ויקיפדיה

קללת ספרים

קללת ספרים הייתה שיטה רווחת למניעת גניבת כתבי יד בתקופת ימי הביניים באירופה. השימוש בקללות ספרים החל לפני הנצרות, כאשר זעם האלים הופעל כדי להגן על ספרים ומגילות.

באיום בנידוי נבחרו פרטים יצירתיים ודרמטיים ככל האפשר. האיומים בדרך כלל נרשמו בעמוד הראשון או האחרון של כרך כחלק מהקולופון. קללות אלו נחשבו לעיתים קרובות להגנה היחידה על ספרים וכתבי יד נחשקים. עקב אמונתם של אנשים בקללות, האמינו שאם אדם גנב או קרע דף, ימות מוות מייסר.[1] עם ראשית הדפוס, הקללות הפכו לטקסטים שרשומים בספרים ושאפשרו למשתמשים להצהיר על בעלות על הספר באמצעות שילוב של משאבים חזותיים וטקסטואליים. אזהרה, איום וקללה שולבו במדיום אחד.[2]

דוגמה לקללת ספר: "אם מישהו לוקח את הספר הזה, מי יתן וימות; מי יתן ויהיה מטוגן במחבת; מי יתן ומחלה תיפול עליו וקדחת תכה בו; מי יתן ויישבר על גלגל עינויים וייתלה. אמן."[1]

היסטוריה עריכה

קללות עתיקות עריכה

קללת הספרים המוקדמת ביותר הידועה היא של אשורבניפל, מלך אשור משנת 668 עד 627 לפנה"ס. הקללה הבאה כתובה על רבים מהלוחות שנאספו בספרייה בנינוה, ספריה הנחשבת לדוגמה מוקדמת לאיסוף שיטתי של ספרים:[3]

העליתי על לוחות את התוצרים האציליים של עבודת הסופר שאותה איש מהמלכים שהלכו לפני לא למד, יחד עם חכמת [האל] נבו ככל שהיא קיימת [בכתב]. סידרתי אותם בשיעורים, תיקנתי אותם והנחתי אותם בארמון שלי, כדי שאני, השליט היודע את אורו של [האל] אשור, מלך האלים, אקרא אותם. כל מי שישא את הלוח הזה, או ירשום עליו את שמו לצד שמי, יפילו אותו [האלים] אשור ובלית, בזעם ובכעס, וישמידו את שמו ואת מוצאו בארץ.

קללה נוספת מנינוה אומרת: "המסיר את [הלוח], כותב את שמו במקום שמי, יהי רצון שאשור ונינליל, כועסים וקודרים, יפילו אותו, וימחק שמו, זרעו, בארץ.[4] קללות ספרים אחרות היו דיסקרטיות יותר: "מי שמפחד מאנו, אנליל ואנכי שיחזיר את הספר לבית הבעלים באותו היום", ו"מי שירא את אנו ואנטו יטפל בספר ויכבד אותו".[5] הלוחות היו עשויים מחימר והושחתו בקלות. לכן היו קללות ספציפיות להגן מפני מעשים כאלה, כגון: "בשם נבו ומרדוך, אל תשפשפו את הטקסט!"[5] נבו היה האל הבבלי של הכתיבה והחוכמה, בנם של מרדוך וסרפניטו.[6] קללה מפורטת יותר למניעת ונדליזם הייתה זו:

מי ששובר את הלוח הזה או שם אותו במים או משפשף אותו עד שלא תוכל לזהות אותו [ו]להבינו, יהי רצון שאשור, הדד, שמש, סין, איננה, בל, נרגל, אישתר מנינוה, אישתר מארבלה, אישתר מבית קידמורי, אלוהי שמים וארץ ואלי אשור, יקללו אותו כל אלה בקללה שאין להקל בה, נוראה וחסרת רחמים. כל עוד הוא חי, שיתנו לשמו, לזרעו להיגרע מן הארץ, שיכניסו את בשרו בפי כלב.[7]

קללות הספרים עתיקות כספריות עצמן. ספרנים בימי קדם התייחסו לגנבי ספרים כמו לרוצחים ומגדפי האלים. ספרנים אלה עוררו את זעמם של האלים על גנבי ספרים ועל ונדלים. קללות עתיקות יומין שימשו כדי למנוע השאלת ספרים לאחרים: "המפקיד את [הספר הזה] בידי [אחרים], יקללו אותו כל האלים המצויים בבבל!".[8]

קללות מימי הביניים עריכה

 
קללה בכתב יד מהמאה ה-12–13 ממנזר טר דוסט

רבות מקללות ימי הביניים נשבעו שהשלכות קשות ייגרמו לכל מי שייקח את היצירה מבעליה. העונשים כללו בדרך כלל נידוי או קללה.[9] הנידוי היה הקל שבעונשים, משום שהוא מצב הפיך. נידוי וקללה דרשו זיהוי של הצד האשם וכן פעולה מצד הכנסייה. לקללה היה יתרון בכך שלא הצריכה התערבות אנושית, מכיוון שהבורא, לא הכנסייה, ביקר מיד באופן אינטימי בנשמתו של הפוגע בספר. כל שלושת סוגי הקללות נחשבו אמצעי הרתעה יעילים נגד גנב ספרים.

קללות אלו הטילו עונש חברתי ודתי משמעותי על גנב או משחית ספרים, שנחשבו כולם ליצירות יקרות לפני הופעת הדפוס. כתב סטיבן גרינבלט, ב- "The Swerve: How the World Became Modern" (יצא לאור בעברית בשם "התפנית"): "הספרים היו נדירים ובעלי ערך. הם העניקו יוקרה למנזר שהחזיק בהם, והנזירים לא נטו לשחרר אותם מעיניהם. מדי פעם מנזרים ניסו להבטיח את החזקתם על ידי ליווי כתבי היד היקרים שלהם בקללות".[10]

דוגמה המצוטטת לעיתים קרובות, כביכול ממנזר בברצלונה, היא למעשה בדיונית,[11] ולקוחה מהמתיחה מ-1909 של "The Old Librarian's Almanack":[12][13]

ואיזה גינוי יתאים לעלוב המקולל (שהרי הוא לא יכול לתבוע בצדק את התואר "אדם") שגוזל וגוזל למען מטרותיו האנוכיות חפץ יקר כמו ספר? אני נזכר באזהרה שהוצגה בספריית המנזר האפיפי של סן פדרו בברצלונה. זוהי הגרסה האנגלית של סר מתיו מנהאן, שראה אותה כתובה בלטינית במנזר, כפי שהוא עצמו מתאר בספר הלימוד שלו, "מסעות במדינות ספרדיות", 1712. באזהרה נכתב כך: "עבור מי שגונב ספר מהספרייה הזו, מי יתן וישתנה הספר לנחש בידו ויקרע אותו. מי יתן ויוכה בשיתוק וכל אבריו יתפוצצו, מי יתן ויתייאש מכאב, יבכה בקול בתחינה לרחמים, ואל יהיה מזור לייסוריו עד שישקע ויתפורר. מי יתן ותולעי ספרים יכרסמו את קרביו בשם התולעת שאינה מתה, וכאשר יגיע סוף סוף לעונשו האחרון מי יתן ולהבות הגיהנום יכלו אותו לנצח נצחים."

סופרים מימי הביניים כתבו את רוב הקללות בקולופון של הספר. זה היה המקום היחיד בכתב יד מימי הביניים שבו סופר היה חופשי לכתוב כרצונו, ולכן קללות ספרים נוטות להיות ייחודיות לכל ספר.[14][15][16] מדי פעם, סופר היה חורז קללה:

ידידי ההגון, ספרים אל תגנוב

אם לא תרצה למות במכאוב

כשתמות, יאמר האל הטוב

איפה הספרים שגנבת לרוב?[17]

סופר ממנזר אבשם (Evesham) כתב קולופון המשבח את פועלו של הסופר - ומבקש עבורו יין איכותי ('vini nobilis haustum') כפרס - אך מסתיים בקללה שבה מאחלים לגנב הספר "מוות מדברים רעים: ימות גנב הספר הזה".[9]

ספרו של מארק דרוגין, "Anathema! כתבי ימי הביניים ותולדות קללות הספר",[1] תרם להבנת המושג "קללות ספרים". הוא ריכז אוסף קללות גדול. לפי דרוגין, קללות ספרים הן עדות למידת ערכם של הספרים עבור סופרים וחוקרים של אותם ימים. דרוגין מסביר כיצד נוצרו ספרים בעידן של סופרים נזירים, בצורת כתבי יד וקלף. העבודה הפיזית והמשאבים הדרושים להפקת כרך אחד מבהירים מדוע סופרים נטו לאמצעים כה דרסטיים כדי להגן עליהם.

יהי רצון שחרב האנתמה [הקללה] תהרוג את מי שיגנוב את הספר הזה.[1]

השימוש בשם בעל הספר בימי הביניים נעשה לשם קללה, אך בעת המודרנית הפך לדרך לסמן בעלות על ספר. לאחר המצאת בית הדפוס, וכדי להגן על ספרים, קללות ספרים בכתב יד התפתחו ללוחיות ספרים מודפסים שהודבקו על הכריכות הקדמיות של ספרים, בדרך כלל בסגנון ex Libris, ואז - שם הבעלים.[18] נוהג זה השתנה לרישום שמות בכתב יד על הכריכה הקדמית הפנימית של ספרים.

קללות אדוארדיות עריכה

קללות הספר התקיימו גם בבריטניה האדוארדית, כהיבט של בעלות על רכוש. עם זאת, בשלב זה, קללות נכללו יותר כמסורת מאשר כאיום ממשי.[19]

מסמך קללה עריכה

בין קללות הספר ישנה קללת המסמך. קללות אלו הופעלו כמו קללת הספר, אך בהבדל אחד; קללות ספרים הגנו כמעט תמיד על ספר פיזי (או לוחית), וקללות מסמכים נוסחו בדרך כלל כדי להגן על הטקסט של המסמך שהכיל אותן. הם נמצאו לעיתים קרובות בצוואות, במענקים, בצ'רטרים ולפעמים בכתבי בית-דין.[20] קללות מסמכים מעידות על מפגש בין אמונות נוצריות, שיטות פגאניות והליכים משפטיים.[21]

סופר הוסיף קללה לסוף ספר ההתגלות, שבה נכתב:

אני מזהיר את כל השומע את דברי הנבואה של הספר הזה: אם מישהו יוסיף עליהם, יוסיף לו האל את המכות המתוארות בספר הזה, ואם מישהו יסיר מדברי ספר הנבואה הזה, אלוהים ייקח את חלקו בעץ החיים בעיר הקודש, המתוארים בספר זה.[8]

קללת מסמך בצוואה אנגלו-סכסית משנת 1046 לספירה:

ומי שיגרע מרצוני אשר הכרזתי עתה בעדות האל, תימנע ממנו השמחה על פני האדמה הזאת, ושהאדון הכול יכול אשר ברא ועשה את כל הנבראים יוציא אותו מחברת כל קדושי יום הדין, ויימסר לתהום הגיהנום לשטן ולכל חבריו הארורים, ושם יסבלו עם יריביו של אלוהים בלי סוף ולעולם לא יטרידו את יורשיי.[21]

קללת מסמך נוספת מהענקת קרקע בשנת 934 לספירה:

אם חלילה, כל מי שנפוח בגאוות היוהרה ינסה להרוס או להפר את [ציוויי] המסמך הקטן הזה של הסכמתי ואישורי, יידע שביום הכינוס האחרון והנורא, כאשר שופר המלאך מצלצל בקריאה והגופות עוזבות את בתי הקברות המטונפים, הוא יישרף עם יהודה מבצע הבוגדנות המרושעת, וגם עם היהודים האומללים המחללים את ישו על מזבח הצלב בסחרור נצחי בלהבות הטורפות של ייסורים הבוערים בעונשים בלי סוף.[21]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • Anderson, Sandra (2003). "Bibliomania and the Medieval Book Curse". אורכב מ-המקור ב-6 ביולי 2011. נבדק ב-3 במאי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  • Basbanes, Nicholas A. (1995). A Gentle Madness: Bibliophiles, Bibliomanes, and the Eternal Passion for Books. Owl Books. p. 35. ISBN 0-8050-6176-2.
  • Drogin, Marc (1983). Anathema! – Medieval Scribes and the History of Book Curses. Allanheld & Schram. ISBN 9780839003014.
  • University Libraries, University of Colorado Boulder (ביולי 15 – 13 בספטמבר 2002). "European Manuscripts from the Middle Ages, 500-1500". Ploughing the Parchment exhibit. אורכב מ-המקור ב-2006-09-08. נבדק ב-2 במרץ 2006. {{cite web}}: (עזרה)

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 Drogin, Marc (1983). Anathema!: Medieval Scribes and the History of Book Curses (באנגלית) (First ed.). United States: Allanheld & Schram. ISBN 0839003013.
  2. ^ O’Hagan, L.A. (2020). Steal not this book my honest friend: Threats, Warnings, and Curses in the Edwardian Book. Textual Cultures : Text, Contexts, Interpretation, 13(2), 244–274. https://doi.org/10.14434/textual.v13i2.31604
  3. ^ Norton, Jeremy. "Knowledge as Power: The Earliest Systematically Collected Library as Distinct from an Archive (668 BCE – 627 BCE)". History of Information. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Casson, L. (2001). Libraries in the ancient world. New Haven: Yale University Press. p. 12.
  5. ^ 1 2 Casson, 2001, p.13
  6. ^ Lurker, Manfred (2004). The Routledge Dictionary of Gods, Goddesses, Devils & Demons. Routledge. p. 131. ISBN 9780203685259.
  7. ^ Casson, 2001, pp. 13-14
  8. ^ 1 2 Murray, Stuart (2009). The Library: An Illustrated History. Skyhorse Publishing. p. 41. מסת"ב 9781602397064.
  9. ^ 1 2 Drieshen, Clarck. "Frying pans, forks and fever: Medieval book curses". Medieval Manuscripts Blog. נבדק ב-27 בינואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Greenblatt, Stephen (2011). The Swerve: How the World Became Modern. W.W. Norton & Company. p. 30. ISBN 9780393064476.
  11. ^ Higgins, Colin (8 ביוני 2011). "Marx, Pandora & the Tower of Porn". Times Higher Education. נבדק ב-1 ינו' 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Wiegand, Wayne A. (1979). The History of a Hoax: Edmund Lester Pearson, John Cotton Dana, and the Old Librarian's Almanack. Beta Phi Mu.
  13. ^ Dana, John Cotton; Kent, Henry W. (1909). The Old Librarian's Almanack. נבדק ב-2021-08-03. The hoax curse is on page 27.
  14. ^ Cyrus, Cynthia J. (2009). The Scribes for Women's Convents in Late Medieval Germany. University of Toronto Press. p. 162. ISBN 9780802093691.
  15. ^ Downton, Dawn Rae (13 בדצמבר 2013). The Little Book of Curses and Maledictions for Everyday Use. Skyhorse Publishing, Inc. {{cite book}}: (עזרה)
  16. ^ Goodspeed, Edgar Johnson (1935). The Curse in the Colophon. Willett, Clark, & Company.
  17. ^ Murray, Stuart (2009). The Library: An Illustrated History. Skyhorse Publishing. p. 41. ISBN 9781602397064.
  18. ^ “Book Curses.” (2016). The American Bookbinders Museum. Retrieved November 27, 2019
  19. ^ O'Hagan, Lauren Alex (2020). "Steal not this book my honest friend: Threats, Warnings, and Curses in the Edwardian Book". Indiana University Press. 13: 244–245 – via JSTOR.
  20. ^ Danet, Brenda & Bogoch, Bryna Bogoch (Spring 1992). "'Whoever Alters this, may God Turn His Face from Him on the Day of Judgment': Curses in Anglo-Saxon Legal Documents". The Journal of American Folklore. 105: 132–165, page142. doi:10.2307/541083. JSTOR 541083.
  21. ^ 1 2 3 Danet, Brenda; Bogoch, Bryna (1992). ""Whoever Alters This, May God Turn His Face from Him on the Day of Judgement": Cursers in Anglo-Saxon Legal Documents". American Folklore Society. 105 (416): 132–165. doi:10.2307/541083. JSTOR 541083.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קללת_ספרים&oldid=37003628"