ריכרד גלזר על עטיפת ספרו

ריכרד גלזר (Richard Glazar; שמו במקור ריכרד גולדשמיד; 29 בנובמבר 1920 - 20 בדצמבר 1997) היה יהודי צ'כי ניצול השואה. נמנה עם האסירים הבודדים ששרדו את המרד והבריחה ממחנה ההשמדה טרבלינקה. גולל את סיפורי הזוועות שהתחוללו במחנה בספרו "מלכודת עם גדר ירוקה". גלזר שלח יד בנפשו בשנת 1997, לאחר שסבל מתסמונת מחנות הריכוז.

ביוגרפיהעריכה

ריכרד גלזר נולד בפראג בירת צ'כוסלובקיה. משפחתו הייתה יהודית בוהמית. אביו, הוגו גלזר, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. לפיכך, בני המשפחה דיברו הן צ'כית והן גרמנית – יכולת שסייעה לגלזר במהלך חייו. בשנת 1932 התגרשו הוריו. אמו נישאה לסוחר עורות אמיד בשם קווידו ברגמן, וכעבור ארבע שנים נולדו להם שני ילדים, קארל ואדולף. בעת מלחמת העולם השנייה נרצח קארל במחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה ב-17 במאי 1942. אדולף היה בידיהם של הנאצים, אך ניצל הודות לצלב האדום הדני. אביו של גלזר, הוגו, נפטר מדלקת ריאות בברית המועצות, אליה נמלט לאחר יישום תוכנית לובלין בשטחי הגנרלגוברנמן. קרוב ל-1,100 יהודים צ'כים גורשו לשטחי פולין הכבושה בשנת 1939. חברת המשפחה היחידה שפגש גלזר בפראג לאחר המלחמה הייתה אמו, ששרדה את התופת הן במחנה אושוויץ והן במחנה ברגן-בלזן.

שנותיו באוניברסיטהעריכה

גלזר התקבל ללימודים באוניברסיטת קארל בפראג ביוני 1939. הוא נרשם ללימודי פילוסופיה, אך חקיקה אנטי-יהודית שקמה לאחר הכיבוש הגרמני אילצה אותו ללמוד כלכלה. לכל משפחתו הייתה ההזדמנות להגר לאנגליה בחג המולד של שנת 1938, כאשר סבו קיבל אישור הגירה. למרות זאת, גלזר לא ניצל את ההזדמנות, מאחר שלא רצה להשאיר מאחוריו את כל מה שבנה בארץ הולדתו. באותם זמנים היה קשה מאוד לראות את הנולד, ואיש לא יכל לתאר לעצמו את התרחשות האירועים האלימים והאכזריים שעתידים לבוא.

ב-17 בנובמבר 1939, כל האוניברסיטאות בצ'כיה נסגרו עד לתום המלחמה, לאחר הפגנות של סטודנטים נגד הוצאות להורג של חבריהם לספסל הלימודים. אירוע זה היווה נורת אזהרה ראשונה למשפחתו של גלזר על שהולך לבוא, ומחשש לביטחונו שלחו אותו לגור בחווה מחוץ לפראג בשנת 1940. הוא נותר שם במשך שנתיים. ב-12 בספטמבר 1942 הוא נשלח בטרנספורט למחנה הריכוז טרזיינשטט (כ-56 קילומטרים צפונית לפראג). בעקבות הכיבוש הגרמני של כל צ'כוסלובקיה ב-15 במרץ 1939, העיר טרזיינשטט נהפכה לתחנת מעבר לטרנספורטים למחנות אחרים, כגון אושוויץ.

בטרזיינשטט פגש גלזר את קרל אונגר, שנהפך לחברו הקרוב. היה עליו לשהות במחנה למשך חודש אחד נוסף, בטרם הוא ואונגר נשלחו יחד למחנה טרבלינקה ב-8 באוקטובר 1942.

טרבלינקהעריכה

גלזר תיאר את הגעתו לטרבלינקה: "נלקחנו לצריפים. המקום כולו היה מצחין. בערמה גבוהה ומבולגנת היו כל החפצים שאנשים יכלו להביא...בזמן שעבדתי שאלתי אותו: מה קורה פה? איפה האנשים שהתפשטו? הוא צעק ביידיש: מתים! כולם מתים!".

לאנשים שהגיעו לטרבלינקה נאמר להתפשט על מנת שיוכלו להיכנס למקלחות חיטוי. קיבצו אותם לתוך "מקלחות" ציבוריות וגז הוזרם בצינורות במקום מים - שיטה יעילה לצורך רצח המוני. כחודש לאחר שגלזר הגיע לטרבלינקה, בתור תחליף לקבורה המונית, החלו לשרוף את גופות הנרצחים. גלזר ואונגר היו "בני מזל" שכן מפקד המחנה, פרנץ שטנגל, החליט לאמן כמה מן האסירים לתפקיד מיון רכושם של הנשלחים לתאי הגזים. ייתכן ששליטתו של גלזר בשפה הגרמנית ובשפה הצ'כית סייעה לו לקבל תפקיד זה. ערמות של בגדי הקורבנות נשלחו לגרמניה ולחזית המלחמה, שיני הזהב שנעקרו מפיהם נאספו יחד עם זהב ותכשיטים שהביאו למחנה והוסיפו לעושרו של הרייך השלישי. אוכל ופרטי מותרות סייעו לשומרים הגרמנים ולכל פועל שיכל לגנוב אותם. גלזר ואונגר נכלאו במחנה במשך מספר חודשים והיה עליהם לעבוד בעבודת הכפייה, תוך כדי ידיעה שעבודתם סייעה לרצח של עשרות אלפים מבני עמם.

מינואר עד מרץ 1943, אף טרנספורט לא הגיע למחנה. אסירי המחנה כמעט ונותרו ללא מזון. הדבר הביא לתובנה נוראית בקרב עובדי הכפייה היהודים שלמעשה חייהם תלויים בטרנספורטים חדשים שייקלטו במחנה: שרידתם תלויה ברציחות נוספות של בני עמם מהארצות הכבושות, לצורך מזון וביגוד.

תובנה מסוג זה היא שהובילה אותם לנסות לברוח מהמחנה. ללא יהודים שיבצעו את עבודת הכפייה, לנאצים יהיה קשה יותר לנהל את המחנות בצורה כה יעילה. ניסיון הבריחה הראשון תוכנן לחודש ינואר 1943, ויקבל את שם הקוד "השעה". הרעיון היה שבשעה מסוימת, כל פועלי הזונדרקומנדו יתקפו את אנשי האס אס והשומרים האוקראינים, יגנבו את נשקם ויסתערו על מפקדת המחנה. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל שכן מגפת טיפוס פרצה במחנה, ואסירים רבים מתו מהמגפה, היו מאושפזים או שהיו חולים מדי מכדי להשתתף במרד. הבריחה שאכן הצליחה הייתה פחות אלימה ושאפתנית. ב-2 באוגוסט 1943, אנשים נמלטו דרך שער הרוס במהלך מרד אסירים. בעוד רוב הנמלטים נעצרו בקרבת המחנה, גלזר ואונגר נמלטו משטח מהמחנה ועשו את דרכם ללב פולין.

בעודם במנוסה, גלזר ואונגר נעצרו על ידי יערן, אך הם הצליחו לשכנע אותו שהם אזרחים צ'כים שעובדים עבור ארגון טודט (תאגיד בנייה נאצי בפולין בו הועסקו רבבות עובדי כפייה ואזרחים). בהמשך שניהם נשלחו למנהיים כעובדים זרים בעזרת מסמכים שזייפו.

חייו לאחר המלחמהעריכה

עם סיום המלחמה, גלזר ואונגר שוחררו על ידי צבא ארצות הברית, וגלזר נכח במשפטים של פושעים נאציים ששירתו בטרבלינקה, ביניהם פרנץ שטנגל. הוא המשיך את לימודיו האקדמאים בפראג, פריס ולונדון, וסיים תואר בכלכלה - התחום שאותו אולץ ללמוד בזמן החקיקה האנטי-יהודית בשנת 1939. בשנת 1968 הוא ומשפחתו עברו לשווייץ בעקבות פלישת צבאות ברית ורשה לצ'כוסלובקיה. גלזר סייע למיכאל פטרס, מייסד רשת של חוקרי שואה עצמאיים, לבנות דגם של מחנה המוות טרבלינקה.

גלזר התאבד ב-20 בדצמבר 1997 בקפיצה מחלון בניין בפראג לאחר מות אשתו, וכך השאיר את דגם המחנה שהרכיב לא-שלם.