ויקיפדיה

דנטה אליגיירי

משורר איטלקי
(הופנה מהדף דנטה)
המונח "דנטה" מפנה לכאן. לערך העוסק במונח מתחום הבישול, ראו אל דנטה.
המונח "דאנטה" מפנה לכאן. לערך העוסק בכדורגלן ברזילאי, ראו דאנטה (כדורגלן).

דנטה אליגיירי (באיטלקית: Dante Alighieri, להאזנה (מידע • עזרה), בין ה-14 במאי ל-13 ביוני 1265 – 14/13 בספטמבר 1321), המכונה גם רק דנטה, היה משורר, פילוסוף, תאולוג ומדינאי איטלקי. יצירתו הגדולה ביותר, "הקומדיה האלוהית", נחשבת לאחת מהיצירות הספרותיות החשובות של הספרות העולמית, ומהווה בסיס לשפה האיטלקית המודרנית.

דנטה אליגיירי
Dante Alighieri
ג'וטו, דיוקן של דנטה (המאה ה-14)
ג'וטו, דיוקן של דנטה (המאה ה-14)
לידה בין ה-14 במאי ל-13 ביוני 1265
פירנצה, רפובליקת פירנצה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 בספטמבר 1321 (בגיל 56)
רוונה, מדינת האפיפיור עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Durante di Alighiero degli Alighieri עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רפובליקת פירנצה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Dante Alighieri's tomb עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה איטלקית, לטינית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי הסגנון החדש המתוק עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות הקומדיה האלוהית, "על רהיטות השפה העממית", De Monarchia, Convivio, Vita Nuova עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1292 – 14 בספטמבר 1321 (כ־29 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ אריסטו, תלמי, הומרוס, בואתיוס, ורגיליוס, אובידיוס, תומאס אקווינס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Gemma Donati (1285) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Jacopo Alighieri, Pietro Alighieri, Antonia Alighieri עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תולדות חייועריכה

 
מסיכת המוות של דנטה, המוצגת בפאלאצו וקיו בפירנצה

דנטה נולד בשנת 1265 למשפחה מהמעמד הגבוה בפירנצה שבאיטליה. דנטה השתייך לענף הלבנים במפלגה הגואלפית (Guelf), שהייתה מעורבת בברית התנגדות פוליטית מורכבת נגד השליטים באותה תקופה, הגיבלינים. דנטה טען כי מוצאו מ"הזרע הקדוש" של "הרומאים האמיתיים" (אינפרנו, 15, 76), אך האדם המוקדם ביותר בשורשי משפחתו וידוע בשמו נולד רק בראשית המאה ה-12 (פרדיזו, 15, 135).

אביו, אליגיירו דה בֶּלִּינְצ'וֹנֶה היה מן הגואלפים הלבנים, אך לא סבל ככל הנראה מרדיפה לאחר שמשפחתו ניגפה בפני הגיבלינים בקרב מונטפרטי. אמו, דונה בלה דל'י אבאטי, נפטרה כשהיה דנטה בן 5 או 6, ואביו נישא מחדש ללפּה די קיאריסימו צ'אלוּפּי, שילדה שני אחים לדנטה: אחיו פרנצ'סקו ואחותו טנה (גַאֶטנה). כשהיה בן 12 הובטח דנטה בנישואים לג'מה, בתו של מסר מנטו דונאטי. נישואים כאלו היו מקובלים באותה תקופה. לזוג נולדו מספר ילדים וכפי שאירע לעיתים תכופות עם אנשים מפורסמים, ילדים רבים נוספים העמידו פנים שהם מצאצאיו. לא הרבה ידוע על החינוך שרכש דנטה, אך מניחים כי למד בביתו. אף שבתקופה זו הייתה איטליה, בדומה למדינות אחרות באירופה, בנויה מנסיכויות רבות שהקשר ביניהן היה רופף ואף שפתן הייתה שונה. דנטה היה בקי בשירה הטוסקנית והסיציליאנית, ואף חקר את המינסטרלים של פרובאנס שבצרפת ושל התרבות הלטינית (ובמיוחד ורגיליוס). כאשר היה בן 18 פגש את גווידו קבאלקנטי, לפו ג'אני, צ'ינו דה פיסטויה וברונטו לטיני, שביחד הפכו למנהיגי "הסגנון החדש המתוק" שהדגיש אהבה ועידון. דנטה מאזכר את ברונטי מאוחר יותר ביצירתו "הקומדיה האלוהית" (גיהנום, 15, 82) בהוקרה, כמעין דמות אב (ברונטי קורא לו שם "בני").

בצעירותו (על פי עדותו בספרו "חיים חדשים" (vita nouva), כשהיו בני תשע) פגש דנטה את באטריצ'ה פורטינארי (אנ'), בתו של פולקו פורטינארי. על אף שהיו בני אותה עיר וראו אחד את השנייה מספר פעמים במהלך השנים, לא החליפו מילה מלבד ברכת שלום, שהייתה נוהגת לברכו כאשר פגש בה. מעולם לא היה ביניהם קשר של ממש, אך השירים שכתב בהשראתה הותירו חותם על הסגנון האיטלקי החדש בשל הדגש המיוחד ששמו על נושאי האהבה. ביאטריצ'ה הפכה לדמות המייצגת בעיניו את דמות האישה האידיאלית, סמל האהבה הנצחית, וזו הפכה לסיבה לכתיבת שירה ולחיים, לצד שאיפות פוליטיות וסערות דתיות. באטריצ'ה מתה בשנת 1290, כנראה בשנות העשרה שלה, ודנטה ביקש מפלט בספרות הלטינית ומאוחר יותר בפילוסופיה ובוויכוחים שבין המסדרים המנזריים של הפרנציסקנים והדומיניקנים שסערו באותה תקופה בפירנצה.

דנטה היה גם חייל ולחם בשנת 1289 בקרב קמפלדינו עם האבירים הפלורנטיניים כנגד ארֶצו. מאוחר יותר, הפך גם לרופא ורוקח, בין השאר משום שחוק שהוצא בשנת 1295 דרש מאצילים המעוניינים במשרה ציבורית להיות חברים באחת מהגילדות. הקריירה הפוליטית של דנטה בעירו לא הייתה מזהירה, בין השאר משום שיכולתו להשפיע בכהונה זו או אחרת הייתה מוגבלת בגלל לחצים חיצוניים מצד האפיפיורות ומלכות צרפת, שחרגו הרבה מעבר לפוליטיקה הפנימית של העיר.

בשנת 1301 נשלח דנטה בראש משלחת לרומא, שכוונה לברר את כוונותיו של האפיפיור ביחס לפירנצה. האפיפיור, בוניפקיוס השמיני, שילח את הנציגים האחרים במהרה וביקש מדנטה להישאר ברומא. במקביל, נכנס שארל, רוזן ולואה, אחיו של פיליפ היפה מלך צרפת, אל פירנצה מלווה בגואלפים השחורים (יריבי הגואלפים הלבנים, אליהם השתייך דנטה) ובמשך שישה חודשים החריבו את העיר וחיסלו את רוב יריביהם. ממשלה חדשה בראשות הגואלפים השחורים הוקמה בעיר ודנטה נידון לגלות של שנתיים ולתשלום קנס עצום. במהלך גלותו הגה את הרעיון של יצירתו "הקומדיה האלוהית", והתחיל לחברה בשנת 1308.

בהתאם ל"המלצתו" של בוניפקיוס החליט דנטה להישאר ברומא. מאחר שלא היה יכול לשלם את הקנס, נדון באופן רשמי לגלות מתמדת והיה צפוי להוצאה להורג אם ייתפש על ידי חיילים פלורנטינים. אחרי מספר ניסיונות כושלים לחזור לשלטון בפירנצה, נואש דנטה מן התככים הכרוכים בכך ופנה להתוויית היסודות לקומדיה האלוהית – יצירה הבנויה ממאה בתי שירה (קנטו) המחולקים לשלושה ספרים שבכל אחד מהם שלושים ושלושה בתי שירה ובית מבוא אחד.

דנטה עבר לורונה כאורחו של ברתולומאו דלה סקאלה ולאחר מכן לסרזנה שבליגוּריה ואחרי כן נטען כי חי זמן מה בלוקה אצל הגברת גֶ'נטוּקה. טענות פחות אמינות טוענות כי שהה גם בפריז ובאוקספורד.

 
התמונה העתיקה ביותר של פירנצה (1342)

בשנת 1310 פלש הנרי השביעי (אנ') מלוקסמבורג לאיטליה ודנטה כתב אליו ולנסיכים איטלקיים אחרים מספר מכתבים פומביים המעודדים אותם להתמודד עם הגואלפים השחורים בפירנצה. שליט פירנצה מחל בינתיים לרוב הגואלפים הלבנים שבגלות, אך מכתביו של דנטה מנעו מחילה כזו ממנו.

בשנת 1312 תקף הנרי השביעי את פירנצה והביס את הגואלפים השחורים, ככל הנראה ללא מעורבות מצידו של דנטה. מותו, שנה לאחר מכן, מוטט את התקווה האחרונה של דנטה לשוב לעירו. הוא חזר לוורונה ושם חי תחת חסותו ובתמיכתו של קנגראנדה דלה סקאלה, שזוכה בהתאם במקום בגן העדן של דנטה. בשנת 1315 כפה אוגוצ'ונה דלה פאגּ'וּוֹלה (השליט הצבאי של העיר) הענקת מחילה לגולים. דנטה נמצא גם הוא ברשימה, אך נדרש לשלם סכום כסף ולהשתתף בטקס דתי בו יוצג כעבריין וסירב להשפלה הפומבית הזו.

 
סנדרו בוטיצ'לי, דיוקן של דנטה (1495)

בשנת 1318 הוזמן דנטה על ידי נסיך רוונה לשהות כאורחו. שם השלים את "גן עדן", החלק השלישי והאחרון של יצירתו הקומדיה האלוהית, וזמן קצר לאחר מכן נפטר, קרוב לוודאי ממלריה.[1] הוא נטמן בכנסיית סן פייר מאגּ'ורה בנוכחות נכבדי העיר וילדיהם. לאחר מותו נוצקה בדמות פניו "מסכת מוות", שככל הנראה חיקוי שלה מוצג בפאלאצו וקיו בפירנצה. מותו גרם לחרטה רבה בעולם הספרותי של איטליה. על קברו חקוק שיר המיוחס לתלמידו ברנדרדו קאנאצ'ו החתום במילים: "הוא נולד בפירנצה, אם מעט אוהבת". עמיתו המשורר צ'ינו דה פיסטויה חיבר לזכרו את השיר: "במעלה המדרון, אהבה, של ההר הגבוה".

יצירתועריכה

 
קודקס מאויר של ה-"קומדיה" מ-1340

יצירתו הגדולה של דנטה היא "הקומדיה האלוהית", הנחשבת לפואמה השירית הגדולה ביותר בספרות האיטלקית ונדבך של הספרות הקנונית העולמית. זו יצירה שירית-תאולוגית-פילוסופית-מדעית-אמנותית שדנטה חיבר בשנים 1308–1320. ליצירה שלושה חלקים המתארים את מסעו של דנטה:

סיפור העלילה פורשׂ בגוף ראשון את חזיון מסעו של המשורר מהגיהנום אל גן-עדן במהלך השבוע הקדוש (מיום השני הקדוש עד חג הפסחא) של אביב 1300, כשהוא מלווה בגיהנום ובכור המצרף במשורר הרומי ורגיליוס ומדריכתו בגן עדן היא ביאטריצ'ה, אידיאל האישה המושלמת ואהובת נעוריו של דנטה. הסיפור מתרחש כשדנטה בן 35, מה שנקרא בזמנו גיל מחצית החיים. הדמויות בעלילה הם אנשים שמתו עד אותה שנה, חלקם דמויות ביצירות ספרותיות.

דנטה כתב את הקומדיה בדיאלקט אזורי, טוסקני, שבמידה רבה אומץ בזכות יצירתו כנוסח המועדף לשפה האיטלקית המתהווה והפך לשפה הראויה לביטוי הנעלה ביותר.

בין שאר יצירותיו של דנטה: "קונביביו" (אנ') – מעין אנציקלופדיה הגותית לא גמורה של הידע בזמנו, "על רהיטות השפה העממית" (De vulgari eloquentia) – ספר בלשני על השפה העממית כשפה ספרותית, ו"החיים החדשים" (La Vita Nuova) – ספר אוטוביוגרפי על אהבתו לביאטריצ'ה כביטוי להיטהרות החיים וחידושם על ידי האהבה; הספר כולל שירי אהבה בטוסקנית, דבר שהיה מקובל, אך מוסיף גם הערות של דנטה שאף הן כתובות טוסקנית ולא בלטינית, כפי שהיה מקובל באותה תקופה. חיבור חשוב נוסף שלו הוא החיבור "על המונרכיה" (אנ') שבו הוא שוטח טיעונים בשבח של מונרכיה, בה הוא רואה את הדרך היחידה להשליט שלום עולמי, ולתרום לפיתוח הכשרים האנושיים.

הערכת שירתועריכה

מזה דורות רבים דנטה נחשב לגדול המשוררים האיטלקים ולאחד מגדולי המשוררים שבכל האומות ובכל הזמנים. דנטה היה תלמיד של נביאי ישראל ובמיוחד של דוד (אותו כינה "הנביא"), של משוררי רומא ובמיוחד של ורגיליוס (אותו כינה "המשורר"), ושל חכמי יוון ובמיוחד של אריסטו (אותו כינה "הפילוסוף"), של תאולוגים ובעיקר של תומאס אקווינס, של מיסטיקנים, של משוררים פרובנסאלים, ועוד. בכל זאת, חותם המקוריות ניכר בכל שורה ובכל מילה מיצירתו, כך גם הפשטות והכנות של כתיבתו.

כתב שלי: "אפשר להחשיב את השירה של דנטה כגשר המושלך על זרם הזמן, המאחד את העולם המודרני והעולם העתיק... דנטה היה המעורר הראשון של אירופה המכושפת; הוא יצר שפה: מוזיקה ושכנוע כשלעצמה, מתוך התוהו של ברבריות לא הרמונית... מילותיו חדורות ברוח, כל אחת מהן ניצוץ של מחשבה שלא ניתנת לכיבוי; והרבה מהן עדיין מונחות באפר הולדתן, מעוברות בהארה שעדיין לא מצאה אף מדריך".[2]

ודוד אריה פרידמן כתב: "בתפיסת עולמו של דנטי יש הרבה מיסודות היהדות של המסורת בצורה של נצרות אדוקה, עד שלפעמים נראה לנו כאילו דיבר אלינו מתוך גרונו איזה יהודי בעל-מוסר הירא וחרד מפני דינו של גיהנום. וגם אנושיותו היא סוף-סוף כבירה הרבה מנצרותו. מתוך צער וייסורים יצר דנטי את השירה היותר רוממה, שיצר הרוח האירופי במשך תקופות רבות. למרות השנאה והזעם הממלאים אותה היא מחזקת בנו את האמונה בטוב וביפה. מלחמות כבדות עברו על נפשו, אבל לידי שלמות מפליאה הגיע ביצירתו. ביטחון חזק מרחף על פני-יצירתו ואישיותו גם-יחד. סוד החיים הנצחיים יפכה בה. עין הא-להים צופיה עלינו מתוכה. קול ש-די יישמע לנו. אף האדם בן-זמננו שומע את קולו המנחם של החוזה הזעום: היטהר! ".[3]

לצד התשבחות לה זכתה ה-"קומדיה" במהלך הדורות, היו שביקרו את יצירתו של דנטה על שאינה שירה טהורה, אלא פילוסופיה מעורבת בשירה; על המרכיבים הלשוניים והסגנוניים הרבים של לשונו[4], והיו שהסתייגו ממרירות שטבועה במתיקות שירתו ומאבסורדיות מוסרית ודתית המצויה בה.[5]

השפעת שירתו של דנטהעריכה

באיטליה, עוד בדורו של דנטה, החל מפעל עצום של פרשנות ל"קומדיה האלוהית". על מפרשיה המוקדמים והחשובים (במאה ה-14) נמנים ג'קופו דלה לאנה, בוקאצ'ו, בנוונוטו דה אימולה, פרנצ'סקו דה בוטי, ואחרים. באותה תקופה, בהשפעת יצירתו של דנטה, פטרארקה חיבר את "ניצחונות", וכאמור בוקאצ'ו היה חסיד של שירתו. בתקופת הרנסאנס האקדמיה של פירנצה העבירה במשך שנים הרצאות שבועיות על "הקומדיה האלוהית", על המרצים נמנו הפילוסוף ג'ובאן בטיסטה ג'לי והמדען גלילאו גליליי. במאה ה-17 וה-18 העניין ביצירתו של דנטה שכך, עד שהתעורר מחדש מהמאה ה-19 ואילך, כשגדולי המשוררים והמבקרים האיטלקים הדגישו את ערכה הגדול של יצירתו.

עוד בתחילת הרנסאנס, יצירתו של דנטה השפיעה על הספרויות של הלשונות הלטיניות (איטלקית, קטלונית, אנדלוסית, צרפתית, ספרדית), ועל התפתחות אמנות הציור האיטלקית. ההשפעה הלכה והתרחבה לשאר אירופה בעיקר בדורות מאוחרים יותר. באנגליה לדנטה הייתה השפעה על היצירה של צ'וסר, מילטון, בלייק, קולרידג', שלי, ואחרים. לדעת ג'ון ראסקין, הקומדיה של דנטה היא הנקודה שסביבה נעה כל התרבות המערבית. לדעת טי. אס. אליוט: "דנטה ושייקספיר מחלקים ביניהם את העולם. אין שלישי". בצרפת ויקטור הוגו החשיב את עצמו כתלמיד של דנטה. בגרמניה שלגל תרגם חלק מהקומדיה. על הכותבים המודרניים שהושפעו מיצירת דנטה נמנים אמרסון, בורחס, אנה אחמטובה, לאה גולדברג, ואחרים.

הציוריות של שירת דנטהעריכה

 
השיר הראשון של ה-"קומדיה" באיור גוליילמו ג'ירארדי (1478-1482~)

לסינג הגדיר את הציוריות בשירה ככתיבה המציגה עצם הנתפס על ידי החושים בחיוניות לפני השכל באופן שיש לו אותה השפעה שיש לציור. שירת דנטה מתאפיינת בציוריות. רבים טוענים שאין כמוה אצל אף משורר, עתיק או מודרני, אחר. לא בכדי המהדורות המאוירות של הקומדיה היו לז'אנר אמנותי בפני עצמו. על המאיירים של הקומדיה נמנים פצ'ינו די בואונגווידה, מיקלינו דה בזוצו, ברתלומאו די פרואוזינו, פריאמו דלה קוארצ'ה, ג'ובאני די פאולו, "אמן חיי הקיסרים", אנטוניו גריפו, גוליילמו ג'ירארדי, סנדרו בוטיצ'לי, פדריקו זוקארי, ויליאם בלייק, גוסטב דורה, מוביוס, אלברטו מרטיני, וציירים רבים אחרים. התמונות שדנטה רשם בשירתו אף הקדימו התפתחויות שנעשו באמנות הציור בדורות מאוחרים יותר. מיכלאנג'לו ורפאל היו חסידים של דנטה. אם-כך, מה מייחד את הציוריות של שירתו?

 
איור לכור המצרף, שיר 28, מתוך מהדורת ברשיה 1487 של הקומדיה

כתב לי האנט (בהתייחסו לגיהנום של הקומדיה): "נכון מה שנאמר, שכאשר דנטה גדול, אף אחד לא מתעלה עליו. אני מטיל ספק אפילו אם מישהו משתווה אליו, באינטינסיביות התמידית ובמגוון הבלתי פוסק של ציוריו; ומה שהוא מצייר נובע לגמרי מכוחותיו; כצייר הרושם דמויות הקמות לתחייה, וכהמשיכן לפעול בעצמן, מפחידות את יוצרן. כל תנועה, מילה ומבט של היצורים האלו נהיה מלא ברגישות וברמזים. מה שבלתי נראה נמצא ברקע של הנראה; חשיכה נעשית מוחשית; דומיה מתארת דמות, לא, מעצבת את החלק החשוב ביותר של הסיפור. מילה משמשת כניצוץ אור, המציג איזו סביבה קודרת, מקום בו עומד מגדל, ופנים נוראות נשקפות מהחלון; או מקום, שלרגליך, מלא בקולות נצחיים, תהום אחד נשמט מפני אחר באור חיוור של ייסורים." [5]

כתב ג'ון ראסקין (בהתייחסו לגן העדן הארצי שבכור המצרף של הקומדיה): "המטרה הראשונה של דנטה, בציורי נוף, להציג ראיה לחירות מושלמת, ולטהרה והיעדר חטאים בטבע חדש, מחליף דרכים ללא מוצא בדרכים מאושרות. כך שכל אותם סייגים ופורמליזם שנדרשו לו באי-שלמות, מסולקים בגן העדן; ואפילו חוסר המוצא של היער, הדבר האיום ביותר עבורו בימיו של חטאים וקיצורי דרך, עתה משמחו בימים של טהרה. וכשם שהיעדר סייגים ומעבה החטא הובילו לסדר המרוסן והנורא של עונש נצחי, כך היעדר סייגים ומעבה מידה טובה חופשית מביאים לסדר אוהב ומקובץ של אושר נצחי. היער הזה, אפוא, דומה מאוד לזה של קולונוס בכמה היבטים - בשלוותו ובמתיקותו, ובאינספור ציפוריו; הוא נבדל ממנו רק בנותנו לרוח קלה לנשוב בו, ולפיכך דק יותר מהיער היווני; השורות העדינות המתארות את שירת הציפורים המתמזגת ברוח, ואת העלים כולם פונים לכיוון אחד, הועתקו, פחות או יותר, על ידי כל משורר מאז דנטה. הן, ככל הידוע לי, הפסקא המתוקה ביותר של תיאור יער המצוייה בספרות."[6]

דנטה בתרבותעריכה

ברחבי העולם פועלות אגודות דנטה אליגיירי במטרה להנחיל את השפה האיטלקית ואת תרבות האומה האיטלקית לתושבי המדינה. מרכז האגודה ברומא ולו יותר מ-500 סניפים ברחבי איטליה ובמרבית מדינות העולם.

ספרים וסרטים רבים נוצרו בעקבות יצירתו. בין היתר כתב בשנת 2013 הסופר דן בראון מותחן בדיוני בשם "התופת", המתכתב לכל אורכו עם דמותו וכתביו של דנטה. באוקטובר 2016 הוא יצא גם כסרט בשם זה. בשנת 2016 פרסם הבמאי לואיס נרון (אנ') את הסרט הדוקומנטרי המסתורין של דנטה (אנ'), בהשתתפות זוכה האוסקר פ. מארי אברהם ורבה של רומא שמואל די-סיני.

גלריית ציורי דנטהעריכה

גלריית פסלי דנטהעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: דנטה אליגיירי
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דנטה אליגיירי

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Stanley C. Oaks, Jr., Violaine S. Mitchell, Greg W. Pearson, and Charles C.J. Carpenter. (1991). Malaria: Obstacles and Opportunities. National Academies Press. p.38. מסת"ב 978-0309045278
  2. ^ פרסי ביש שלי, הגנה על השירה, בוסטון: ג'ון, 1891
  3. ^ התקופה, ספר שנים-עשר, ע' 407–432, ורשה: שטיבל, תרפ"ב (1922)
  4. ^ פייטרו במבו, פרוזה של שפה עממית, טורינו: אוטט, 1996
  5. ^ 1 2 לי האנט, המשוררים האיטלקים, חלק ראשון, לונדון: צ'פמן והאל, 1846
  6. ^ ג'ון ראסקין, הציירים המודרנים, חלק שלישי, לונדון: ג'ורג' אלן, 1906
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דנטה_אליגיירי&oldid=35892946"