ויקיפדיה

לואיג'י נונו

מלחין איטלקי

לואיג'י נונו (באיטלקית: Luigi Nono; ‏29 בינואר 1924 – 8 במאי 1990) היה מלחין אוונגרד איטלקי, מחשובי המלחינים במאה ה-20.

לואיג'י נונו
Luigi Nono
לידה 29 בינואר 1924
ונציה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 במאי 1990 (בגיל 66)
ונציה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות סן מיקלה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ונציה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים קונסרבטוריון ונציה על שם בנדטו מרצ'לו, אוניברסיטת פדובה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם מוזיקה קלאסית של המאה ה-20 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים דויטשה גרמופון עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג נוריה נונו-שנברג (1955–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים סילביה נונו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס האמנות של ברלין (1990) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.luiginono.it
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
קברו של נונו בבית הקברות סן מיקלה בוונציה

ביוגרפיה

עריכה

ילדות ונעורים

עריכה

נונו נולד בוונציה למשפחת אמנים אמידה. סבו היה צייר ידוע-שם. הוא החל ללמוד מוזיקה אצל ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו בשנת 1941 בקונסרבטוריון של ונציה, שם למד על מסורת המדריגל של תקופת הרנסאנס, בין סגנונות אחרים. אחרי שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת פדובה, עודד אותו ברונו מאדרנה לעסוק בהלחנה. באמצעות מאדרנה התוודע אל המנצח הרמן שרכן - מורו לניצוח של מדרנה בשנים ההן - שתרם את חלקו להשכלתו המוזיקלית של נונו ולהמרצתו בכיוון זה.

היה זה שרכן שהציג את יצירתו הראשונה של נונו, Variazione canoniche sulla serie dell'op. 41 di A. Schönberg ("וריאציות קנוניות) בשנת 1950 בסמינר הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטדט - מרכז לגילוי מחדש של מוזיקה מודרנית אחרי השמה שעשו בה תקופת הדיקטטורה והמלחמה. "הווריאציות הקנוניות", המבוססות על סדרת שנים-עשר הטונים אופוס 41 של ארנולד שנברג ציינו את נונו כמלחין מחויב במגמה אנטי-פאשיסטית (אניבאלדי 1980). (הווריאציות הקנוניות עשו שימוש גם בשורה בת שישה יסודות של ערכים רתמיים). נונו היה חבר בתנועת המרי האיטלקית בתקופת מלחמת העולם השנייה (שנברג-נונו, 2008). למעשה, המחויבות הפוליטית המרשימה של נונו, עם שהציבה אותו לצד בני זמנו בדרמשטדט, כגון אנרי פוסה ולפניו הנס ורנר הנצה, גם הבדילה אותו מאחרים, בהם פייר בולז וקרלהיינץ שטוקהאוזן. אף על פי כן, בולז ושטוקהאוזן היו אלה, שעמם התייתצב נונו בראש תנועת "מוזיקה חדשה" בשנות ה-50'.

שנות ה-50' ואסכולת דרמשטאדט

עריכה

מספר ניכר מיצירותיו המוקדמות של נונו בוצעו לראשונה בדרמשטדט, בהן Tre epitaffi per Federico García Lorca (שלוש כתובות על מצבת פדריקו גארסיה לורקה) מ-53–1951, La Victoire de Guernica ("ניצחון גרניקה") מ-1954 - המעוצבת על פי הציור של פבלו פיקאסו לדראון זוועות המלחמה - ו-Incontri מ-1955. Liebeslied ("שיר אהבה") מ-1954 נכתב לאשתו לעתיד של נונו, נוריה שנברג (בתו של ארנולד שנברג), שאותה פגש בבכורה העולמית של משה ואהרון בהמבורג. השניים נישאו ב-1955. נונו נרשם כחבר במפלגה הקומוניסטית האיטלקית ב-1952. (פלאם 1995).

הבכורה העולמית של Il canto sospeso מ-56–1955 לקולות סולו, מקהלה ותזמורת הקנתה לנונו הכרה בינלאומית והציבה אותו כממשיך לגיטימי לוברן. "מבקרים ציינו בתדהמה, כי "קאנטו סוספזו" של נונו השיג סינתזה - בדרגה שלא נחשבה לאפשרית - בין סגנון הלחנה אוונגרדי בלתי מתפשר לביטוי רגשי ומוסרי". (פלאם 1995).

אם קיימת איזו שהיא ראיה לכך, שיצירתו של וברן איננה מציינת את "מיתתה" האזוטרית של המוזיקה המערבית בפיאניסימו של שיירי פתגמים קרועים, היא מצויה ב"איל קנטו סוספזו" של לואיג'י נונו... המלחין בן ה-32 מתגלה כממשיכו המובהק ביותר של וברן. ("קלנר שטאדט אנצייגר", 26 באוקטובר 1956, מצוטט אצל פלאם 1995)

יצירה זו, שמקובל לראות בה את אחת מיצירות המופת המרכזיות של שנות ה-50' (שטנצל 1986, 3), היא יד זיכרון לקרבנות הפאשיזם, שמשולבים בה מכתבי פרידה שכתבו אסירים פוליטיים לפני הוצאתם להורג. מבחינה מוזיקלית, יש כאן פריצת דרך מצד נונו, לא רק ב"[ה]איזון המופתי בין קולות לכלי נגינה" (אניבאלדי 1980) אלא גם בכתיבה המוטיבית, הכמו-נקודתית, המפרקת מילים להברות עוברות הלוך ושוב בין קולות ליצירת מצלולים מרחפים, בגוונים משתנים - שאפשר לראות בה שלוחה דמיונית של Klangfarbenmelodie technique של שנברג (פלאם 1995, IX). נונו עצמו הדגיש את כוונותיו הליריות בריאיון עם האנסיירג פאולי (פאולי 1971, מצוטט אצל פלאם 1995,IX), וקשר ל"ניצול מוורשה" של שנברג מוצג כהנחה מצד גואררו 2006. עם זאת, שטוקהאוזן, בהרצאתו ב-15 ביולי 1957 בדרמשטדט, "שפה ומוזיקה" (שהתפרסם בשנה שלאחריה ב"תרומות למוזיקה חדשה" של דרמשטדט (Darmstädter Beiträge zur Neuen Musik) ובהמשך ב"השורה" Die Reihe) קבע:

בקטעים מסוימים ב"קנטו", נונו הלחין את הטקסט כמו בכוונה להרחיקו מעין הציבור, שם אין לו מקום... בפרקים II, VI, IX ובחלקים מפרק III, הוא הופך דיבור לצלילים, רעשים. לא זו בלבד, שהטקסטים אינם מובלטים אלא, אדרבא, המלחין מעלים אותם במבנים מוזיקליים דחוסים וקפדניים, עד כדי כך, שכמעט אינם ניתנים להבנה בשעת הביצוע. מדוע, אם כן, להשתמש בטקסטים מכל וכל, ומדוע הטקסטים האלה? הנה הסבר. בכתיבת מוזיקה לחלקים מסוימים של המכתבים שיש להיכלם במיוחד על עצם הצורך בכתיבתם, המוזיקאי נוקט בגישה של המלחין בלבד, זה שבחר קודם מבין המכתבים: הוא איננו מפרש, הוא איננו מגיב. הוא מצמצם את הדיבור לצליליו ויוצר מהם מוזיקה. פרמוטאציות של הגאי-תנועות,a, ä, e, i ,o, u; מבנה סדרתי. האם צריך היה להימנע מלכתחילה מבחירת טקסטים עשירים כל כך במשמעות ולהסתפק בצלילים בלבד? לפחות לפרקים, שבהם הוא עוסק רק בתכונות הפונטיות של הדיבור. (שטוקהאוזן 1964, 48-49)

נונו הסתייג בהבלטה מן הדברים, והודיע לשטוקהאוזן, כי דבריו היו "לא נכונים ומטעים והוא לא חשב לא על טיפול פונטי בטקסט ולא על אפליה בין דרגות הבנה שונות למילים אלה או אחרות בכתיבת המוזיקה לטקסט" (הערת שוליים בשטוקהאוזן 1964, 49). אף כי שטוקהאוזן הביע את צערו וחזר בו מדבריו שלוש שנים לאחר זאת, בהרצאה בדרמשטדט ב-8 ביולי 1960, תחת הכותרת "טקסט-מוזיקה-שירה" (נונו 1975, 41-60), כתב נונו בכעס:

מורשת המכתבים האלה הייתה לביטוי של יצירתי. ומן היחס הזה בין המילים כשלמות פונטית-סמאנטית והמוזיקה כביטוי המולחן של המילים, יש להבין את כל יצירותיי הכוראליות מאז ולהבא. שטות גמורה היא להסיק, מן הטיפול האנליטי של צורת הצליל של הטקסט, שהתוכן הסמאנטי מסולק החוצה. השאלה מדוע בחרתי דווקא בטקסטים אלה ולא באחרים ליצירה איננה אינטליגנטית יותר מן השאלה מדוע, כדי לבטא את המילה "טיפש", אדם משתמש באותיות הערוכות בסדר ט-י-פ-ש. (נונו, 1975, 60)

"יל קנטו סוספזו" מתוארת כ"אזהרה נצחית" (אניבאלדי 1980); למעשה, זו היא הכחשה נמרצת של הטענה הברורה המובעת במשפט, המצוטט לעיתים קרובות, אך מחוץ להקשרו, (הופמן 2005) מדברי הפילוסוף תאודור אדורנו, כי "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות." (אדורנו 1981, 34)

נונו עוד יחזור אל נושאים אנטי-פשיסטיים כאלה בשנים הבאות, כמו ב-Diario polacco; Composizione no. 2 מ-59–1956, שהרקע שלה כולל מסע במחנות ריכוז נאציים, ו-"azione scenica" Intolleranza 1960", שחוללה מהומה בביצוע הבכורה שלה בוונציה, ב-13 באפריל 1961 (שטייניץ 1995, שנברג-נונו 2005).

היה זה נונו שטבע, בהרצאה בשנת 1958, "התפתחות טכניקת השורה" (נונו 1975, 21-33), את הביטוי אסכולת דרמשטאדט לתיאור המוזיקה, שהוא, פייר בולז, ברונו מאדרנה קרלהיינץ שטוקהאוזן ומלחינים אחרים, שלא נקב בשמם, יצרו בשנות -50' נונו 1975, 30). הוא הישווה את חשיבותם לזו של הבאוהאוס באמנויות החזותיות ובאדריכלות.

ב-1 בספטמבר 1959 נשא נונו בדרמשטדט הרצאה פולמוסית במיוחד, שכתב יחד עם תלמידו, הלמוט לכנמאן, ""Geschichte und Gegenwart in der Musik von Heute" ("היסטוריה ונוכחות המוזיקה של ימינו"), שבה מתח ביקורת והתבדל ממחברי המוזיקה המקרית והאליאטורית, שהייתה אז באופנה, בהשפעת מודלים אמריקאים כמו ג'ון קייג' (נונו 1975, 34-40). אף כי בסמינר שנערך ימים אחדים קודם לכן הגדיר עצמו שטוקהאוזן כ"היפוך גמור, אולי הקיצוני ביותר, של קייג'" בדברו על "מבנים סטטיסטיים" בקונצרט שהוקדש ליצירותיו בערב של אותו יום, המרקסיסט נונו ראה זאת במונחים "מבני המון פאשיסטיים" ומחלוקת קשה התלקחה בין שני הידידים (קורץ 1992, 98). בהצטרפה לתגובתו השלילית בפירוש של נונו לפרשנות של שטוקהאוזן לקשר בין המוזיקה לטקסט ב"איל קנטו סוספזו", שמה מחלוקת זו קץ לידידות ביניהם עד לשנות ה-80', והביאה לפירוק "השילוש האוונגרדי" של בולז, נונו ושטוקהאוזן (שנברג-נונו 2005).

שנות ה-60' וה-70'

עריכה

Intolleranza 1960 ("אי-סובלנות 1960") עשויה להיחשב לשיא בסגנון ובאסתטיקה של המלחין מתקופתו המוקדמת (אניבאלדי 1980). עלילתה עוסקת בתלאותיו של מהגר, הלכוד בהתרחשויות שונות, הנוגעות לחברה הקפיטליסטית המודרנית: עושק מעמד הפועלים, הפגנות רחוב, מעצר פוליטי ועינויים, כליאה במחנה ריכוז, מפלט ונטישה. היצירה, שתוארה כ"פעילות בימתית" - נונו אסר בפירוש להכתירה במונח אופרה (שטנצל, 1999) - עושה שימוש במשאבים שונים, החל בתזמורת גדולה, מקהלה, סרט הקלטה ורמקולים ועד לטכניקה של פנס קסם, הלקוחה מהתנסויות התיאטרון של מאיירהולד ומאיאקובסקי בשנות ה-20' של המאה ה-20 ליצירת דרמה אקספרסיוניסטית עשירה. הלברית של אנג'לו ריפלינו, הבנויה מסיסמאות פוליטיות, שירים וציטטות מברכט וסארטר (כולל רגעים של "הרחקה ברכטיאנית"), בשילוב עם המוזיקה הנוקבת, המיוסרת, של נונו, עולה בקנה אחד עם הגינוי החריף של הקפיטליזם, שהמלחין ביקש למסור באמצעותה (אניבאלדי 1980). המהומה בביצוע הבכורה בוונציה הייתה תוצאה ברורה של נוכחות נציגי סיעות פוליטיות הן משמאל והן מימין בקהל. נאו-נאצים ניסו לחבל בהתנהלות ההצגה בפצצות סירחון, אך לא הצליחו למנוע את סיומה בניצחון לנונו (שנברג-נונו 2005). "אי-סובלנות" מוקדשת לשנברג.

במהלך שנות ה-60 לבשו פעילויותיו המוזיקליות של נונו אופי בוטה ופולמוסי יותר ויותר בבחירת נושאיהן, בין אם בהתראה מפני שואה גרעינית (Canti di vita e d'amore: sul ponte di Hiroshima משנת 1962), הוקעת העושק הקפיטליסטי La Fabbrica Illuminata, 1964), האשמת פושעי המלחמה הנאציים בהמשך למשפטי פרנקפורט ואושוויץ ((Ricorda cosi ti hanno fatto in Auschwitz, 1965) או האימפריאליזם האמריקאי במלחמת וייטנאם (A floresta e jovem e cheia de vida, 1966). נונו החל למזג חומר תעודי (נאומים פוליטיים, סיסמאות, צלילים זרים) על סרט הקלטה, ושימוש חדש באלקטרוניקה, שחש כי הם דרושים להפקת "מצבים קונקרטיים" בעלי שייכות לסוגיות פוליטיות עכשוויות (אניבאלדי 1980). הכתיבה האינסטרומנטלית נטתה לגבש את הסגנון הסריאלי ה"נקודתי" של ראשית שנות ה-50' לקבוצות, אשכולות צלילים דמויי משיחות מכחול רחבות, שהתאימו יפה לשימוש בקולאז' של סרט הקלטה (אניבאלדי 1980). נאמן למשנתו המרקסיסטית הוציא נונו את המוזיקה הרדיקלית הזאת מאולם הקונצרטים אל אוניברסיטאות, איגודים מקצועיים ובתי חרושת, שם נשא הרצאות ונתן הופעות.

מקובל לחשוב, שהתקופה השנייה של נונו החלה אחרי ש"אי-סובלנות" (אניבאלדי 1980) הגיעה לשיאה ב"פעילות הבימתית" השנייה שלו, Al gran sole carico d'amore בשנים (1972-74) - שיתוף פעולה עם יורי ליובימוב, שהיה אז מנהל ובמאי בתיאטרון טגנקה במוסקבה. ביצירה הבימתית הגדולה הזו מוותר נונו מכל וכל על עלילה דרמטית ומציג רגעים עיקריים בתולדות הקומוניזם ומאבק העמדות "שכם אחד" ליצירת "תיאטרון המודעות" שלו. הנושא שבחר לעסוק בו (כמסתבר מן המובאות מתוך מנשרים ופואמות, מקלאסיקה מרקסיסטית ועד התבטאויות חסרות-שם של פועלים) הוא הפיכות כושלות; הקומונה הפריזאית של 1871, המהפכה הרוסית 1917 והתקוממות לוחמי החירות בצ'ילה בשנות ה-60' בהנהגת צ'ה גווארה וטניה בונקה. Al gran sole, שהייתה אקטואלית ביותר בשנים ההן, הייתה חזיון-ראווה רב-צדדי והרהורים מרגשים על תולדות הקומוניזם של המאה העשרים, כפי שהוא נראה מבעד לפריזמת המוזיקה של נונו. ביצוע הבכורה של היצירה היה בתיאטרון הלירי במילאנו ב-1975.

במהלך תקופה זו, ביקר נונו בברית המועצות, שם עורר עניין מצד אלפרד שניטקה, בין השאר, בפעילותם העכשווית של מלחיני אוונגרד במערב למעשה, מה שמציין את שנות ה-60' וה-70' בחיי נונו הם מסעות תכופים בעולם, הרצאות באמריקה הלטינית והתוודעות אל אנשי רוח ופעילי שמאל מן השורה הראשונה (ארכיב לואיג'י נונו, "קו-זמן ביוגרפי"). ההתנקשות בחיי לוסיאנו קרוז, מנהיג חזית המהפכה הצ'יליאנית, היא שהניעה את נונו לחבר את Como una ola fuerza y luz בשנת 1972. דומה במידה רבה ל-Al gran sole, בסגנונה הבוטה, האקספרסיוניסטי ובשימוש בתזמורת גדולה, סרט הקלטה ואלקטרוניקה, הייתה היצירה למעין קונצ'רטו לפסנתר בלוויית פרשנות ווקאלית.

נונו חזר לפסנתר (עם סרט הקלטה) ביצירתו הבאה, ...Sofferte onde serene… משנת 1976, שכתב לידידו מאוריציו פוליני אחרי אובדנם המשותף של שניים מקרובי משפחותיהם. ביצירה זו נפתחה תקופה אינטימית, קיצונית בחידוש שבה, בהתפתחות המלחין - החל ב-Con Luigi Dallapicolla לכלי הקשה ואלקטרוניקה (1878) וכלה ב-Fragmente-Stille, an Diotima לרביעיית מיתרים (1980). יצירה זו, מן התובעניות ביותר של נונו (הן למבצעים והן למאזינים), היא מוזיקה על סף הדממה. הפרטיטורה זרועה 53 מובאות משירת הלדרלין, הפונות אל "אהובתו" דיוטימה, מובאות שאותן נדרשים הנגנים "לשיר" בדומיה בשעת ההופעה, תוך חתירה לאותה "הרמוניה ענוגה של חיים פנימיים" (הלדרלין). היצירה מעוטת התוכן, המרוכזת מאוד, שנכתבה בהזמנת פסטיבל בטהובן בבון, עוררה מחדש את העניין במוזיקה של נונו ברחבי גרמניה (לשר 2000).

שנות ה-80'

עריכה

נונו התוודע אל הפילוסוף הוונציאני מאסימו קאצ'ארי (כיום ראש עיריית ונציה), שהשפעתו על מחשבת המלחין הלכה וגברה במהלך שנות ה-80' (קרוואלו 1999). באמצעות קאצ'ארי השתקע נונו בכתבי פילוסופים גרמניים רבים, בהם ולטר בנימין, שרעיונותיו על היסטוריה (הדומים להפתיע לאלה של המלחין עצמו) יצרו את הרקע ליצירה המונומנטלית Prometeo—tragedia dell' ascolto מן השנים 85–1984 (שטנצל 1995). יצירותיו המאוחרות של נונו חדורות בפילוסופיה של בנימין, בייחוד מושג ההיסטוריה ((Über den Begriff der Geschichte), שניתן לו תפקיד מרכזי ב"פרומתאוס".

בתחום המוזיקה החל נונו לערוך ניסויים בחידושי צליל והפקה באולפן הנסיוני היינריך שטרובל בפרייבורג. שם הגה גישה חדשה לגמרי להלחנה ולטכניקה, תוך שילוב תדיר של תרומות ממוזיקאים וטכנאים מומחים למימוש יעדיו (פבריצ'אני 1999). הפירות הראשונים מן העבודה המשותפת הזאת היו (atmende Klarsein מן השנים 82–1981, Diario polacco II משנת 1982 - כתב האשמה נגד עריצות המלחמה הקרה הסובייטית - ו-Guai ai gelidi mostri מ-1983. הטכנולוגיות החדשות אפשרו לצלילים להסתחרר במרחב והקנו למימד זה תפקיד, שאינו נופל בחשיבותו משילוח הצליל. חידושים כאלה נעשו מרכזיים לתפיסה חדשה של זמן ומרחב (פסטלוצה 1992). יצירות המופת האלה, המרשימות ביותר, היו בחלקן הכנה למה שרבים רואים כהישגו הגדול ביותר.

"פרומתאוס" מתוארת כ"אחת היצירות הטובות ביותר של המאה ה-20" (בייסט 2003). אחרי ההפרזות התיאטרליות של Al gran sole, שנונו תיאר לאחר זמן כ"מפלצת של משאבים" (שטנצל 1995), החל המלחין לחשוב בכיוון של אופרה, או ליתר דיוק "מוזיקה פר דרמטיקה" ללא שום מימד בימתי ויזואלי. בקיצור, דרמה במוזיקה - "הטרגדיה של ההאזנה" - - כותרת משנה נוקבת על הצרכנות כיום. נונו תלה את אשמת הטרגדיה במסחור, בעיקר הטלוויזיה - "שרצף הצלילים והתמונות חסר הנשימה שלה הורס את יכולתנו להבין את התוכן" (דברים על עטיפת התקליטור "וריאציות קנוניות"). על כן, בתפקידים הווקאליים המרווחים הפשוטים ביותר (בעיקר קוורטות וקווינטות) מהדהדים לעומק בתוך מארג של כתיבה מיקרוטונאלית קשה ודיסוננטית להרכבים האינסטרומנטליים.

"פרומתאוס" הוא אולי ההגשמה המוחלטת של "תיאטרון התודעה" של נונו - תיאטרון סמוי מן העין, שבו הפקת הצליל והטלתו במרחב נעשות יסודיות לדרמטורגיה הכוללת. האדריכל רנצו פיאנו עיצב מבנה ענקי, כעין "סירת עץ", לביצוע הבכורה בכנסיית סן לורנצו בוונציה, שאת האקוסטיקה שלו היה צורך להקים מחדש, במידה מסוימת, לכל הופעה והופעה. האולם שנועד לביצוע הבכורה ביפן, בפסטיבל אקייושידאי, נקרא "אולם פרומתאוס", לכבוד נונו, ועוצב על ידי אדריכל מן השורה הראשונה, אראטה איסוזאקי) ("קאזה ריקורדי אונליין", רקע היסטורי). בלברית משולבים טקסטים נפרדים מאת הסיודוס, הלדרלין ובנימין (שיטת הדקונסטרוקציה האופיינית לנונו גרמה לכך, שלוגיסטית רובם אינם ניתנים לשמיעה), הבוחנים את מקורה והתפתחותה של האנושות, ערוכים ומורחבים בידי קאצ'ארי. בהקשר העל-זמני והחזוני של נונו, מוזיקה וצליל גוברים על התמונה ועל המילה הכתובה ליצירת ממדים חדשים של משמעות ו"אפשרויות חדשות" להאזנה.

ביצירות המופת האחרונות של נונו, כמו Caminantes… Ayacucho מ-87–1986, שנוצרו בהשראת מחוז בדרום פרו, החווה עוני קיצוני וחוסר שקט חברתי, La lontananza nostalgica utopica futura מ-89–1988, ו-"Hay que caminar" soñando מ-1989, אפשר למצוא ביקורת נוקבת על מסע החיים של המלחין המבקש התחדשות פוליטית וצדק חברתי. לקראת סוף חייו, נתקל נונו בכתובת על מנזר בטולדו, המיוחסת לאנטוניו מאצ'אדו, שהייתה למעין מוטו:

הנוסע, אין כל נתיב, רק המסע עצמו הוא הקיים.

נונו מת בוונציה ב-1990. אחרי קבורתו אמר המלחין הגרמני דיטר שנבל, כי נונו "היה אדם דגול" (לשר, 2000) - רגש שהיה משותף לרבים שהכירוהו, ולאלה שלמדו להעריך את המזיקה שלו. נונו נקבר באי סן מיקלה, לצד מאורות גדולים בתחום האמנות, כמו סטרווינסקי, דיאגילב ועזרא פאונד.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Adorno, Theodor W. 1955. "Kulturkritik und Gesellschaft" (1951), in his Prismen: Kulturkritik und Gesellschaft. Frankfurt am Main: Suhrkamp Verlag.
  • Adorno, Theodor W. 1981. Prisms. Translated from the German by Samuel and Shierry Weber. Studies in Contemporary German Social Thought 4. Cambridge: MIT Press. ISBN 0-262-01064-X (cloth) ISBN 0-262-51025-1 (pbk) [English translation of Adorno 1955]
  • Annibaldi, Claudio. 1980. "Nono, Luigi". New Grove Dictionary of Music and Musicians, edited by Stanley Sadie. Washington, D.C.: Grove's Dictionaries of Music.
  • Assis, Paulo de. 2006. Luigi Nonos Wende: zwischen Como una ola fuerza y luz und sofferte onde serene. 2 vols. Hofheim: Wolke. ISBN 3-936000-62-X
  • [Author]. 1993. "[Title of article]." The Columbia Encyclopedia. New York: Columbia University Press.
  • Bailey, Kathryn. 1992. "'Work in Progress': Analysing Nono's Il canto sospeso." Music Analysis 11, nos. 2-3 (July-October): 279–334.
  • Beyst, Stefan. 2003. "Nono's Il Prometeo—a Revolutionary Swan Song"(Online).
  • Borio, Gianmario. 2001a. "Tempo e ritmo nelle composizioni seriali di Luigi Nono." Schweizer Jahrbuch für Musikwissenschaft/Annales suisses de musicologie/Annuario svizzero di musicologia no. 21:79–136.
  • Borio, Gianmario. 2001b. "Nono, Luigi." The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. S. Sadie and J. Tyrrell. London: Macmillan.
  • Carvalho, Mário Vieira de. 1999. "Quotation and Montage in the Work of Luigi Nono" Contemporary Music Review 18, part 2:37-85
  • Casa Ricordi (Online) - Historical Background (Prometeo).
  • Davismoon, Stephen (ed.). 1999a. Luigi Nono (1924-1990): The Suspended Song. Contemporary Music Review 18, part 1. [Netherlands] : Harwood Academic Publishers. ISBN 90-5755-112-8
  • Davismoon, Stephen (ed.). 1999b. Luigi Nono (1924–1990): Fragments and Silence. Contemporary Music Review 18, part 2. [Netherlands] : Harwood Academic Publishers.
  • Fabbriciani, Roberto. 1999. "Walking with Gigi". Contemporary Music Review 18, no. 1:7–15.
  • Feneyrou, Laurent. 2002. Il canto sospeso de Luigi Nono: musique & analyse. [Paris?]: M. de Maule. ISBN 2-87623-106-9
  • Feneyrou, Laurent. 2003. "Vers l'incertain: Une introduction au Prometeo de Luigi Nono." Analyse musicale no. 46
  • Flamm, Christoph. 1995. "Preface" to Luigi Nono, Il canto sospeso (score), 13–28. London: Eulenburg Edition.
  • Frobenius, Wolf. 1997. "Luigi Nonos Streichquartett Fragmente—Stille, An Diotima." Archiv für Musikwissenschaft 54, no. 3:177-193.
  • Guerrero, Jeannie Ma. 2006. "Serial Intervention in Nono's Il canto sospeso". Music Theory Online 12, no. 1 (February)
  • Hofmann, Klaus. 2005. "Poetry after Auschwitz—Adorno's Dictum". German Life and Letters 58, no. 2:182–94.
  • Hopkins, Bill. 1978. "Luigi Nono: The Individuation of Power and Light." Musical Times 99, no. 1623 (May): 406–09.
  • Ivashkin, Alexander. 1996. Alfred Schnittke. Phaidon 20th Century Composers, edited by Norman Lebrecht. London: Phaidon. ISBN 0714831697
  • Kolleritsch, Otto (ed.). 1990. Die Musik Luigi Nonos. Studien zur Wertungsforschung 24. Vienna: Universal Edition. ISBN 3-7024-0198-9
  • Kurtz, Michael. 1992. Stockhausen: A Biography. Translated by Richard Toop. London: Faber and Faber.
  • Licata, Thomas. 2002. "Luigi Nono’s Omaggio a Emilio Vedova". In Electroacoustic Music: Analytical Perspectives, edited by Thomas Licata, 73–89. Contributions to the Study of Music and Dance 63. Westport, Connecticut & London: Greenwood Press. ISBN 0-313-31420-9.
  • Loescher, Wolfgang. 2000. Luigi Nono (1924-1990), liner notes to Luigi Nono, Orchestral and Chamber Music. Col Legno CD WWE 1CD 20505.
  • Luigi Nono Archive, Venice.
  • Luigi Nono Exhibition - "Gigi e Nuria, il racconto di un amore in musica", Federazione CEMAT. Sonora|Ritratti
  • The Luigi Nono Project 2006-07 (Online). European Union.
  • Metzger, Heinz-Klaus, and Rainer Riehn, eds. 1981. Luigi Nono. Musik-Konzepte 20. Munich: Edition Text+Kritik. ISBN 3-88377-072-8.
  • Nielinger, Carola. 2006. "The Song Unsung: Luigi Nono's Il canto sospeso." Journal of the Royal Musical Association 131, no. 1:83-150.
  • Nono, Luigi. 1975. Texte, Studien zu seiner Musik, edited by Jürg Stenzl. Zürich: Atlantis. ISBN 3-7611-0456-1.
  • Nono, Luigi. 1993. Ecrits, réunis, présentés et annotés par Laurent Feneyrou; traduits sous la direction de Laurent Feneyrou. Musique/passé/présent. [Paris]: Christian Bourgois Editeur. ISBN 2267011522
  • Nono, Luigi. 2001. Scritti e colloqui. 2 vols. Edited by Angela Ida de Benedictis and Veniero Rizzardi. Milan: Ricordi; Lucca: LIM.
  • Nono, Luigi, and Enzo Restagno. 2004. Incontri: Luigi Nono im Gespräch mit Enzo Restagno, Berlin, März 1987. Edited by Matteo Nanni and Rainer Schmusch. Hofheim: Wolke. ISBN 3936000328 [German translation of an interview originally published, in Italian, in Restagno 1987.]
  • Ozorio, Anne. 2008. Review of Luigi Nono, Prometeo: Tragedia dell'ascolto (COL LEGNO SACD – WWE 2SACD 20605)

http://www.musicweb-international.com/classRev/2008/Apr08/Nono_Prometeo_wwe2sacd20605.htm

  • Ozorio, Anne. 2008. Review of Luigi Nono, Prometeo: Tragedia dell'ascolto. Performances at Royal Festival Hall, London, May 2008

http://www.musicweb-international.com/SandH/2008/Jan-Jun08/prometeo1005.htm

  • Pauli, Hansjörg. 1971. Für wen komponieren Sie eigentlich? Reihe Fischer, vol. F 16. Frankfurt am Main: Fischer.
  • Pestalozza, Luigi. 1992. Nono: La lontananza nostalgica utopica futura, "Hey que caminar" sonando, Deutsche Grammophon.
  • Pon, Gundaris. 1972. "Webern and Luigi Nono: The Genesis of a New Compositional Morphology and Syntax." Perspectives of New Music, 10, no. 2 (Spring-Summer): 111–19.
  • Restagno, Enzo. 1987 Nono / autori vari. Biblioteca di cultura musicale: Autori e opere. Torino: EDT/Musica. ISBN 887063048X [Includes an interview with Nono (German translation published in Nono and Restagno 2004) and selections from his writings.]
  • Schaller, Erika. 1997. Klang und Zahl: Luigi Nono: serielles Komponieren zwischen 1955 und 1959. Saarbrücken: PFAU.ISBN 3-930735-62-8
  • Schoenberg-Nono, Nuria. 2005. Interview. "Music Matters", BBC Radio 3 (24 April).
  • Spangemacher, Friedrich. 1983. Luigi Nono, die elektronische Musik: historischer Kontext, Entwicklung, Kompositionstechnik. Forschungsbeiträge zur Musikwissenschaft 29. Regensburg: G. Bosse. ISBN 3-7649-2260-5
  • Spree, Hermann. 1992. Fragmente-Stille, an Diotima: ein analytischer Versuch zu Luigi Nonos Streichquartett. Saarbrücken : PFAU. ISBN 3-928654-06-3
  • Stenzl, Jürg. 1998. Luigi Nono. Rowohlts Monographien 50582. Reinbek bei Hamburg: Rowohlt. ISBN 3-499-50582-7
  • Stenzl, Jurg. 1999. "Stories/ Luigi Nono's 'theatre of consciousness', Al gran sole carico d'amore". Teldec New Line}.
  • Stenzl, Jurg. 1986. "Luigi Nono: Fragments - Stillness, for Diotima". Liner notes for Deutsche Grammophon recording.
  • Stenzl, Jurg. 1995. "Prometeo -Tragedia dell'ascolto". Liner notes for EMI Classics recording.
  • Stenzl, Jürg. [Year]. Luigi Nono. Milan: Casa Ricordi.
  • Steinitz, Richard. 1995. "Luigi Nono". Introduction, Huddersfield Contemporary Music Festival brochure.
  • Stockhausen, Karlheinz. 1964. "Music and Speech", translated by Ruth Koenig. Die Reihe 6 (English edition): 40–64. Original German version, as "Musik und Sprache", Die Reihe 6 (1960): 36–58. The portion on Nono’s Il canto sospeso reprinted as "Luigi Nono: Sprache und Musik [sic] II", in Stockhausen, Texte 2. Cologne: Verlag M. DuMont Schauberg, 1964.
  • Zehelein, Klaus. 199? "Intolleranza 1960 - Music at the Crossroads". Liner notes for Teldec CD:

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא לואיג'י נונו בוויקישיתוף
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לואיג%27י_נונו&oldid=39636776"