קטה גדולה
קָטָה גְּדוֹלָה (שם מדעי: Pterocles orientalis) היא עוף בינוני-גדול ממשפחת הקטיים. זהו מין נודד באופן חלקי, כאשר אוכלוסיות ממרכז אסיה נעות לפקיסטן ולצפון הודו בחורף.
 קטה גדולה
| |
|---|---|
קטה גדולה, סבזוואר, איראן
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | קטאים |
| משפחה: | קטיים |
| סוג: | קטה |
| מין: | קטה גדולה |
| שם מדעי | |
 Pterocles orientalisליניאוס, 1758 | |
| |
בישראל היא יציבה בדרום השפלה, צפון הנגב, הר הנגב ומדבר יהודה. היא מזדמנת בנוסף גם לגולן ולבקעת הירדן. בניגוד לשאר מיני הקטות היא מעדיפה את אזורי ספר המדבר ולאו דווקא מדבר צחיח.[2]
טקסונומיה ואטימולוגיה עריכה
הקטה הגדולה תוארה רשמית על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס בשנת 1758 במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו. הוא הציב אותו עם כל שאר העופות דמויי השכווים בסוג Tetra וטבע את השם המדעי Tetra orientalis.[3] הקטה הגדולה ממוקמת כעת עם 13 מינים אחרים בסוג קטה שהוצג בשנת 1815 על ידי הזואולוג ההולנדי קונרד יאקוב טמינק.[4][5] שם הסוג משלב את המילה pteron מיוונית עתיקה שפירושה "כנף" ו-klēs שמשמעותו "בולט" או "מפואר".[6]
- P. o. orientalis (קארולוס ליניאוס, 1758) - תת-המין הטיפוסי, מצוי בצפון אפריקה ממרוקו ומזרחה עד מערב איראן, טורקיה, קפריסין האיים הקנריים, וחצי האי האיברי.
- P. o. arenarius (פטר סימון פאלאס, 1775) - תת-המין המזרחי, מצוי מקזחסטן עד דרום איראן, פקיסטן ואפגניסטן, מזרחה עד לצפון-מערב סין.
תיאור עריכה
הקטה הגדולה כשמה כן היא, באורך של 33–39 ס"מ, מוטת כנפיים של כ-70 ס"מ ומשקל של 300–615 גרם היא ככל הנראה המין הגדול ביותר במשפחת הקטות.[7] לזכר יש ראש, צוואר וחזה אפורים. החלקים התחתונים שחורים והחלקים העליונים בצבעי חום-זהוב עם סימנים כהים יותר. יש גבול שחור דק מסביב לחזה התחתון, וכתם גרון ערמוני. לקטה הזו יש ראש וצוואר קטן דמוי-יונה, אבל עם גוף קומפקטי וחסון. יש לה כנפיים מחודדות ארוכות ותעופה ישירה ומהירה. הכנפיים הלבנות והבטן השחורה הופכים את המין הזה לקל לזיהוי בזמן מעוף. להקות נוהגות לפקוד בורות השקיה עם עלות השחר.
תפוצה ובית גידול עריכה
המין החברתי הזה מקנן במישורים פתוחים יבשים ובבתי גידול דומים, אך בניגוד לקטה חדת-זנב, הוא נמנע מאזורים חסרי צמחייה לחלוטין. הוא מאכלס מישורים צחיחים למחצה עם צמחיית ערבות עד מדברית למחצה, כולל שטחי שיחים פסטורליים, גידולי דגנים יבשים ואדמות בור.
קינון עריכה
עונת הקינון מתרחשת בין מרץ לאוגוסט בתזמון תלוי בקו הרוחב, בדרך כלל באפריל באיים הקנריים ובעיקר ביוני בספרד ובברית המועצות לשעבר עם מחזורים נוספים עד ספטמבר. הקן שלה הוא גומה בקרקע באזורים חשופים וסלעיים כמו אלו המצויים בשולי שדות חרושים. בקן מוטלות שלוש ביצים ירקרקות עם סימונים מנוקדים. שני הזוויגים דוגרים, אבל רק הזכר מביא מים.
תזונה עריכה
לעיתים קרובות היא ניזונה מזרעים קטנים או קטנים מאוד, וככל הנראה מעדיפה את הקטניות, כמו גם דגניים וקטניות תרבותיות.
בישראל עריכה
אוכלוסיית הקטות הגדולות בארץ נמצאת במגמת ירידה, אם כי חסרים נתונים מדויקים. הערכות שונות מצביעות על אוכלוסייה של כ-2,500 זוגות אך דרושה בדיקה מעמיקה.
בארץ זוהו שלוש אוכלוסיות נפרדות: אוכלוסייה יציבה בצפון ומזרח הנגב, אוכלוסייה נודדת מקומית אשר מקורה בצפון סיני ומערב הנגב ומגיעה לשתות בעיקר באזור ניצנה, ואוכלוסייה נודדת, אשר מקורה כנראה באסיה הקטנה וחורפת בנגב ולעיתים אף בצפון הארץ.[2]
איומים עריכה
בתוך אירופה האיום העיקרי על מין זה הוא התעצמות החקלאות. חריש, מרעה, והשקיה צמצמו את בית הגידול הזמין בעוד שהסרת אזורי שוליים של צמחייה טבעית למחצה והשימוש המוגבר של כימיקלים חקלאיים הפחיתו את זמינות המזון, ושיטות העבודה הללו היו כנראה אחראיות להכחדות המין מאזורים מסוימים. בשטחי העשב הנותרים, רעיית יתר משפיעה על הרכב ומבנה הצמחייה, ומפחיתה הן את זמינות המזון והן את המכסה לקינון. לעומת זאת, נטישת קרקע היא גם איום גדול, שכן בית הגידול הערבתי הפתוח וחסר העצים הולך לאיבוד במהירות בעת נטישת המרעה.
ציד, שעודנו חוקי בטורקיה בעונת הקינון, עשוי להוות איום משמעותי בחלקים מהתפוצה; ההרגל של המין להתרכז במספרים גדולים באתרי שתייה מסורתיים לאורך השנה פירושו שהוא מהווה מטרה אטרקטיבית וקלה יחסית. במרוקו היא נותרה ללא ספק הקטה הנפוצה ביותר, אך יש ירידה מקומית עקב לחץ הציד. בתוניסיה הציד נותר חוקי בעונת הקינון, ואובדן שטחי ביצות הוביל לכך שהציפורים נעשות מרוכזות יותר במקום שבו נותרו מים ומכאן פגיעות יותר ללחץ ציד.[8]
סטטוס עריכה
למין זה יש תחום תפוצה גדול, ואוכלוסייה עולמית גדולה מאוד, אולם על-פי החשד האוכלוסייה נמצאת במגמת ירידה עקב הרס מתמשך של בתי גידול ולחץ ציד. באירופה הירידות שנסקרו היו מהירות מאוד, אולם זה מייצג רק כ-15% מטווח התפוצה הגלובלי וקשה יותר לקבוע מגמות באסיה ובצפון אפריקה. בשל כך נשאר מין זה מסווג כ"ללא חשש" על-ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN); כיוון ששיעור הירידה הכולל עדיין לא נחשד להיות מהיר במידה מאיימת למין; אולם מידע טוב יותר מכל תחום התפוצה עלול להוביל להעלאתו לקטגוריית איום גבוהה יותר בעתיד הקרוב.[8]
אומדני אוכלוסייה עריכה
האוכלוסייה האירופית מוערכת ב-10,400–19,100 זוגות, מה שמשתווה ל-20,800–38,200 פרטים בוגרים. אירופה מהווה כ-15% מהטווח העולמי, כך שהערכה ראשונית מאוד של גודל האוכלוסייה העולמית היא כ-138,000–255,000 פרטים בוגרים, אם כי יש צורך באימות נוסף של הערכה זו.[8]
מגמות שינוי עריכה
על פי החשד, האוכלוסייה נמצאת בירידה עקב הרס מתמשך של בתי גידול ולחץ ציד. באירופה מוערכת מגמת ירידה באוכלוסייה של 50–79 אחוז תוך 16.8 שנים (שלושה דורות). קשה לקבוע את קצב הירידה הגלובלי, אך כיום אינו נחשב למהיר.[8]
קישורים חיצוניים עריכה
- קטה גדולה, באתר ITIS (באנגלית)
- קטה גדולה, באתר NCBI (באנגלית)
- קטה גדולה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- קטה גדולה, באתר GBIF (באנגלית)
- תצפיות, קטעי וידאו, תמונות וקולות של קטה גדולה, באתר eBird
- הקלטות אודיו של קטה גדולה, באתר xeno-canto
הערות שוליים עריכה
- ^ קטה גדולה באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ 1 2 מידד גורן, קטה גדולה, באתר הצפרות הישראלי
- ^ Linnaeus, Carl (1758). Systema Naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis (בלטינית). Vol. 1 (10th ed.). Holmiae (Stockholm): Laurentii Salvii. p. 161.
- ^ Temminck, Coenraad Jacob (1815). Histoire Naturelle Générale des Pigeons et des Gallinacés (בצרפתית). Vol. 3. Amsterdam: J. C. Sepp et fils. pp. 238, 712.
- ^ 1 2 Gill, Frank; Donsker, David; Rasmussen, Pamela, eds. (בינואר 2022). "Turacos, bustards, cuckoos, mesites, sandgrouse". IOC World Bird List Version 12.1. International Ornithologists' Union. נבדק ב-13 באוגוסט 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Jobling, James A. (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. p. 322. ISBN 978-1-4081-2501-4.
- ^ CRC Handbook of Avian Body Masses by John B. Dunning Jr. (Editor).
- ^ 1 2 3 4 Black-bellied Sandgrouse, Pterocles orientalis, Bird life Datazone
- Pheasants, Partridges and Grouse by Madge and McGowan, ISBN 0-7136-3966-0