קאבייה

הקאבייה (Kabye, Kabre, Cabrai) היא קבוצה אתנית המתגוררת בחלק הצפוני ובהרים המרכזיים של טוגו, בנין וגאנה. אנשי הקאבייה ידועים כחקלאים והם דוברים את שפה הקאבייה. קבוצה זו היא השנייה בגודלה בטוגו ומהווה כ-23% מאוכלוסייה, אחרי מתנגדיה הפוליטיים אנשי ה-Ewe שחיים בדרום המדינה ומהווים כ-35% ממנה. אוכלוסיית הקאבייה מונה כ-1.8 מיליון מאזרחי טוגו, ו-480 אלף אזרחים מאוכלוסיית בנין.

היסטוריה ודת

ההיסטוריה של קבוצה זו מתוארכת למאה ה-17, כאשר אנשי הקאבייה חיפשו מקלט ברכסי הרי צפון טוגו לאחר שברחו מפשיטות של אימפריות באזור. באותה התקופה, הכפרים היו מושא לפשיטות ולאלימות של ממלכות דהומיי והאשנטי שחיפשו עבדים. מסיבה זו, אנשי הקאבייה נסוגו להרים, הסתתרו והגנו על עצמם.

הקאבייה היא חברה פטרנליסטית (שיטת ייחוס העוקבת אחרי קשרים על פי אילן היוחסין הגברי בלבד), השומרת ומתנהלת על גבי מסורות עתיקות וחוגגת טקסי דת וחניכה שנוצרו לפני מאות שנים. על פי המיתולוגיה, הנצר הראשון לעם ירד ישירות מהשמיים בכפר לאמה טסי הנמצאת במרכז טוגו, המיקום המדויק נמצא בחורשה קדושה שהפכה למוקד העלייה לרגל ונקרא "רגל האדם". הם מאמינים בכוח עליון שנקרא אסו , והוא האל שיצר את כדור הארץ ואבי כל הגברים. הוא יצר את Esotisa, האדם הראשון שפירושו "שליח אלוהים", בשפת הכברה, היה אנדרוגני – השמיים נתפסים כישות גברית, בעוד האדמה היא ישות נשית. Esotisa הוא בעל הידע האלוהי, ולכן נשלח אל העולם להסדיר את היחסים בין האזרחים לממשל בחברה. כיום, האחראים על קיום מצוות האלוהות הם כהני הקוקו והם מייצגים את רצון האל. הם מאמינים שהעולם הארצי והרוחני חייב להיות בשיווי משקל מתמיד על מנת לחיות ולשגשג. המסורת מספרת כי האדם הראשון נדד במשך שנים בין מישורים ועמקים, המייצגים את החלק החומרי בחיים, אך בחר לבנות את מקלטו על ההרים אך לא על החלק העליון, מכיוון שהמיקום בסמוך לשמיים מייצג את החלק הרוחני של החיים ונועד למתים המקשרים בין העולם הרוחני לבין החיים הארציים.

אנשי הקאבייה מאמינים כי האל נוכח בכל הגברים ובמקומות הקדושים, המיוצגים על ידי מקדשי אבות גדולים שהם מתנות שיצרו המקומיים לכבודו ומתווכים בין האדם לאל. הם מאמינים כי נשמת האדם היא אלמותית והנפש עוברת ממצב קיום אחד לאחר, דבר שבא לידי ביטוי בטקס הלוויה בו מוענק למשפחת המת פסל וכך למעשה המנוח תופס את מקומו בשושלת אבותיו ונשמתו עוברת אל הדורות הבאים.

כלכלה

אנשי הקאבייה ידועים בעיקר ביכולות החקלאיות שלהם בטיפוח אדמות קשות לעיבוד באזור עמק קארה, העיר המרכזית של השבט. הידע והטכניקות שרכשו לאורך השנים הקנו להם את התיאור הבא של ליאו פרוביניוס, אתנולוג וארכאולוג גרמני: "אף אחד אחר באפריקה לא עובד בשדותיהם בצורה אינטנסיבית כמו קאברה, כאן היה עם שחור באפריקה... שהגיעו לגבהיי המדע". הם מגדלים בעיקר דוחן, יאם (בטטה), בוטנים וכותנה למכירה, ובעלי חיים קטנים ועופות לטובת סחר, מכירה וקרבן.

מסורתית, חלוקת העבודה בשבט היא בין גברים שמבצעים את כל הפעולות החקלאיות ואלו הקשורות לעיבוד ברזל, בעוד שנשים עוסקות בשימוש במוצרים חקלאיים הן לצריכה ביתית והן למכירה בשווקים. היסטורית, שבט הקאבייה היו נפחים טובים וניצלו זאת לייצור חפצים שישמשו אותם לחקלאות. כל העבודות נעשות בכוח גברי ועד היום יש נפחים העוסקים במלאכת הכנת הברזל שמחולקת בין שלושה. הראשון מוקצה למפוח להזנת האש, השני אחראי על הכנסת הברזל לאש ולהניחו על סדן המורכב מאבן גדולה, והאחרון מכה על הברזל באמצעות שימוש בסלע כפטיש. כל אחד מהשלבים מבוצע בעצמה ונעשה בידיים חשופות לחום העז. עבודה זו היא אחת הסממנים המבטאים את עצמתו של הגבר בשבט. בנוסף, לאור כיבוש הקולוניות הגרמניות והצרפתיות באזור, הם אולצו לפתח תשתיות, כמו כבישים ומסילות ברזל. הנשיא הקודם דאג לפתח תשתיות אלו בתקופתו ונעשה בהם שימוש למעבר כלי תחבורה. הנשים עוסקות ביצירת כלי חרס, קרמיקה, אריגה, צביעה והכנת סלסלות. כמו כן, הן סוחרות בברזל, אחראיות על בישולים ומכירה של ירקות בשווקים השונים.

אורח חיים

במטרה למצוא איזון אנשי הקאבייה בונים את בתיהם במורדות ההרים, באמצע הדרך בין שמים לארץ. בעוד שבחלקו העליון של צמרות הגבעות נמצא קברים של אבות הקדמונים, שאסור להפריע להם, על-מנת למנוע מהרוחות לגרום נזק למשפחות. בתיהם נקראים Sokala והם מקיפים את השטח החקלאי שהם מגדלים ובנויים ממספר צריפים המחוברים זה לזה בצורה מעגלית התוחמת את החצר. מבנה זה מאפשר גישה יחידה למתחם הדיור ולכן מגן עליהם היטב (ככל הנראה בגלל הסכנה מפלישת זרים בעבר). כל מתחם מאוכלס על ידי משפחה אחת ומורכב מגבר אחד ונשותיו, ישנם גם מבני אחסון שונים, אסם ומטבח. ישנן גומחות בהן פסלי אבותיהם נשמרים ולהם מעניקים מנחות והקרבות קטנות, בעוד פטיש מגן על הכניסה למתחם הדיור. באמצעות מיומנותיהן של נשות הקאבייה, הן מקשטות את הבתים ויוצרות עיטורי נוי על הרצפה. בקרב כפריהם ניתן למצוא כמות גדולה של כלבי בית וכלבי בר. חוקרים מסבירים תופעה זו בעובדה שבמקור אנשי הקאבייה היו ציידים וההרים בהם גרו היו מכוסים יערות, הכלבים סייעו בהתמצאות וצייד ונחשבים לחבריהם של המקומיים. עם זאת, הם הגורם העיקרי למוות של גברים בקרב השבט.

המבנה הסוציו-פוליטי של השבט די פשוט; הקאבייה היא חברה היררכית ואקפלית, המבוססת על מערכת קבוצות של גיל, ומין. הגדולים יותר מקבלים את ההחלטות ומעבירים הנחיות, בשלושה היבטים מהותיים: חיי קהילה, חיים מיסטיים ופינוי אבות. בידול המבוסס על המטאפיזיקה של האדם הראשון האנדורגיני.

החלוקה בין הנשים לגברים בקהילה זו מאפיינת גם את תפקידיהם בחברה. לכל קבוצה תפקיד פולחני בקהילה ושני הצדדים אחראיים לטקסים מסוימים, בהתבסס על ציון, גיל וזמן שהם מבוצעים. הסיבה לכך היא שהעונה הגשומה נחשבת לעונה הנשית ואילו העונה היבשה נחשבת לעונה הגברית. חלוקה זו היא חלק מאידאולוגיית השבט באיזון שצריך להתקיים בעולם. כך למשל, מיתוס האיזון נמצא גם ביכולת להרות ילד: צריכת בירה של סורגום הנחשבת כמוצר נשי, עוזרת ומגרה אצל הזכר את היכולת להביא ילדים לעולם, באותה צורה של צריכת דייסה, שנחשבת למוצר זכרי, והיא משפרת את יכולת הרבייה של נשים.

הנהגה

ניאסנגבה איאדמה היה בן לשבט הקבאייה ונשיא טוגו משנת 1967 עד מותו בשנת 2005. אייאדמה עלה לשלטון לאחר הפיכה צבאית במדינה והנהיג משטר רודני לאורך עשרות שנים, לאחר מותו בנו פור ניאסנגבה נבחר לנשיא ומכהן עם היום בתפקיד זה (1). דו"ח של מחלקת המדינה בארצות הברית מראה כי בדומה לאביו, שלטונו מאופיין בהפעלת כוח מופרז של כוחות הביטחון כלפי האזרחים הכולל עינויים, מעצרים שרירותיים והפרה של זכויות אזרח. ישנה הגבלה על חופש העיתונות, ההתארגנות והתנועה. בנוסף, התפשטה שחיתות בקרב גורמים רשמיים, סחר בבני אדם, אלימות כלפי נשים וילדים ואפליה רשמית וחברתית נגד הומוסקסואלים ונשאי HIV (2).

שפה

שפת הקבאייה, ידועה גם כשפת הכברה, קאבורה או קבאריס היא שפה לטינית, גרונית ומדוברת בעיקר באזור צפון טוגו. נכון לשנת 2011, כ-23% מאזרחי טוגו דוברי השפה וההערכה היא שמספר דוברי השפה מוערך בכ־1.2 מיליון כאשר רובם חיים בטוגו, והיתר ברפובליקת בנין ומספר קטן של דוברים בגאנה. השפה הופיעה בכתב לראשונה בדפוס בשנות ה-30, ונעשה שימוש בשפה בסיפורי עם, שירה, רפואה, פוליטיקה ודת (6). שפה זו היא אחת משתי השפות הלאומיות של טוגו ונעשה בה שימוש בתקשורת הארצית ובמגזר החינוכי במדינה. שפת הקאבייה היא שפה טונאלית, כלומר נעשים שינויים בטון על מנת לבטא מילים שונות. ניגודים אלו הם דקדוקיים או לקסיקונים ובאים לידי ביטוי בצלילים גבוהים ונמוכים. ישנם שישה קווי מתאר טוניים אפשריים לשמות עצם ושלושה לפעלים.

טקסים

הקאבייה היא אחת האוכלוסיות הוותיקות ביותר בטוגו אך גם כיום היא ממשיכה במסורות העתיקות יומין של אבותיה הקשורות לטקסי חניכה, כמו טקס האבלה של הנערים או טקס האקפמה של הבנות. טקס החניכה הראשון מתרחש בלידתו של הילד, אנשי הקאבייה מאמינים שהילד אינו חלק ממשפחתו עד שהוא ימצא קשר עם אבותיו הקדומים. רק לאחר שהילד מזוהה עם אחד מאבות אבותיו המתים, מתייחסים אליו כאל בן משפחה וקרוביו מגדירים את מין הילד רק לאחר טקס החניכה. רק לאחר תהליך זה הילד מאבד את טבעו האנדרוגיני לפי אמונת הקאבייה. מרכז הטקסים הללו הוא הכפר פארנדה שנמצא באזור קארה שבצפון טוגו; פארנדה ידוע כמקום המסורת של הקאבייה, מכיוון שבניגוד למקומות אחרים בטוגו בהם טקסים ומנהגים מסורתיים מתחילים או ממשיכים לדעוך, כאן המסורת עדיין נוכחת ומתורגלת מאוד.

טקס האבלה

היאבקות בין צעירים כחלק מטקס האבלה

טקס החניכה החשוב ביותר בקרב זכרי הקאבייה הוא טקס ה-Evala. טקס זה מגלם הערכה, מאבק פולחני, סוג של היאבקות, המסמן את מעברים של זכרים צעירים לשלב הבגרות. הטקס מורכב מסדרת שלבים המגיעים לשיאם בקרבות טקסים בין צעירים שרוצים לעבור לשלב הבגרות. כל שנה בחודש יולי מתכנסים צעירי זכרי הקאבייה בעיר קארה שבצפון טוגו כדי להתמודד בתחרות קרבות האורכת שבוע. כהכנה למאבק, הצעירים מופרדים ממשפחותיהם וגרים בבקתות מיוחדת שם הם מכינים את עצמם נפשית, והנשים מבשלות מנה מקומית המבוססת על בטטה שמוגשת למתאבקים בתום קרבותיהם. לפני תחילת ההיאבקות על המשתתפים לטפס על שלושה הרים כחלק מעלייה לרגל; וכל משפחה מתחרה מבצעת טקסי פולחן קדמוניים, שמטרתם לעורר את רוחם של האבות הקדומים השוכנים בפסלי החרס המוצבים בחצר מתחמי הדיור. בשלב זה ניתן להתחיל בטקס, ומטרתו העיקרית היא להפוך את הצעיר לקשוח, אמיץ וכובש יצרים. בנוסף למעבר מילדות לבגרות, הצעיר מאמץ את זהותו התרבותית כקאבייה. על כל בחור צעיר להילחם שלוש שנים ברציפות כדי לעבור את טקס החניכה; אולם, אין צורך לנצח במאבק כדי לעבור לשלב הבא, הדבר החשוב הוא לקחת בו חלק. צריכת בשר כלבים היא מרכיב מרכזי וחיוני בטקס עבור הצעיר. הצריכה היא הכרחית על מנת שהצעיר ירכוש את התכונות של חיה זו: התנגדות, עקשנות, חוזק ואינטליגנציה. הנער צריך להילחם שלוש שנים ברציפות החל מגיל 18. המתאבקים מתמודדים עם חזה חשוף, לעיני הוריהם, חברים וצופים שמעודדים אותם בשירים וצעקות. מתאבקים מוצלחים מוזמנים לביתו של המפקד ללבוש את הכומתות האדומות שלהם; גברים עם כומתות אדומות נקראים לוחמים, והם נחשבים לטובים ביותר מבין כל הלוחמים. לאחר סיום טקס החניכה, הצעיר מקבל מעמד חברתי חדש הנקרא אזוקפו; מעמד עם זכויות אך גם חובות הכוללות את הזכות לנצל את האדמה בכוחות עצמו, להתחתן ולהגן על הכפר במקרה של תקיפה. לאחר שלוש שנות לחימה הצעיר יכול להגיע לשלב הבוגר הנקרא קונדו; ראשו יגולח, שרשרת תונח סביב צווארו ויינתן לו גונג. טקס הקונדונה מורכב מטיפוס הרים וריקוד פולחני הכולל ניגון בגונג. משתתפי הטקס הם בני 22 עד 26 לרוב, וטקס חניכה זה הוא מבחן המאפשר לצעירים להשתלב עם בוגרי הקאבייה ומעניק להם כבוד. אם הם צולחים אותו יהיה להם את הכוחות לקחת חלק בהחלטות הנוגעות לחיי הקהילה. במהלך טקס הריקודים הנערים מעוטרים בעורות של בעלי חיים ועוטים כיסוי ראש כבד של קרני בהמה מכוסות נוצות עוף. בטקסי הריקודים הגברים חייבים להפגין את כוח, סיבולתם ויכולתם לרקוד כמה שיותר זמן ויותר טוב מבני גילם; בנוסף עליהם לרוץ על ידי בחירת השבילים הקשים ביותר במורד ההרים סביב הכפר שלהם. כשנגמרים חגיגות הקונדונה, הצעיר עובר לשלב הבגרות.

טקס האקפמה

בשונה מהגברים, הבנות צריכות לעבור טקס חניכה אחד, הנקרא Akpéma. זו סדרת טקסים המחזקים את הבנות להתנגדות, אומץ ולשמירה על מספר מעלות המקנות להן מעמד מיוחד; בין המעלות הללו, החשוב ביותר הוא שמירת הבתולין עד הנישואין. החניכה שלהן מתרחשת בסביבות גיל 18 ולפי המסורת, הבנות הן בתולות בדיוק משום שחניכה זו מכינה אותן לנישואים. הטקס מתחיל בתהלוכה בה הצעירות פושטות את בגדיהן ועונדות רק שרשרת וחגורת צדפות; לאורך כל הטקס הן מלוות ונתמכות על ידי נשים בוגרות ועל ידי אנשי דת. הן מובלות אל היער לעבר העץ הקדוש ושם הן צריכות לשבת על אבן קדושה כדי להראות את טוהרן; בנות שיודעות שהן אינן בתולות לא צריכות לשבת על האבן, אם מישהו שאינה בתולה יושבת על הסלע הטהור יישפך ממנה דם, או כפי שטוענים קהילות אחרות היא תיעקץ על ידי הדבורים. כיום הישיבה על אבן זו אינה קשורה לטקס המעבר, ורק הורה שיודע בוודאות שביתו בתולה מתעקש להשתתף בפולחן הישיבה; ילדה בתולה היא גאווה למשפחתה. השלמת מבחן זה הוא צעד מכריע כאשר הצעירה מגדילה את כבוד משפחתה; בסופו של התהליך הבנות מוכרזות כמתאימות לבגרות ונישואין. לאחר הטקס הבנות חוזרות אל הכפר ויוצאות לשוק, כשהן לובשות רק תחתונים ושרשראות צדפים ורוקדות את ריקוד "הטצ'ימו", המציין את סיום טקס החניכה.

טקס חשוב נוסף הוא חגיגת ה- Sinkaring; האטימולוגיה של המילה Sinkaring באה משתי מילים: Sankuu שפירושו לרחוץ ידיים ולטהר את עצמך ו- Karuu, שפירושו הוא להיות מוכן לעמוד במבחני החיים. הטקס הוא סוג של מבחן שבמהלכו על הילדים להפגין את התנגדותם ורוח המאבק שלהם בהגנה על הקהילה שלהם, ובמקביל את המעבר מנערות לבגרות. זהו רגע שבו חוגגים את האיחוד המושלם בין אנשי הקאבייה, השלום, הפיוס והלכידות החברתית כערובה להתפתחות, אך גם הזדמנות לחגוג את הקציר החדש וליהנות מפירות האדמה. במהלך חגיגה זו נבחרים החקלאים הטובים ביותר על ידי העם ומקבלים פרסים. הפסטיבל נחגג מדי שנה בשבת הראשונה של דצמבר והוא דוגמה לאופן בו עם זה ממשיך לשמר את הערכים התרבותיים והמסורתיים המועברים מדור לדור.

מוזיקה

המוזיקה המסורתית של אנשי ה-Kabye כוללת כמה מהסגנונות המוזיקליים הייחודיים ביותר שניתן למצוא במערב אפריקה. למוזיקת קאבייה יש מטרות טקסיות; היא משקפת את השלבים השונים של השנה החקלאית ואת טקסי החניכה השונים של הקאבייה. צלילה מורכבים בעיקר בשימוש בליטופון (כלי נגינה המורכב מסלע), והקצב העיקרי נעשה בדרך כלל על ידי מכות בעזרת חמש אבנים שטוחות באורכים שונים וגובה שונה בצורת אליפסה. האבנים נקראות Pichanchalassi וניתן לשחק בהן רק לאחר הקטיף, בין נובמבר לינואר. בשאר ימות השנה משתמשים בכלי נגינה אחרים, ביניהם הילה (חליל עץ), הנונדו (קרן רוחבית העשויה מקרן צבי), הסאנזה (סוג של קלימבה) ותופים שונים, תופי רעשן ופעמונים. בנוסף, שריקה היא צליל נפוץ במהלך הופעות בקרב אנשי הקאבייה. בהתאם לטקס, השירה יכולה להתבצע על ידי זכר או נקבה ובאמצעות מקהלה או סולו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קאבייה בוויקישיתוף

• ריקוד פולחני בטקס הקונדונה
• סיקור של טקס האבלה