תורת חיים" (רבי אברהם חיים שור) מזקק את העיקרון הטמון בדוגמאות, וטוען כי למעשה כפיית פשרה אפשרית אך ורק במצב של שוויון מוחלט בין הצדדים וכאשר עומדת סכנה על הפרק.
במסגרת תיק שהגיע לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, נדונה השאלה האם ניתן לכפות פשרה על צד שלא מעוניין בה.[32] במוקד עמד שטר בוררות בין עובד ומעביד, כאשר אחד הצדדים התעקש שבשטר הבוררות לא יהיה כתוב "בין לדין ובין לפשר" אלא רק "בדין". הדיינים הביעו שלוש עמדות בעניין זה:
- הרב אליעזר שפירא - הסיבה לנוסחה 'בין לדין ובין לפשר' היא חשש מוצדק של הדיינים לדון דין תורה, ולא רצון להקל על העומס בבתי הדין. מקור הסמכות של הדיינים לכפות פשרה הוא מתוך כך שלהלכה, הדיין רשאי לכפות על אחד מבעלי הדין לנהוג "לפנים משורת הדין" במצבים מסוימים, וביניהם כאשר יש פערי מעמדות בין הצדדים כבמקרה דנן.[33]
- הרב משה יוסף מילצקי - לאחר שנפסקה הלכה כרבי יהושע ש"מצווה לבצוע", חובה על בית הדין להשתדל ולעשות פשרה, אפילו אם הוא נאלץ לכפות את הצדדים לשם כך. לכן, מותר לבי"ד לכפות את הצדדים לתת לו סמכות לעשות פשרה.
- הרב שמחה מירון (בדעת מיעוט) - יש להיצמד לדין ואין לכפות פשרה על הצדדים, אלא רק במקרים מאוד מצומצמים בהם מותרת פשרה כפויה (המקרה הנידון אינו ביניהם).
קישורים חיצונייםעריכה
- הערך "פשרה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שולייםעריכה
- ^ בבלי, סנהדרין, דף ו'
- ^ הראב"ד, שו"ת תמים דעים, סימן ר"ז
- ^ Haim Shapira, "The Debate Over Compromise and the Goals of the Judicial Process", 26-27, Din'e Israel, 2009-2010, עמ' 183-228
- ^ ליפשיץ ברכיהו, "פשרה", משפטי ארץ, א, דין דיין ודיון, עפרה, תשס"ב, עמ' 137-151
- ^ Lipschits Itay, "Bişu'a" and "Pesharah" : Three possible interpretations, Studies in Halacha and Jewish Law 31, 2017, עמ' 105-157
- ^ תוספות, מסכת סנהדרין, דף ו', עמוד ב', ד"ה אבל אהרון
- ^ 1 2 3 4 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן י"ב, סעיף ב'
- ^ פד"ר ב', עמ' 297; פד"ר ד', עמ' 320
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן י"ב, סעיף ב'; ש"ך שם ס"ק ז'
- ^ תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - תשנ"ג, פרק ח
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה ג', דף י"ח, עמוד א'
- ^ 1 2 ארבעה טורים, חושן משפט, סימן י"ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו', עמוד ב'; רש"י שם
- ^ תוספות, מסכת סנהדרין, דף ו', עמוד ב', ד"ה נגמר הדין
- ^ ש"ך, חושן משפט סי' י"ב, ס"ק ד'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה א'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן י"ח
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ז'
- ^ עא 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה [14 עמ'], נג (1) 346.
- ^ רש"י, מסכת בבא בתרא, דף קל"ג, עמוד א'; וראה הרב בצרי בספרו דיני ממונות, חלק א' עמוד שלט; תא (י-ם) 3187/01 ר.מ.פ.א נכסים בע"מ נ' אלי פלד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז', עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו', עמוד ב'
- ^ ט"ז, חושן משפט סי' י"ב, ס"ק ו'
- ^ סמ"ע, חושן משפט סימן י"ב, סעיף קטן ו'
- ^ הרב צבי הירש קלישר, מאזניים למשפט ומשנה אחרונה יב, ב, תרט"ו, עמ' מא
- ^ שבחי הפשרה, באתר www.dintora.org
- ^ הרב עדו רכניץ, הפשרה - חזרה אל הדין, תחומין לג, עמ' 94-100
- ^ שו"ת אבקת רוכל, סימן יט
- ^ שו"ת מבי"ט, חלק ב, סימן קעג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רע"ב, סעיפים י"ג-י"ד
- ^ פד"ר תיק מס' 2824/ ל"ח, פס"ד יא, בעמוד 259
- ^ ב"ח, טור, חושן משפט, סימן יב