לודוויג ואן בטהובן

לודוויג ואן בטהובן (בגרמנית: Ludwig van Beethoven; 17 בדצמבר 1770 – 26 במרץ 1827) היה מלחין ופסנתרן וירטואוזי גרמני. נחשב לאחד מגדולי המלחינים בכל הזמנים, לדמות בולטת בתקופה הקלאסית ובתקופה הרומנטית, ולמלחין הידוע ביותר של תקופת המעבר הקצרה שהייתה ביניהן. רעיונותיו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של מוזיקאים ומאזינים.

לודוויג ואן בטהובן
Ludwig van Beethoven

דיוקן של בטהובן משנת 1820 מעשה ידי יוזף קרל שטילר
דיוקן של בטהובן משנת 1820 מעשה ידי יוזף קרל שטילר
לידה	17 בדצמבר 1770 בון, נסיכות הבוחר מקלן (כיום גרמניה)
פטירה	26 במרץ 1827 (בגיל 56) וינה, האימפריה האוסטרית
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי בווינה
מוקד פעילות	בון, מדלינג, וינה, באדן
תקופת הפעילות	1782–1827 (כ־45 שנים)
זרם	קלאסית/רומנטית
סוגה	מוזיקה לתזמורת, מוזיקה קאמרית, סולו פסנתר, מוזיקה ווקאלית, מוזיקה לתזמורת כלי נשיפה
שפה מועדפת	גרמנית
כלי נגינה	פסנתר, כינור
מספר יצירות ידוע	917 מסודרות Bia1-849
מספר צאצאים	0
פרסים והוקרה	Bröckemännche Award (2020)
www.beethoven.de
פרופיל ב-IMDb
חתימה

בטהובן בילדותו

בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בכלל ושל מוזיקאים בפרט, ונחשב מביש בתקופתו. אולם בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת גם לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, ארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהיה חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו.

בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות הסימפוניות השלישית ("הרואית" - Eroica), החמישית ("הגורל", "הניצחון"), השישית ("הפסטורלית" - Pastoral), השביעית והתשיעית ("המקהלתית" - Choral) המכילה את ה"אודה לשמחה" - An die Freude, שנכתבה כשכבר היה חירש לחלוטין. כמו כן ידועות מיסה סולמניס, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 5 ("קיסר" - Emperor), הקונצ'רטו לכינור, פרק רביעיית המיתרים "הפוגה הגדולה" המהפכני, הסונאטות לפסנתר: "הפאתטית" (Pathétique), "אור הירח" (Mondscheinsonate), "ולדשטיין" (Waldstein), "אפאסיונטה" (Appassionata), "סונאטת האמרקלאוויר" (Hammerklavier), וכן היצירה "לאליזה" (Für Elise).

ביוגרפיה

ילדותו ונעוריו

בית הולדתו של בטהובן ברח' Bonngasse 20 בעיר בון

בטהובן נולד בעיר בון שבנסיכות הבוחר מקלן, באימפריה הרומית הקדושה (כיום בשטח גרמניה), ליוהאן (1740–1792) ומגדלנה (1744–1787) ואן בטהובן. ידוע כי בטהובן הוטבל לנצרות ב-17 בדצמבר, וכי משפחתו חגגה את יום הולדתו ב-16 בדצמבר. סבו מצד אביו, לודווייק (Lodewijk) ואן בטהובן (1712–1773), היה מוזיקאי מדוכסות בראבנט (כיום בחלק הפלמי של בלגיה) שעבר לבון בגיל 21, והיה זמר בס בחצר נסיכות קלן וברבות הימים הקאפלמייסטר של המקום. בטהובן הנכד נקרא על שמו (לודוויג הוא המקבילה הגרמנית של לודווייק בפלמית). האב יוהאן, זמר טנור באותו מקום, נתן גם שיעורים בפסנתר ובכינור כדי להשלים את הכנסתו.

יוהאן החל ללמד את בנו לודוויג מוזיקה כשזה היה בן חמש, בתקווה שהילד יוכל לסייע בפרנסת המשפחה. בטהובן אכן הראה כישרון מוזיקלי מיוחד והתקדם במהירות בלימודיו. האב היה מורה קשוח ובלתי צפוי – הוא נהג לצוות על בנו להתאמן בנגינה כל היום בחדרו. כיוון שהיה מודע להצלחתו של לאופולד מוצרט עם בנו, רצה אף הוא להציג את בנו לודוויג כ"ילד פלא", ועל אף שכבר מלאו לו שבע הציגו כבן חמש במודעות על הופעתו הראשונה במרץ 1778. האב לחץ על בטהובן להיקשר לתחום המוזיקה כבר מגיל צעיר, והכביד עליו בתביעות קשות כדי שיוכל לפרנס את משפחתו.

כשהגיע בטהובן לגיל תשע החל אחד מידידי אביו ללמדו לנגן בפסנתר. לא אחת היה האב שב עם חברו המורה לביתו באמצע הלילה, כשהם שתויים לחלוטין, וגורר את לודוויג הצעיר ממיטתו כדי שינגן לפניהם עד שיירדמו. השניים לא השניאו על בטהובן את הנגינה – אדרבה, המוזיקה היא שהמציאה לילד מקום מפלט ממכאוביו.

מורו המפורסם הראשון של בטהובן, שלימדו מאז שהיה בן 11, היה כריסטיאן גוטלוב נפה (1748–1798). כשזה עזב כדי לעבוד במקום אחר, נקרא לודוויג למלא את מקומו בנגינה בכנסייה, ועשה זאת בהצלחה רבה. באותה עת הושפע בטהובן מאוד מיצירותיו של באך. בגיל 14 החל לעבוד למחייתו כנגן בתזמורת החצר, ומלבד עיסוק זה החל לחבר יצירות משלו.

ב-1787 נסע בטהובן הצעיר לווינה בפעם הראשונה, מתוך כוונה להיפגש, בין היתר, עם מוצרט, שהיה אז כבן שלושים. לא ידוע אם פגישה כזו אכן התקיימה ואם כן, מה קרה בה. לפי מקור אחד, בטהובן פגש בווינה את מוצרט וניגן לפניו, וכשזה האזין לנגינתו, אמר: "יש לשים לב אליו – יבוא יום והעולם כולו ידבר אודותיו". בטהובן עזב את וינה ושב לביתו עקב גסיסת אמו ממחלת השחפת. מאז ביקור ראשון זה בווינה חלם בטהובן לחזור למרכז המוזיקה החשוב ולהגשים את שאיפותיו כמוזיקאי. עם מותה של אמו, כשהיה בן 17, השתנה אורח חייו באופן קיצוני. בגלל האלכוהוליזם המחמיר של אביו הוא לקח על עצמו לגדל ולפרנס את שני אחיו הצעירים. בטהובן מצא את פרנסתו במתן שיעורי נגינה. בבית משפחתו של אחד מתלמידיו הכיר את כתביו של גתה, אותו פגש אישית מאוחר יותר. הוא נהג לצאת לבדו לטיולים ארוכים מחוץ לעיר, ולרשום מנגינות שעלו בדעתו בפנקס קטן – הרגל שליווה אותו כל ימיו. ממנגינות קצרות אלו פיתח לאחר מכן את יצירותיו.

בגרותו

דיוקן של בטהובן מאת כריסטיאן הורנימן, 1803

בתחילת שנות העשרים לחיי בטהובן התעכב המלחין יוזף היידן בדרך מקרה בעיר בון בדרכו ללונדון, ובשובו ממנה חזרה לווינה. בבון הוא פגש את בטהובן, שהראה לו קנטטה שחיבר, והיידן התרשם ממנה לטובה. בעקבות זה החליט נסיך העיר בון לשלוח את בטהובן ללמוד אצל היידן ואף דאג לממן את לימודיו ואת שהותו בווינה. בטהובן הגיע לווינה ב-1792 והשתקע בעיר בהמלצת הרוזן ולדשטיין (Waldstein). את הסיכוי ללמוד הלחנה אצל היידן ראה בטהובן כפיצוי על החמצת הלימוד אצל מוצרט, שמת שנה לפני כן. אולם הקשר עם היידן לא עלה יפה. היידן כבר היה מבוגר, שבע הצלחה ומפורסם בעולם כולו, ובטהובן הצעיר והמרדן לא הסב לו נחת. כמו אחרים, היידן מצא שאי אפשר להציב גבולות לעצמאותו של בטהובן הצעיר ולא ניתן לכבול את רוחו. השיעורים באו לקיצם בשנת 1794 כאשר היידן נסע לאנגליה. ידוע כי היידן היה מכנה את בטהובן "המונגולי הגדול", כנראה בשל מראהו של בטהובן באותם ימים – בחור גוץ וגס למראה, חסר נימוסים, חם מזג ועקשן.

מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצאו לו כאדם גס רוח. בטהובן הסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר מביש. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו, ובני שיחו לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם בכוונה מדבריהם. הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות, ואילו הוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה של הסימפוניה התשיעית, אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצחים את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שייווכח במו עיניו בתגובה הנלהבת ליצירתו.

על אף השם שיצא לו כאדם גס רוח, בטהובן קשר קשרים עם משפחות אצולה וזכה להצלחה כפסנתרן בחצר הקיסר ובקונצרטים פומביים. הוא לימד רבים מבני האצילים ופרסם יצירות חדשות כל העת. דומה שכולם העריכו את כישרונו בנגינה, בניצוח ובהלחנה. יצירותיו הראשונות שנשאו מספר אופוס – שלוש השלישיות לפסנתר, כינור וצ'לו אופוס 1 – בוצעו בשנת 1795. במקום לעבוד בשביל פטרון קבוע כמו הכנסייה או חצר אצולה (כשם שנהגו אז רוב המלחינים), בטהובן עבד באופן עצמאי, אף שלעיתים קרובות כתב יצירות עבור פטרונים מזדמנים. הוא ביסס עצמו כלכלית באמצעות שילוב של מלגות שנתיות ומתנות מאנשי האצולה, הכנסות מקונצרטים, מתן שיעורים ומכירות של יצירותיו.

חייו האישיים

לודוויג ואן בטהובן

בטהובן מעולם לא נישא. ידוע לנו על פרשיית אהבה שלו, שהחלה ב-1805, עם ז'וספין פון בראונשוויג, אלמנה ואם לארבעה ילדים קטנים. על אף ידידותה הקרובה וחיבתה אל בטהובן, הסתייגה ז'וספין מהידוק הקשרים ומן האינטימיות שבטהובן חפץ בה. 13 מכתבים שהוחלפו ביניהם והתפרסמו בשנת 1957 מלמדים על הקשר ביניהם ועל רצונם להסתיר את קרבתם מבני משפחת פון בראונשווייג, בין השאר על ידי שימוש בגוף שלישי המסויג ולא בגוף שני, האינטימי. הפער החברתי בין השניים היה אחד הגורמים להסתייגותה של פון בראונשוויג מהידוק הקשר, כיוון שלא יכלה להתחתן עם פשוט עם בלי לאבד את ילדיה, אך גם לאישיותו הקשה של בטהובן היה חלק בדבר. בשנת 1810 נישאה פון בראונשוויג בשנית.

ב-1812 כתב בטהובן מכתב אהבה ארוך לאישה המזוהה רק כ"האהובה הנצחית". ישנם המאמינים, שתקופת השפל ביצירתיות של בטהובן סביב השנים 1812–1816 נבעה מדיכאון עקב הבנתו שלעולם לא יינשא. בטהובן לא פרסם דבר בתקופה זו, אך בשנת 1816 הלחין מספר רב של יצירות.

בטהובן היה בקשר חברי טוב עם המלחין והמוציא לאור טוביאס האסלינגר, אשר פרסם את יצירותיו (ואת יצירותיהם של מלחינים גדולים אחרים). קיימים מכתבים רבים של בטהובן להאסלינגר ולהפך. נראה כי בטהובן נהנה בחברתו של האסלינגר.

בטהובן היה בעל נפש מורדת והדבר השפיע על אורח חייו; תכופות הסתבך במריבות, התקשה בניהול ביתו ומשרתיו, לא הקפיד על לבושו והיה "מכור לתעלולים". הוא רב עם קרובי משפחתו ועם אחרים (כולל מאבק ציבורי כואב בנושא אחיינו קארל, תחילה על האפוטרופסות עליו ואחר כך נגדו) והחזיק בהרגלים אישיים מוזרים, ביניהם לבישת בגדים מלוכלכים. בהדרגה התכנס בטהובן יותר ויותר אל תוך עצמו ואל תוך המוזיקה שלו; הוא לא יכול היה עוד ליהנות מחברת אחרים, והמשיך את חייו כאיש גלמוד ועצוב. שנות חייו האחרונות היו מרירות וחסרות ביטחון כלכלי.

בריאותו ומותו

מצבו הבריאותי של בטהובן היה רע לעיתים קרובות. לפי אחד ממכתביו, כאבי הבטן החלו כשהיה עוד לפני שעזב את בון, וכך ניתן לקבוע שאירעו לפני 1792. בשנת 1826 התדרדרה בריאותו באופן חריף והוא מת בן 57. דוח הנתיחה שלאחר המוות מציין בעיות בכבד, בשלפוחית השתן, בטחול, ובלבלב.

לא ידוע בוודאות הגורם למותו של בטהובן. בשנת 2024 פורסם מחקר שנעשה על שיער שהוכח גנטית שהיה של בטהובן. בחלק מקווצות השיער נמצאה עופרת ברמה של כמעט פי 100 מהתקין היום. לטענת החוקרים, זה יכול להסביר את חרשותו ואת מחלותיו האחרות. כמו כן נמצאו ארסן ברמה של פי 13 מהתקין וכספית פי 4. אחד המקורות הסבירים לעופרת בגופו של בטהובן היה יין זול, ממנו היה שותה לפחות בקבוק ליום. מיכלי היין היו מולחמים בעופרת, שפעפעה פנימה עם התיישנות היין. בנוסף, היו מוסיפים ליין תרכובת עופרת שנתנה לו טעם מתוק.
בטהובן ניסה טיפולים שונים לטיפול במחלותיו. בשלב מסוים נטל 75 תרופות במקביל. ככל הנראה, חלקן הכילו עופרת.

בחודש דצמבר 1826 תקף את בטהובן צינון קשה שהתפתח לדלקת ריאות. בטהובן מת ב-26 במרץ 1827 לאחר חולי ארוך, באמצעה של סופת רעמים עזה. היו שאמרו, כי מילותיו האחרונות היו: "בשמיים אשמע".

בטהובן נקבר בבית הקברות ווארינגר שבצפון מערב וינה, שם נטמנה כעבור עשרים חודשים גם גופתו של פרנץ שוברט, בקבר הסמוך לקברו של בטהובן. בשנת 1888 הועברו קבריהם של שוברט ובטהובן לבית הקברות המרכזי בווינה, לצד קברו של יוהאן שטראוס (האב); מאוחר יותר (בשנת 1897) נקבר לצידם גם יוהנס ברהמס.

הנצחה

• חצי האי בטהובן באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה, נקרא על שמו; חצי האי אירואיקה הסמוך נקרא על שמה של הסימפוניה השלישית של בטהובן

יצירתו

נהוג לחלק את יצירתו של בטהובן לשלוש תקופות: התקופה המוקדמת, האמצעית והמאוחרת.

התקופה המוקדמת

בתקופה המוקדמת צעד בטהובן בעקבות מקורות ההשראה הגדולים שלו, היידן ומוצרט, ובמקביל חקר כיוונים חדשים והרחיב בהדרגה את ההיקף והשאיפות של יצירותיו. יצירות משמעותיות בתקופה זו הן הסימפוניה הראשונה והשנייה, שש הרביעיות הראשונות כלי קשת, שני הקונצ'רטי הראשונים לפסנתר, ועשרים הסונאטות הראשונות לפסנתר, הכוללות את "הפתטית" ו"סונאטת אור הירח".

התקופה האמצעית

בתקופה האמצעית, החלה הירידה בשמיעתו של בטהובן, ובאחד ממכתביו מתוארים אף צפצופים באוזניים. התקופה מאופיינת בעיסוק בנושאים של גבורה ומאבק. יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן שש הסימפוניות מס' 3–8, הקונצ'רטי האחרונים לפסנתר מס' 3–5, הקונצ'רטו המשולש, הקונצ'רטו לכינור, חמש הרביעיות לכלי קשת מס' 7–11, שבע הסונאטות לפסנתר מס' 21–27, הכוללות את "ולדשטיין" ו"אפאסיונטה", והאופרה היחידה שכתב בטהובן – פידליו.

התקופה המאוחרת

הבית עם גג הרעפים בווינה בו סיים בטהובן את חיבור הסימפוניה התשיעית

התקופה המאוחרת החלה בסביבות שנת 1816 ונמשכה עד מותו בשנת 1827. תקופה זו מאופיינת במשבר קשה שעבר בטהובן, כשהגיע להבנה שלעולם לא יינשא. בשנים אלה החמירה החירשות של בטהובן עד שכמעט לא שמע דבר. היצירות המאוחרות מאופיינות בעומק אינטלקטואלי, בביטוי אישי עז ובעריכת ניסויים מבניים (לדוגמה: ברביעייה אופ' 131 יש שבעה פרקים ולא ארבעה, ובסימפוניה התשיעית משולבת מקהלה בפרק האחרון). יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן מיסה סולמניס (Missa Solemnis), חמש הרביעיות האחרונות לכלי קשת, וחמש הסונאטות האחרונות לפסנתר שביניהן נמצאת גם סונאטת האמרקלאוויר, הסונאטה הגדולה והארוכה ביותר של בטהובן. כתיבתו של בטהובן באותה התקופה מאופיינת במשקלים מורכבים וכן במלל רב לתיאור צורת הנגינה הדרושה.

סגנון המוזיקה וחידושים

עטיפת הסונטה לפסנתר, מס' 32

בטהובן נחשב לדמות מפתח במעבר מהתקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית בתולדות המוזיקה. הוא נשען על עקרונות צורת הסונאטה ועל עקרונות הפיתוח המוזיקלי שירש מהיידן ומוצרט, אך הרחיב את המבנה הזה בכתיבת פרקים ארוכים ושאפתניים יותר. הוא אף הגדיר מחדש את הסימפוניה, ושינה אותה מבעלת מבנה נוקשה של ארבעה פרקים לצורה גמישה שמספר פרקיה איננו קבוע ומתכונתה משתנה.

בתקופה הקלאסית הייתה המוזיקה שחיברו המלחינים הגדולים מלאת חן ומעודנת, מלבבת והרמונית, ונאמנה לתבניות המקובלות הן בצורה והן במבנה ההרמוני. המוזיקה של בטהובן הייתה סוערת יותר, מלאה רגשות עזים, עשירה בתוכן דרמטי והבעתי, ונועזת בשימוש בהרמוניות. זו הייתה מהפכה של ממש בעולם המוזיקה של אותם ימים. אופיו החזק והעקשני של בטהובן ניצח את מסגרות העבר, ערער את היסודות המבניים הקלאסיים ועיצב אותם מחדש בדרכו שלו.

בטהובן השפיע מאוד על התפתחות הפסנתר. לפניו התקיימו שתי אסכולות של נגינה בפסנתר: הפסנתרים שנבנו בווינה היו קלים ומתאימים לשלל הגוונים וההרמוניות שהיו דרושים למוצרט, אך טווח הדינמיקה שלהם לא ענה על דרישותיו האקספרסיביות הכבירות של בטהובן. לפסנתרים שנבנו בלונדון היה צליל מלא וכבד יותר. אף על פי שחי בווינה, אימץ בטהובן את סגנון נגינה הכבד. היו לו קשרים עם יצרן הפסנתרים אנדראס שטרייכר, ובשנת 1809, בהשפעת בטהובן, ויתר שטרייכר על "תכונותיהם הרכות, הלטפניות, קלות-ההכנעה של שאר כלי הנגינה הווינאיים ובנה, על פי עצת בטהובן, את הפסנתרים שלו גמישים יותר, ועל ידי כך העמיד לרשות הווירטואוז בעל כוח הנגינה ובעל הרצון להפכה רבת-משמעות, פסנתר בעל יתר עוז ויתר אפשרות להאריך את צלילו ולהפיק צלילים עדינים. על ידי כך שיפר את אופי כלי הנגינה שלו והעניק להם רב-צדדיות יתירה, ועליהם להניח דעתו של כל וירטואוז, שאינו רודף אחרי הברק הקל בלבד...".

במפגש בין בטהובן ליוהאן פרנץ קסאבר שטרקל בשנת 1791 הזמין שטרקל את בטהובן לנגן אחריו לפני הקהל. כשבטהובן סירב, התגרה בו שטרקל באומרו, שהווריאציות שבטהובן הלחין על נושא הארייטה "וייני אמורה" ("בואי, אהבה") של וינצ'נצו ריגיני (מלחין החצר הקודם באשאפנבורג) קשות כל כך לביצוע, שספק אם מחברן עצמו יוכל לנגנן כראוי. בתגובה לכך התיישב בטהובן אל הפסנתר וניגן בעל פה לא רק את כל 24 הווריאציות שלו, אלא גם יצירות נוספות. בין הנוכחים היו שהבחינו, שבטהובן ניגן בסגנון שחיקה את נגינתו של שטרקל. יש המוצאים את השפעת נגינתו של שטרקל גם בכמה מיצירותיו המוקדמות של בטהובן לפסנתר.

דוגמאות למהפכנותו של בטהובן

הסימפוניה השישית בכתב ידו של בטהובן

הסימפוניה החמישית, פרק ראשון, אלגרו קון בריו

כאמור, בטהובן חידש ברוח מהפכנית את המבנים שהיו מקובלים בתקופה הקלאסית. להלן נמנה כמה מחידושיו במבנה הסימפוניה:

• שינוי מבנה הפרק השלישי בסימפוניה – בתקופה הקלאסית נהגו לכתוב פרק זה בצורת מינואט-טריו-מינואט (הפרק בנוי בצורת א-ב-א). החל מסימפוניה מס' 2 (למעט מס' 8) החליף בטהובן את המינואט בסקרצו (הלצה מוזיקלית). למעשה, כבר בסימפוניה הראשונה שלו, שבה הפרק השלישי נקרא עדיין מינואט, הוא מנוגן כמו סקרצו. בסימפוניות מס' 4, 5, 6 ו-7 הרחיב בטהובן את צורת הפרק השלישי ל-א-ב-א-ב-א, כלומר סקרצו-טריו-סקרצו-טריו-סקרצו.
• חיבור בין פרקים – בשתיים מתוך תשע הסימפוניות של בטהובן מנוגנים פרקים שונים כיחידה אחת ברצף. כך הדבר בסימפוניה מס' 5, שבה פרקים 3 ו-4 מנוגנים ברצף, וכך גם בסימפוניה מס' 6 ("פסטורלית"), שבה פרקים 3, 4 ו-5 מנוגנים ברצף. מאפיין זה, השאול מעולם האופרה (ונעשה בו שימוש כבר בסימפוניות של היידן), הוא חלק משינוי הגישה לסימפוניה ותפיסתה כיחידה אורגנית ולא כאוסף של פרקים נבחרים.
• סימפוניה תוכניתית – בטהובן כתב סימפוניה בעלת תוכן חוץ מוזיקלי המתואר על ידי המוזיקה. את סימפוניה מס' 6 תיאר בטהובן כ"זכרונות מחיי הכפר", ולכל פרק יש כותרת תיאורית ("סצנה על הנחל", "התכנסות שמחה של אנשי כפר"). אמנם בכתיבה התוכניתית לא היה כל חידוש (כבר ברנסאנס ובבארוק נכתבו יצירות בפורמט דומה), אך החידוש הוא בהערה שצירף בטהובן לתווים, לפיה אין מדובר בתיאורי טבע ומזג-אוויר כפשוטם, אלא ב"נופי נפש". בכך פעל בטהובן להפיכת המוזיקה לכלי של הבעה אישית. אין הוא מסתפק בכך שהמוזיקה מדגימה מהו עצב באופן כללי, הוא רוצה לשתף את הקהל בעצב של המלחין.
• הרחבת החלק האחרון של הפרק – הקודה היא החלק המסיים של פרק הכתוב בצורת סונאטה. אצל מלחיני התקופה הקלאסית הקודה הייתה קצרה ביותר. אצל בטהובן הפכה הקודה למעין חטיבה מפותחת בפני עצמה.
• דגש על הפרק המסיים של הסימפוניה – בסימפוניות של בטהובן התבססה המגמה להעביר את מרכז הכובד המוזיקלי מהפרק הראשון אל הפרק האחרון של הסימפוניה, בניגוד למה שהיה נהוג במאה השמונה עשרה.
• שימוש במוטיבים
  • בסימפוניה החמישית עושה בטהובן שימוש במוטיב ריתמי המופיע בכל הפרקים (מוטיב המכונה לפעמים "מוטיב הגורל" או "מוטיב הניצחון"). בכך תורם בטהובן להפיכת צורת הסונטה מצורה דואלית (המתמקדת בעימות בין שני נושאים מנוגדים) לצורה מונותמטית (המציגה נושא מאגד שסביבו מבוסס כל הפרק, או אפילו כל היצירה).
  • בסימפוניה התשיעית מצטט בטהובן בתחילת פרק הפינאלה (האחרון) את הנושאים הראשיים של שלושת הפרקים הקודמים.
• הרחבת התזמורת
  • בפרק הפינאלה של הסימפוניה התשיעית הוסיף בטהובן מקהלה וארבעה סולנים, פיקולו, קונטרה בסון, שלושה טרומבונים, תוף גדול, מצלתיים ומשולש.
  • בסימפוניה השלישית הוסיף בטהובן קרן שלישית.
  • בסימפוניה החמישית, בפרק האחרון, הוסיף בטהובן פיקולו, קונטרה בסון ושלושה טרומבונים.
  • בסימפוניה התשיעית הוסיף בטהובן לפרקים 1, 2 ו-4 עוד שתי קרנות.

רבים ממלחיני התקופה הרומנטית אימצו את החידושים של בטהובן. להלן כמה דוגמאות:

• הסקרצו הבטהובני החליף אצל מרבית המלחינים את המינואט, וכמעט בכל סימפוניה רומנטית ניתן למצוא אותו.
• חיבור בין הפרקים ניתן למצוא אצל פליקס מנדלסון, למשל בקונצ'רטי לכלי סולו (גם לכינור וגם לפסנתר); אצל שומן בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור ובקונצ'רטו לכינור ברה מינור; אצל סן סנס בקונצ'רטו השלישי במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת; אצל רחמנינוב בקונצ'רטו השלישי ברה מינור לפסנתר ותזמורת ועוד.
• המלחין הצרפתי הקטור ברליוז כתב סימפוניה תוכניתית בעלת חמישה פרקים – הסימפוניה הפנטסטית.
• אצל דבוז'ק ניתן למצוא שימוש רב בטכניקת הציטטות של בטהובן. בסימפוניה מס' 9 שלו, "מן העולם החדש", בכל פרק מובאות ציטטות מן הפרקים שקדמו לו. טכניקה זו מגיעה לשיאה בפרק האחרון של הסימפוניה, שם משולבים כל ארבעת המוטיבים מן הפרקים הקודמים.
• מאהלר אימץ את השימוש במקהלה בחלק מהסימפוניות שכתב.

השפעת אישיותו ואמונותיו על כתיבתו

כל כתיבתו של בטהובן מאז אמצע חייו, כאשר החל להתחרש, הייתה מאבק מתמשך בגורל. במיוחד באד הדבר לביטוי ביצירות המאוחרות, כמו הסימפוניה התשיעית, מיסה סולמניס, הרביעיות האחרונות ועוד.

בטהובן חי בימים הסוערים של המהפכה הצרפתית, שלטון נפוליאון והפצת רעיונות בדבר שחרור האדם מדיכוי ומעריצות. בטהובן שמצד אחד היה אדם רב השפעה בשל הכבוד הרב לכישרונו המוזיקלי, ומצד שני חי בחשש מתמיד בשל הצורך לשמור את חירשותו בסוד ובשל הביקורת החברתית על אופיו, מצא ברעיונות האלה קסם רב. רעיונות של שחרור ואחווה מפעפעים בכל יצירותיו הגדולות. בטהובן התרשם מהאידיאלים של עידן הנאורות והרומנטיקה באירופה. בתחילה הקדיש את הסימפוניה השלישית שלו, "ארואיקה" (ההרואית), לנפוליאון, באמונה שזה יתמוך באידיאלים הדמוקרטיים והרפובליקניים של המהפכה הצרפתית; אולם ב-1804, כששאיפותיו האימפריאליות של נפוליאון הפכו למציאות והוא הכתיר את עצמו לקיסר, קרע בטהובן את עמוד ההקדשה ושינה את שם הסימפוניה ל"סימפוניה הרואית, הולחנה לזכרו של אדם דגול".

ביצירותיו של בטהובן מתגלה חזון אופטימי ונמרץ של אמונה בכוחו של האדם להתגבר על כל הקושי ורוע בחיים, כפי שהוא עצמו התמודד עם אסון הגורל שנטל ממנו את שמיעתו, ויכול לו. בפרק הרביעי והמסיים של הסימפוניה התשיעית של בטהובן שרה המקהלה את ה"אודה לשמחה" של פרידריך שילר, מזמור אופטימי המגן על אחוות האנושות. בטהובן התגבר על מרירותו ועל חירשותו הקשה וכתב המנון אדיר לחדווה המאחדת את בני האדם כולם.

שאלת הגדרתו של בטהובן כרומנטיקן

אנדרטה לבטהובן בפארק שוברט בעיר וינה

ויכוח ממושך מתקיים באשר לבטהובן - האם היה מלחין רומנטי או קלאסי. כפי שמתועד ממקור כלשהו, מאחר שמשמעות המילה "רומנטי" והגדרת תקופת ה"רומנטיקה" משתנות עם הדיסציפלינה, הכללת בטהובן כחלק מתנועה או תקופה זו חייבת להשתקף בהקשר המסוים.

בטהובן נמנה ללא ספק בחצי הראשון של המאה ה-19 עם רומנטיקנים ספרותיים כגון המשוררים הגרמנים גתה ושילר והמשורר האנגלי פרסי שלי. הוא נקרא רומנטיקן גם על ידי בני זמנו כמו שפור או הופמאן. לעיתים קרובות הוא נחשב מלחין מחזורי השירים הראשון והושפע על ידי ניבים עממיים רומנטיים, לדוגמה בשימושו ביצירה של המשורר רוברט ברנס. הוא עיבד לחנים עממיים לקול, פסנתר, כינור וצ'לו.

מצד שני מתייחסים להקשר המוזיקולוגי, בו המוזיקה הרומנטית נחשבת מאוחרת יותר מתקופתו. נושא זה קשור לוויכוח גדול יותר: לדעת כמה מומחים, בטהובן הוא לא רומנטיקן, והיותו כזה היא מיתוס; לדעת אחרים הוא דמות בתקופת מעבר, או מעין מבשר לרומנטיקה, "ממציא" התקופה הרומנטית; לדעת אחרים הוא מלחין רומנטי טיפוסי ואפילו אבטיפוס מושלם בהתאמה למיתוס של גאוניות ואינדיבידואליות הרואיות. מיקומו בתקופה הרומנטית נע ממקום למקום פעמים אחדות על ידי החוקרים, ונשאר נושא לוויכוח עז, בין השאר מכיוון שבטהובן נשקף כדמות מולידה. לאלה שעידן ההארה מסמל את יסוד המודרניות בעיניהם, הוא מוכרח עקב כך להיות קלאסי באופן חד-משמעי, בעוד לאלה שרואים את הרגישות הרומנטית כמפתח לאסתטיקה מאוחרת יותר (כולל אסתטיקה של ימינו), הוא חייב להיות רומנטי. בין שני הצדדים הקיצוניים האלה קיימות פרשנויות או מחלוקות והערכות ביניים רבות.

האזנה ליצירות בטהובן מוסיפה עוד ניתוח מחקרי אפשרי: ישנה ללא ספק התפתחות בסגנון יצירותיו בין המוקדמות למאוחרות. בטהובן הצעיר נראה לעיתים עמל על מנת להיות מותאם לתבניות חבריו: הוא רוצה לכתוב מוזיקה שתהיה מתקבלת על הדעת בחברה של ימיו. מאוחר יותר, ישנם בהישגיו הרבה יותר מאמונות האיקונוקלאזם, כמו הוספת מקהלה בסימפוניה, כשז'אנר הסימפוניה כפי שהיה לפניו היה אינסטרומנטלי בלבד. משמעות הדבר היא, שהשאלה משתנה מ"האם היה בטהובן קלאסי או רומנטי" ל: "היכן בדיוק על ציר הזמן נטה בטהובן מקלאסיות בולטת לרומנטיות בולטת?" רוב המלומדים מסכימים: ביצוע הסימפוניות החמישית והשישית בקונצרט אחד ב-1808 היה כנראה נקודת המפנה שלו. בסימפוניה החמישית, שיבץ בטהובן נושא הבנוי ממוטיב חוזר קצר בכל פרקי היצירה (שנשמעה בפעם הראשונה באותו קונצרט). הסימפוניה השישית שבאה אחריה הייתה הדוגמה הראשונה לסימפוניה, שהולחנה כיצירה תוכניתית (נוהג שהיה שגור בתקופת הרומנטיקה), וכן שברה את הארגון המסורתי של סימפוניה בארבעה פרקים. עם זאת, בהמשך כתב בטהובן את הסימפוניה השמינית העדינה שלו ומעט מוזיקה קאמרית שקטה לדרישות האנגלים. על כל פנים, בסוף העשור הראשון למאה ה-19, בטהובן היה ללא ספק רומנטיקן.

בניגוד לכך, קארל דאלהאוס טוען, שהתפתחות סגנונו של בטהובן מביאה אותו למעשה אף לתקופה קדומה מהרומנטיקה, שם הוא נפרד מהמוזיקה של עמיתיו. דאלהאוס מציין כי הבנתנו את בטהובן כמלחין רומנטי נשאבת בעיקרה מתקופתו האמצעית-מוקדמת של בטהובן, שמכילה את הסימפוניה השלישית והסימפוניה החמישית. בכל אופן השפעת בטהובן על מלחינים רומנטיים אחרים לקוחה בעיקר מיצירות בין Opp. 74 ו-97, של חציה השני של התקופה האמצעית. דאלהאוס טוען שמסורת המוזיקה הרומנטית היא במהותה מסורת המוזיקה של שוברט, ושהשפעת בטהובן על שוברט נלקחה במידה רבה מ-Opp. 74 ו-97. בטהובן המאוחר הוא אינדיבידואליסט במידה כזאת, עד שאין עוד לראותו כשייך לאותו ז'אנר של בני זמנו הרומנטיקנים.

ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה, ובין היתר, היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות וכלכלה.

עיינו גם בפורטל פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד.

• יצירות מאת בטהובן
• אלכסנדר וילוק תאייר
• וריאציות דיאבלי
• האסכולה הווינאית הראשונה

לקריאה נוספת

• צבי צרי, בטהובן - בעין הסערה, נהר ספרים, תשע"א 2011.
• רון וידברג, בטהובן - מורד ורומנטיקן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
• ג'רמי סיפמן, בטהובן - חייו ויצירתו, הוצאת מטר, 2007.
• מריון מ. סקוט, בטהובן, תרגם עפר שלח, כתר הוצאה לאור, 1987.
• פאול בקר, בטהובן, תרגם יצחק הירשברג, הוצאת ניב 1962.
• נורמן לברכט, למה בטהובן: גאונות במאה יצירות, הוצאת הקיפוד והשועל, 2023

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של לודוויג ואן בטהובן (בגרמנית)

• לודוויג ואן בטהובן, סרטונים בערוץ היוטיוב
• לודוויג ואן בטהובן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר AllMovie (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר ספוטיפיי
• לודוויג ואן בטהובן, באתר Last.fm (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר AllMusic (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר Yandex.Music (ברוסית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר Discogs (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, דף שער בספרייה הלאומית
• לודוויג ואן בטהובן, באתר בילבורד (באנגלית)
• כל סימפוניות בטהובן - קטעים להאזנה (אתר ובו קטעים להאזנה בפורמט mp3)
• יקיר בן-משה, האנושי מבין הגאונים, באתר הארץ, 11 ביוני 2007
• ציטוטים נבחרים ממכתביו ויומניו של בטהובן, בתרגום לעברית
• נעם בן זאב, עכבר העיר אונליין, תעלומת האהובה הנצחית של בטהובן, באתר הארץ, 27 באפריל 2009
• יצירות של בטהובן בביצועים שונים, ביניהם ביצועם של נגנים ישראלים: עמית פלד, אלון גולדשטיין ואחרים.
• נעם בן זאב, עכבר העיר אונליין, אירופה הקלאסית, פסטיבל בטהובן, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2009
• נעם בן זאב, עכבר העיר אונליין, מסע אל ארץ הריין בעקבות בטהובן, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2009
• בית בטהובן בווינה
• הסימפוניות של בטהובן עם התזמורת הפילהרמונית של וינה והמנצח כריסטיאן טילמאן.
• נעם בן זאב, הסונטה ששברה את הדממה של בטהובן, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2015
• [1], באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• בטהובן: צלילים ששינו את העולם: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
• לודוויג ואן בטהובן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תרגום של צוואת הייליגנשטט לעברית באתר מלודיה, Melodia.me
• כתבי לודוויג ואן בטהובן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• גדעון לב, חוקרים ריצפו את הדנ"א של בטהובן, באתר הארץ, 23 במרץ 2023
• רובין ואלאס, האיש ששמע בידיים, באתר אלכסון, 29 באוגוסט 2019