פתיחת התפריט הראשי
תלמידי ישיבה חוגגים את פורים, ירושלים, 1997

רב פורים הוא מנהג פרודי הרווח בישיבות, בישיבות התיכוניות, באולפנות ('רבנית פורים'), ולעיתים גם בבתי ספר תיכוניים דתיים, ולפיו תלמידי הישיבה ממנים בתקופת חג הפורים רב מקרב התלמידים, שמחליף כביכול לתקופת החג את ראש הישיבה או ראש האולפנה. המנהג רווח גם בחסידויות ובהן ממונה רב פורים או "אדמו"ר פורים" לימי החג. בישיבות ליטאיות הוא מכונה (בעקבות היידיש) "פורים רב".

מטרת המנהג לממש את עקרון "ונהפוך הוא" המתבטא במגילת אסתר. הנוהג כולל מינוי של תלמיד, שאינו מכהן כרב, אשר פעילותו צריכה להוביל לאווירה מבודחת. כיום נהוג במוסדות תורניים שונים, ובעיקר בישיבות תיכוניות, שרב הפורים משמש כראש ישיבה בשבת זכור.

בחירת רב פוריםעריכה

התקיימו ומתקיימים שינויים במהותו של רב פורים, לעיתים המינוי ניתן לתלמיד מוכשר ועילוי, אשר רמתו תאפשר הרצאת חידושי תורה הומוריסטיים ומבדחים; כך לדוגמה מונה הרב אברהם יצחק הכהן קוק כרב פורים בישיבת וולוז'ין[1] כשהשיר בעברית שחיבר לקראת המאורע הוביל לתשבחות מצד רבו הנצי"ב מוולוז'ין. בחירת הרב מתמקדת לרוב ביכולת הכריזמטיות וההומור שלו, כך למשל, הרב ישראל מאיר לאו נבחר כרב פורים בישיבת פוניבז' בבני ברק ואברהם רביץ בישיבת חברון.

במוסדות מסוימים נהוג לצד בחירת רב פורים לפרסם מעין "תקנון פורים" המכיל חוקים הומוריסטיים שונים הנוגעים ללימודים באותו מוסד בתקופת פורים וסביבתו.

טקס בחירת רב או רבנית פורים מכונה "הכתרה". בישיבות תיכוניות ובאולפנות הטקס כולל על-פי רוב הצגה המועלת על ידי תלמידי כיתות י"ב ובסופו מוצג ה"רב" או ה"רבנית". באולפנות בחירת רבנית פורים מהווה טקס רב רושם, ובחירה בבת מסוימת מציינת את הערכת אישיותה על ידי חברותיה כראויה לכבוד או מעמדה החברתי הגבוה. לעומת זאת בישיבות תיכוניות הדגש ניתן לרמת חוש-ההומור של המתמודדים.[דרוש מקור]

מקורועריכה

לפי המסורת המנהג התחיל בישיבת וולוז'ין, על ידי ר' חיים מוולוז'ין; אולם קיימות הקבלות בבחירות ראש הקהל במקומות שונים באירופה.

קיימת השערה[2] שהמנהג הגיע לישיבות ליטא ממקומות בהם היו ממנים רב חלופי לפורים למקרה בו יהיה באותו היום צורך דחוף לפסוק הלכה והרב לא יוכל לעשות זאת כי הוא קיים את מצוות היום והשתכר "עד דלא ידע".

יש המזהים את מקורו במנהג הסביבה הנוצרית, ורואים אותו כפולקלור סביבתי; המעיד לעיתים על רפובליקה משותפת של יהודים ונוצרים בנושאי פולקלור ומנהג. אולם גם לגישות אלו, מנהג זה מתאים לתסמינים הכללים של פורים, ומהווה התאמה של פעילות עממית לביטוי אידאולוגי.

התנגדותעריכה

המנהג לא היה ידוע אצל היהודים בארצות המוסלמים, כפי שניכר בדברי החיד"א[3] משנת 1778; וישנה גם התנגדות פוסקים מאסכולה זו למנהג זה. כך הרב עובדיה יוסף[4] מביע התנגדות למנהג של השמעת ביקורת ולגלוג על יד רב פורים, ומציין אגדה הטוענת שהרב שמעון סופר מת כתוצאה מזלזול ועלבונות של רב פורים. בשנת תשע"א יצא גם הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן בהתנגדות נחרצת למנהג.[דרוש מקור]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שבת הראי"ה פורים
  2. ^ שו"ת מאתר "מורשת"
  3. ^ מעגל טוב, ירושלים תרצ"ד, 138-139
  4. ^ שו"ת יחוה דעת, ירושלים תשמ"ג, חלק ה, סימן נ, 222