פתיחת התפריט הראשי

מרדכי נורוק

פוליטיקאי ישראלי

מרדכי (מקס) נוּרוֹקלטבית: Mordehajs Nuroks; כ' בחשוון ה'תרמ"ה, 7 בנובמבר 18848 בנובמבר 1962) היה רב, פעיל ציוני, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל מטעם המזרחי.

מרדכי נורוק
Mordechai Nurol, 1951.jpg
מרדכי נורוק, 1951
לידה 7 בנובמבר 1884
טוקום, האימפריה הרוסית
פטירה 8 בנובמבר 1962 (בגיל 78)
תל אביב-יפו, ישראל
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך עלייה 1947
מקום קבורה בית הקברות סנהדריה, ירושלים
השכלה אוניברסיטת סנקט פטרבורג, ואוניברסיטאות בגרמניה ובשווייץ
עיסוק פוליטיקאי, רב עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפד"ל עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה חזית דתית מאוחדת, המזרחי, מפד"ל
שר הדואר ה־1
3 בנובמבר 195224 בדצמבר 1952
(7 שבועות ו-3 ימים)
חבר הכנסת
14 בפברואר 19498 בנובמבר 1962
(13 שנים)
כנסות 1 - 5
תפקידים בולטים
חבר הסאימה הלטבי
7 בנובמבר 192215 במאי 1934
(11 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

קורות חייםעריכה

נורוק נולד בטוקום (Tukums) שבלטביה לרב צבי הירש ולדבורה לבית ליכטנשטיין. אביו שימש רב הערים טוקום ומיטאו, ונורוק למד תחתיו לימודים תורניים והוסמך לרבנות. במיטאו סיים את לימודיו התיכוניים ולאחר מכן למד באוניברסיטאות בסנקט פטרבורג, בגרמניה ובשווייץ. הוא ומשפחתו עברו לעיר מיטאו, לאחר שאביו נהיה רב העיר. בשנות חייו האחרונות של אביו סייע לו בהנהגת הקהילה היהודית, ולאחר פטירתו בשנת 1913 נבחר כממלא מקומו. בין פעולותיו בשנים אלו הביא לאישור מגורי יהודים בפלך קורלנד שבו חי ופעל, מחוץ לתחום המושב, וייסד בו רשת קופות מלווה ובתי ספר דתיים. בשנת 1902 השתתף בוועידת ציוני רוסיה במינסק, ולאחריה יצר לראשונה קשר עם בנימין זאב הרצל. בשנה שלאחר מכן השתתף כציר בקונגרס הציוני השישי מטעם תנועת "המזרחי".

במלחמת העולם הראשונה הקים בקורלנד בית חולים לפצועי המלחמה. ב-1915 עבר לסנקט פטרבורג, ומשם למוסקבה, שם פעל למען היהודים שגורשו מאזור החזית. בתקופת מהפכת 1917 המשיך לפעול למען יהדות רוסיה, והיה בין מייסדי מפלגת מסורת וחרות לליכוד היהודים הדתיים וגיוסם לפעולות התנועה הציונית[1][2]. לאחר האיסור על עיסוק בשאלת הלאומיות היהודית חזר לקדם מפעלי עזרה וסיוע ופעל במסגרת הוועד הציבורי היהודי והג'וינט. נבחר לנשיאות הארגון המשותף למוסדות הסעד היהודיים ברוסיה. כן עסק נורוק בהחזרת פליטים לעיירותיהם, ובמיוחד להחזרת יהודי קורלנד למקומם[3]. בתקופה זו נבחר אחיו אהרון דב נורוק, רב העיר ליבאו, לאספה המכוננת של לטביה.

ב-1921 עבר לריגה בירת לטביה, והיה מראשי יהדות לטביה. בשנת 1922 נבחר לסאימה הלטבי, ועמד בראש גוש המיעוטים, אשר בשנת 1926 הביא להפלת הממשלה. לאחר הקמת ממשלה חלופית עמד נורוק בראש גוף ביצועי משותף לסוציאל-דמוקרטים ולפרוגרסיבים, ותיקן תקנות הנוגעות לחינוך לאומי ורכישת קרקעות בידי מיעוטים. בשנים אלו השתתף בוועידות הארגון הבין-פרלמנטרי, ומשנת 1921 חזר והשתתף בקונגרסים ציוניים. בשנת 1923 נבחר לחבר הוועד הפועל הציוני ובמהלך השנים היה יו"ר הוועדה המדינית בוועד ומשנת 1929 חבר הוועד המנהל של הסוכנות היהודית. במספר קונגרסים ניתנה בידו זכות נשיאת נאום הסיכום. מלבד זאת היה נורוק פעיל במוסדות "המזרחי" וחבר מרכז התנועה העולמי. בשנת 1921 ייסד בלטביה ובאסטוניה את קרן היסוד, ושימש נשיא הקרן בלטביה וחבר הדירקטוריון העולמי. בפעילויותיו השונות קידם את יסודות התנועה הציונית ובשנת 1932 ביקר בארץ ישראל במסגרת משלחת של ממשלת לטביה. היה חבר נשיאות הקונגרס היהודי העולמי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בפעולות למען פליטים, וקידם פעולות הצלה והעברת יהודי לטביה לשוודיה. עיכובים שונים הביאו להרג רבים מיהודי לטביה, ובהם אשתו דבורה ושני ילדיהם אליהו וצבי-ברוך. במאי 1941 נורוק נאסר על ידי הסובייטים[4]. נורוק הוגלה לסיביר, ונכלא למשך 14 חודשים (19411942)[5]. בתום המלחמה עבר לפולין וממנה לשוודיה ולנורווגיה. ב-1947 עלה לארץ ישראל והיה לחבר בוועד הציוני העליון לשעת חירום.

בכנסת ובממשלהעריכה

לקראת הבחירות לכנסת הראשונה עסק בהקמת החזית הדתית המאוחדת ונבחר מטעמה כחבר הכנסת. החל מהבחירות הבאות נבחר מטעם המזרחי, וכיהן כחבר כנסת עד לפטירתו במהלך הכנסת החמישית, ב-1962. היה מועמד לנשיאות המדינה בבחירות הנשיאותיות ב-1952.

בכנסת השנייה היו למזרחי רק שני מנדטים ולמרות זאת מונה דוד צבי פנקס לשר, "בגלל כשרונותיו האישיים" כדברי גורמים במפא"י, ובגלל תמיכה של הפועל המזרחי שהיו לה רק שני שרים עבור 8 חברי כנסת[6]. לאחר פטירתו של פנקס לא מונה שר אחר מהמזרחי במקומו ופועלי אגודת ישראל, שגם לה היו שני מנדטים, דרשה את תפקיד השר לעצמה. אולם לאחר פרישת אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל מהקואליציה, מונה נורוק לשר הדואר, בתחילת נובמבר 1952[7]. עם הקמת ממשלת ישראל הרביעית בה היו חברים גם אנשי הציונים הכלליים, לא ראתה מפא"י צורך לרצות את המזרחי בתפקיד שר, והציע לה רק תפקיד של סגן שר. נורוק סירב להתמנות לסגן שר ובמקומו התמנה לתפקיד חברו לסיעה, ישראל שלמה בן-מאיר[8]. בעקבות זאת, היה בן מאיר לאיש החזק בסיעה ובבחירות לכנסת השלישית הוצב נורוק במקום העשירי של הרשימה המשותפת למזרחי ולפועל המזרחי[9]. בבחירות לכנסות הרביעית והחמישית נדחק נורוק למקום ה-12 ברשימה.

ב-1954 היה נורוק אמור להיות אחד מעדי התביעה הראשיים במשפטו של סגן שר הסעד מטעם המזרחי ישראל שלמה בן-מאיר, בהאשמות שחיתות. משפט זה עמד להתקיים בעקבות גילויים שארגון שורת המתנדבים חשף כנגד סגן השר. השופט החוקר קבע באותו עניין כי: "צר לי להעיר כי ד"ר נורוק לא עשה כמיטב יכולתו לעזור לבית המשפט בחקירה זו. נראה לי כי על ידי מאמץ קל היה מצליח ד"ר נורוק להעלות בזכרונו ולמסור פרטים בעלי חשיבות בקשר להאשמות המפורטות בכתב האישום."[10] בעקבות זאת נמנעה הגשת כתב האישום כנגד סגן השר. בעקבות הפרשה בקשו בהפועל המזרחי שהמזרחי תרענן את השורות של נציגיה לכנסת, אולם במזרחי סירבו[9].

מתוקף היותו זקן חברי הכנסת, קיבל מידי הנשיא יצחק בן צבי את ניהול ישיבת הפתיחה של הכנסת השלישית. בפעילותו בכנסת היה יו"ר ועדה לפניות הציבור ויו"ר ועדת משנה להעלאת ארונו של הרצל. נשלח כנציג במשלחת הראשונה מטעם הכנסת לארגון הבין-פרלמנטרי. את נאומיו בכנסת נהג לפתוח באומרו: בית גבוה (שלא כמקובל: כנסת נכבדה).

נורוק כתב מאמרים רבים בעברית, ביידיש, בגרמנית וברוסית. מרדכי נורוק נפטר בתל אביב ונטמן בבית הקברות סנהדריה בירושלים.

על שמו נקראו רחובות בירושלים, נתניה, בני ברק, הרצליה, אשקלון וראשון לציון.

כתביועריכה

  • ועידת ציוני רוסיה במינסק: אלול תרס"ב, אבגוסט (ספטמבר) 1902 / דו"ח מהוועידה מאת הציר מרדכי נורוק (התרגום לעברית והמבוא מאת ישראל קלויזנר), ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשכ"ג.
  • דברי חכמים: אוצר לפתגמים ומימרות מהספרות העברית לכל רבדיה ותקופותיה בצירוף תרגום אנגלי / ראובן אלקלעי בהשתתפות מרדכי נורוק, [גבעתים]: מסדה, [תשמ"ד]. (מהדורה נוספת: ירושלים, 1970)

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה