צ'ארלס וואורינן
צ'ארלס וואורינן (באנגלית: Charles Wuorinen; 9 ביוני 1938 – 11 במרץ 2020) היה מלחין אמריקאי, זוכה פרס פוליצר, שנולד וחי בניו יורק. בין יצירותיו הרבות, למעלה מ-250 במספר, יצירות תזמורתיות, אופרה, מוזיקה קאמרית, יצירות לכלי סולו ומוזיקה ווקאלית. בשנותיו האחרונות הוא הקדיש את תשומת לבו ליצירות רחבות יריעה לבימה ובתחום זה הוא עבד בשיתוף פעולה עם הסופרים סלמאן רושדי ואני פרו.
 | |
| צ'ארלס וואורינן, סוף שנות ה-80 | |
| לידה |
9 ביוני 1938 מנהטן, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
11 במרץ 2020 (בגיל 81) מנהטן, ארצות הברית |
| שם לידה |
Charles Peter Wuorinen |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת קולומביה, בית ספר טריניטי |
| זרם |
מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית, מוזיקה קלאסית של המאה ה-20, מוזיקה פוסטמודרנית, אוונגרד |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה |
פסנתר |
| חברת תקליטים |
Nonesuch Records |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהצ'ארלס וואורינן נולד במנהטן, ניו יורק. אביו, ג'ון ה. וואורינן, היה ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה ומלומד ידוע-שם בענייני סקנדינביה, שגם עבד עם המשרד לשירותים אסטרטגיים וחיבר חמישה ספרים על פינלנד מולדתו.
וואורינן החל להלחין בגיל חמש ואת שיעורי הפסנתר החל בגיל שש. בגיל 16 זכה בפרס הפילהרמונית של ניו-יורק למלחינים צעירים ומקהלת ג'ון הארמס ביצעה בביצוע בכורה את יצירתו הכוראלית O Filii et Filiae בבית העירייה, ב-2 במאי 1954. הוא עבד עם מקהלות כנסייה שונות והיה פסנתרן החזרות להצגת הבכורה העולמית של האופרה "פנפיליו ולורטה" מאת קרלוס צ'אבס באוניברסיטת קולומביה, באביב 1957. וואורינן היה פעיל בתחומי מוזיקה שונים בשנות ה-50' וזכה בפרסים שונים, בהם פרס על שם לילי בולאנז'ה.
וואורינן סיים את לימודי המוסמך למוזיקה באוניברסיטת קולומביה בשנת 1963. בניגוד לדעת הוריו, שלא ראו בעין יפה קריירה מוזיקלית, המלחין אדגר וארז תמך בו ועודד אותו בראשית דרכו.[1]
בשנת 1962 הקים עם המלחין-נגן הארווי סולברגר את "הקבוצה למוזיקה עכשווית". ההרכב העלה את רמת הביצוע של מוזיקה חדשה בניו יורק ועודד ביצועי מוזיקה של מלחינים כמו מילטון בביט, אליוט קרטר וסטפן וולפה, שכתבו יצירות אחדות להרכב. הקבוצה ביצעה לראשונה רבות מיצירותיו של וואורינן, בהן קונצ'רטו קאמרי לצ'לו וקונצ'רטו קאמרי לחליל. יצירותיו החשובות של וואורינן משנות ה-60' כוללות את "חילופים תזמורתיים ואלקטרוניים", ביצוע בכורה בפילהרמונית של ניו יורק בניצוח לוקס פוס, הקונצ'רטו הראשון לפסנתר, בנגינת המלחין כסולן, שלישיית המיתרים שנכתבה להרכב המוזיקלי שאך זה הוקם, "ספקולום מוזיקה", ו"אנקוניום של הזמן", יצירתו היחידה שכולה אלקטרונית וחוברה בעזרת הסינתסייזר של RCA במרכז למוזיקה אלקטרונית של קולומביה-פרינסטון, בהזמנת חברת ההקלטות נונסאץ'. על יצירה זו קיבל וואורינן את פרס פוליצר למוזיקה לשנת 1970.[1]
שנות ה-70' היו תקופה פורייה במיוחד לוואורינן. יצירותיו הקאמריות בעשור זה כוללות את שתי רביעיות המיתרים הראשונות שלו, את "שישה קטעים" לכינור ופסנתר, "פנטזיה מהירה" לצ'לו ופסנתר ושתי יצירות גדולות להרכב טאשי, "טאשי" ו"פורצ'ן". היצירות לתזמורת הן ה"באמבולה הגדולה" לכלי מיתר, "בית שרידים (A Reliquary) לאיגור סטרוונינסקי", שמשולבות בו הסקיצות האחרונות של המלחין הקשיש, הקונצ'רטו השני לפסנתר והקונצ'רטו ל"כינור מוגבר ותזמורת", שחולל שערורייה בביצוע הבכורה שלו בפסטיבל טנגלווד, עם פול זוקובסקי והתזמורת הסימפונית של בוסטון בניצוח מייקל טילסון תומאס. ב-1976 השלים וואורינן את ה"סימפוניה לכלי הקשה", יצירה בחמישה פרקים ל-24 נגנים, כולל שני פסנתרים, בשביל אנסמבל כלי ההקשה של ניו ג'רזי ועמיתו משכבר הימים, ריימון דה-רוש, ואופרת "פורנו אינטלקטואלי",[2] בכותרת-משנה "בורלסקה בארוקית", "הז (ונה) מבבל", ללברית מקורית מאת רנו צ'ארלס ברוס.
בסוף שנות ה-70' החל וואורינן להתעניין בעבודתו של המתמטיקאי בנואה מנדלברוט ובמענק מקרן רוקפלר ערך ניסויים קוליים במעבדות בל בניו ג'רזי. בריאיון עם ריצ'רד בורבאנק סיפר כי ערך ניסויים בהגרלת סדרות מספרים אקראיים-כביכול, לפי תבניות שחקר מנדלברוט. הרצפים שהתקבלו לא היו סתם אי-אילו רצפים אקראיים מזדמנים, אלא מן הסוג הקרוי רעש ורוד (אנ'). המספרים הוצבו כערכי משתנים מוזיקליים כגובהי צליל ואחרים. על הערכים המספריים הוחלו פרמטרים נוספים של ארגון כגון עמידה במגבלות שיטת שנים-עשר הטונים. לאחר מכן ניגנו את המוזיקה שנוצרה כתוצאה מהערכים הללו ובדקו האם קטעי המוזיקה נשמעים כמו משהו שמלחין אנושי היה כותב. וואורינן סיכם כי "הם אכן נשמעו כך, למיטב הבנתי, בכל אופן".
את שנות ה-80' מסגרו מכאן ומכאן שתי יצירות רבות ממדים, למקהלה ותזמורת, המבוססות על טקסטים מכתבי הקודש, אורטוריה באורך 60 דקות, "הספירה השמיימית", שנכתבה במלאת מאה שנים לאגודת האורטוריה של הנדל ברוק איילנד, אילינוי, ב-1980, ו"בראשית" משנת 1989, שנכתבה בהזמנה משותפת של תזמורת מינסוטה והתזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו. עוד יצירות תזמורתיות גדולות מתקופה זו הן הרפסודיה לכינור ותזמורת, הקונצ'רטו השלישי שנכתב לפסנתרן גאריק אולסון; Movers and Shakers, היצירה הראשונה שהוזמנה על ידי תזמורת קליבלנד למנהל המוזיקלי כריסטוף פון דוהנאני, Bamboula Squared לצלילים מופקי מחשב ותזמורת (בהשראת עבודתו במעבדות בל), ו"המחול הזהוב". וואורינן היה מלחין הבית של התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו בשנים 1984 עד 1989. יצירות קאמריות חשובות משנות ה-80' הן רביעיית המיתרים השלישית, שהוזמנה לציון חצי יובל להקמת מרכז הופקינס לאמנויות בקולג' דארטמות', The Blue Bamboula לפסנתרנית אורסולה אופנס, הסונאטה לכינור ופסנתר, שנכתבה בהזמנת ספריית הקונגרס ובוצעה לראשונה בספרייה בקונצרט שכולו מיצירות וואורינן, שישיית מיתרים, "צלילי ניו יורק" הסונאטה השלישית לפסנתר בשביל אלאן פיינברג, ושלישיות להרכבים שונים, בהן שלוש יצירות לשלישיית קרנות. בשנות ה-80' החל וואורינן קשר עם "באלט ניו יורק סיטי", שהיניב סדרת יצירות שנועדו למחול, "חמש" (קונצ'רטו לצ'לו מוגבר ותזמורת) לכוריאוגרף ז'אן-פייר בונפו (Jean-Pierre Bonnefoux) ולעמיתו הוותיק של וואורינן, פרד שרי, "תענוגות המוזות", המבוססת על יצירות מאת מוצרט והוזמנה לחגיגות ה-200 למוצרט, ושלוש יצירות בהשראת תמונות מן "הקומדיה האלוהית" של דנטה בשביל פיטר מרטינס ("השליחות של ורגיליוס", "התהלוכה הגדולה" ו"נהר האור"). נוסף לטקסטים של דנטה הושפע וואורינן מציורים בצבעי מים של ויליאם בלייק. לבלט ניו יורק סיטי יצר וואורינן גם עיבוד לשני פסנתרים של הווריאציות לתזמורת מאת שנברג, לכוריאוגרפיה של ריצ'רד טאנר, ופיטר מרטינס יצר בלט על פי "בית שרידים לאיגור סטרווינסקי" של וואורינן. ב-1985 קיבל וואורינן מענק מקרן מקארתור.
וואורינן הקדיש תשומת לב גדלה והולכת לכתיבת יצירות לקול, בהן מוזיקה ל"סיפור חורף" של דילן תומאס לסופרן פיליס ברין-ג'ולסון ו"שירי פנטון I ו-II" על פואמות מאת המשורר הבריטי ג'יימס פנטון, שוואורינן עבד עמו על אופרה. בין יצירותיו הקאמריות החשובות בשנות ה-90' הרביעייה שכתב לרביעיית הסקסופונים ראשר, רביעיית כלי הקשה, חמישיית פסנתר וסונאטה לגיטרה ופסנתר. יצירותיו התזמורתיות כוללות קונצ'רטו לרביעיית סקסופונים ותזמורת, "סימפוניה שבע" והיצירות שכתב לבלט ניו יורק סיטי.
בראשית המאה ה-21 התגלה ג'יימס לוויין כאחד מגדולי התומכים במוזיקה של וואורינן. לוויין, המנהל המוזיקלי של המטרופוליטן אופרה ואז גם התזמורת הסימפונית של בוסטון, הזמין את הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של וואורינן לעונה הראשונה שלו בבוסטון ובהמשך בוצעה הפואמה הסימפונית Theologoumenon (מתנת יום הולדת 60 ללוין מן המנהל הוותיק שלו רונלד וילפורד) בביצוע בכורה של תזמורת המטרופוליטן אופרה, כמו גם הסימפוניה השמינית. מוזיקאים אחרים המקדמים את ביצוע יצירותיו של וואורינן הם פיטר סרקין, שבשבילו חיבר וואורינן שלושנה קונצ'רטי, בהם "זמן שנמצא מחדש", המבוסס על מוזיקה מאת גיום דה מאשו, מטאו דה פרוג'ה, גיום דופאי ואורלנדו גיבונס, הסקרצו הווירטואוזי לפסנתר סולו וחמישיית הפסנתר השנייה עם רביעיית ברנטאנו, עוד הרכב שוואורינן קיים עמו קשר פורה ביותר ואשר למענו כתב את רביעיית המיתרים הרביעית. ב-2004 העלתה האופרה של ניו יורק בהצגת בכורה את האופרה של וואורינן "הרון וים הסיפורים", המבוססת על רומן מאת סלמאן רושדי, ללברית מאת ג'יימס פנטון. בשנת 2012 השלים לכתוב אופרה על בסיס ספרה הקצר של אני פרו, הר ברוקבק.
וואורינן נפטר ב-11 במרץ 2020 בגיל 81 כתוצאה מפציעות שנגרמו בנפילה בספטמבר הקודם.[3]
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של צ'ארלס וואורינן (באנגלית)
צ'ארלס וואורינן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
צ'ארלס וואורינן, באתר AllMusic (באנגלית)
צ'ארלס וואורינן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
צ'ארלס וואורינן, באתר Discogs (באנגלית)- Charles Wuorinen צ'ארלס וואורינן בהוצאת התווים פיטרס
- Art of the States: Charles Wuorinen שלוש יצירות מאת צ'ארלס וואורינן
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 ג'ייסון קארוצ'י ולואיס קארצ'ין, הערך "צ'ארלס וואורינן" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
- ^ נורמן לברכט, "אנציקלופדיה למוזיקה של המאה ה-20", עמ' 311
- ^ Associated Press, Pulitzer Prize-winning composer Charles Wuorinen dies at 81, Washington Post (באנגלית)