פתיחת התפריט הראשי

שמחה מירון

משפטן ישראלי

ביוגרפיהעריכה

נולד בתל אביב ליוסף ורחל מירון (מייראן), שעלו מפולין וליטא לפני מלחמת העולם השנייה. למד במדרשיית נעם. בתקופה זו החל בפעילות ציבורית, ובהוראת הרב יהושע יגל נסע לשבתות ליישובי עולים כדי לשכנעם לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי. בגיל 16 עמד בבחינות לקבלת רישיון טוען רבני (את הרישיון קיבל בשנת 1965). למד בישיבת כנסת חזקיהו בכפר חסידים. באותה תקופה השתתף במאבק על אופיו הדתי של המקום והחזיק בתיק החינוך ביישוב.

בשנת 1964 נשא את שלומית בת יוסף דב ומרים דיבון (דוביצקי). באותה שנה עמד בבחינות הסמכה לרבנות של הרבנות הראשית, והוסמך על ידי ארבעה עשר רבנים[דרוש מקור], בהם הרבנים יצחק ניסים, יהושע מנחם אהרנברג, עזרא עטיה, סלמן חוגי עבודי, עובדיה הדאיה, עובדיה יוסף[1] ואליהו פרדס. לימים הוסמך לדיינות על ידי הרבנים הראשיים לישראל - הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, וב-19 בדצמבר 1978 מונה באופן רשמי לדיין[2].

לאחר נישואיו למד בישיבת נובהרדוק בירושלים, בכולל שבט מיהודה בתל אביב בראשות הרב אפרים בורודיאנסקי, בכולל עטרת יוסף נובהרדוק ובכולל הרב פרדס בתל אביב. כיהן כרב קהילה ברמת גן, בגבעתיים ובירושלים.

למד לתואר ראשון במשפטים בלימודי ערב בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית, ולתואר שני באוניברסיטה העברית. לימים היה מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב[דרוש מקור].

כיהן כסגן וכמנהל משרד הדתות מחוז המרכז, כמזכיר בית הדין הרבני בתל אביב וכיועץ המשפטי לשיפוט רבני. בשנים 1978–1985 (תשל"ט-תשמ"ו) כיהן כמנהל בתי הדין הרבניים. במקביל ישב בהרכבים בבתי הדין האזוריים וכיהן כדיין בבית הדין לענייני הקדשות בירושלים, עם הרב בצלאל ז'ולטי, רבה הראשי של ירושלים. לקראת סוף כהונתו התעמת עם הרבנים הראשיים.[3] בראיון לשבועון ערב חדש האשים את שר הדתות והרבנים הראשיים בפרוטקציוניזם ובהרס בתי הדין, ובעקבות כך פוטר.[4]

בשנת תשמ"ו מונה ליועץ המשפטי של סיעת ש"ס בכנסת. במקביל לתפקידו זה ולאחר פרישתו ממנו עבד גם כעורך דין עצמאי. היה מעורב במספר משאים-ומתנים קואליציוניים של המפלגות הדתיות.

כיהן כיו"ר חברה קדישא קהילת ירושלים, חבר הנהלת מדרשיית נעם, חבר הנהלת בית חינוך עיוורים ובגופים ציבוריים אחרים.

התגורר בירושלים והיה אב לשבעה. נפטר ב-20 בדצמבר 2003.[5]

גישתו ההלכתית-משפטיתעריכה

הרב מירון ראה לנגד עיניו מדינה הפועלת על פי חוקי התורה ומתנהלת באופן דמוקרטי. לשיטתו מצוות התורה אינן פחות דמוקרטיות מערכים מערביים, שאותם כופה מערכת החוק והמשפט בישראל. את אבן היסוד לשיטתו המשפטית והציבורית פרסם במאמר "חופש דת לעומת החופש מדת",[6] שבו טען כי ההגנה המשפטית על חילוניות פחותה מן ההגנה על הדת. הוא הגיש עתירות רבות לבג"ץ, ובהן עתירה נגד שר העבודה על ההיתר להעבדת יהודים בשבת לשם הפעלת שידורי הטלוויזיה הישראלית.[7]

פסיקתו שילבה כלי חשיבה משפטיים. התנגד לשימוש בדוקטרינות חיצוניות להלכה המעניקות סמכות רחבה לפוסק, מקילות או מחמירות, כגון ציות לבג"ץ בבלי מכוח דינא דמלכותא דינא לגבי חלוקת רכוש, או דעת תורה, כפי שנעשה על ידי דיינים אחרים.

בפעילותו בבתי הדין נמנה עם האסכולה השמרנית של הדיינים, הרבנים עובדיה יוסף, אליעזר גולדשמידט, יוסף שלום אלישיב, בצלאל ז'ולטי, שלמה שמשון קרליץ, שמואל ברוך ורנר ואחרים, שנאבקה על עצמאות הפסיקה של בתי הדין[דרושה הבהרה].

בשנת 1980, בתקופת האינפלציה הדוהרת, הביע את דעתו כי יש להצמיד את סכום המינימום הקבוע בכתובה למדד המחירים לצרכן[8].

בתקופת כהונתו פעל להשוואת מעמדם של בתי הדין הרבניים לאלה של בתי המשפט, בהתאם להיסטוריית החקיקה שעל פיה הוקמו. הוא התנגד להתערבותם של בתי המשפט, ובכללם בג"ץ, בפסיקת בתי הדין הרבניים ואף חידש את פעילותו של בית הדין המיוחד (ביד"מ) מכוח סימן 55 לדבר המלך במועצתו, שבו מכהנים שני שופטים ודיין, המוסמך להכריע במקרה של מחלוקת בין בג"ץ לבית הדין הדתי.

פרסומיםעריכה

  • מעמד החברה בע"מ במשפט העברי, סיני נט, רכח, מוסד הרב קוק תשכ"ו
  • מומר - יהודי או כפול דת ?, הפרקליט כג, חוברת ב, 164, לשכת עוה"ד תש"ל
  • ההתגיירות ותוצאותיה המשפטיות, דיני ישראל 1, 61, אונ' ת"א הפקולטה למשפטים תש"ל
  • הפסיקה במדינת ישראל על פי המשפט העברי, סקירה, דיני ישראל, כרכים 1 - 6 תש"ל-תשל"ה
  • התוצאות המשפטיות של הגדרת המונח "יהודי" בחוקי השבות והמרשם, דיני ישראל 2 תשל"א, 173
  • מקורות המשפט בדיני מיסים אצל חמישה מפוסקי אשכנז, דיני ישראל 3 תשל"ב, 61
  • חופש הדת לעומת חופש מדת, עיוני משפט ג 2, תשל"ג, 414
  • ביקורת: דת ומדינה בחקיקה, דיני ישראל ה תשל"ד, 248
  • מעשי ידיה של אשה עובדת, ניב המדרשיה יא תשל"ד, 255, חוג ידידי המדרשיה בישראל
  • הצעות להסכמים להסדרת יחסי הממון בין בני הזוג, משרד הדתות תשל"ו-1975
  • בית הדין המיוחד לפי סימן 55 לדבר המלך במועצתו ותעלומת נדירותו, דיני ישראל י-יא תשמ"א-תשמ"ג, רי"ט
  • החינוך כגורם בקביעת בית דין את מקום החזקת הילדים, קובץ תורה שבעל פה כג, צה, מוסד הרב קוק ירושלים תשמ"ב
  • סקירה: נזיקין מאת הרב אברהם שינפלד, סיני תשנ"ג, רע"ה
  • כירסום במעמדו של בית הדין הרבני הממלכתי, קובץ הציונות הדתית לזכרו של זבולון המר תשנ"ט, 564
  • זכויות במקרקעין של בני זוג, שערי צדק, 122, מכון משנת הרמב"ם תש"ס
  • קבורת ספק יהודים. שרידים ביטאון רבני אירופה, כא, תשס"ג, כו-ל.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה