פתיחת התפריט הראשי

שבתאי בן-אהרון

טייס בחיל האוויר הישראלי

שבתאי בן-אהרון (1 ביולי 1933 - 5 ביוני 1967) היה טייס בחיל האוויר הישראלי שנשבה ונרצח בלינץ' שביצעו בו חיילים ירדנים ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים.

שבתאי בן-אהרון
שבתאי בן-אהרון.jpg
לידה 1 ביולי 1933
בולגריהבולגריה קיוסטנדיל, בולגריה
נהרג 5 ביוני 1967 (בגיל 33)
תאריך עלייה 1948
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות התגייס ב-1951, נרצח ב-1967
דרגה סרן (אוויר) סרן
תפקידים צבאיים
טייס קרב
מלחמות וקרבות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
הנצחה
ניטעה חורשה לזכרו ביער הטייסים במודיעין

ביוגרפיהעריכה

בן אהרון נולד ב-1 ביולי 1933 בעיר קיוסטנדיל שבבולגריה. הוא למד בבית הספר אורט. בשנת 1948 עלה לישראל. התגייס לצה"ל במאי 1951, התנדב לקורס טיס והוכשר כטייס קרב. לאחר שחרורו נקלט בחברת אל על ושימש כקברניט מטוסי סילון. השתתף במבצע קדש כטייס קרב. ב-5 ביוני 1967, יומה הראשון של מלחמת ששת הימים, ביצע גיחת תקיפה במטוס פוגה מגיסטר שבמהלכה נפגע מטוסו באש מן הקרקע באזור מעלה אדומים. לאחר הפגיעה הצליח לקפוץ ממטוסו ולפרוש את מצנחו (במטוס הפוגה לא מותקן כיסא מפלט), ובכך היה לטייס היחיד שהצליח לצנוח ממטוס פוגה פגוע במלחמת ששת הימים.

בהגיעו אל הקרקע נתפס על ידי חיילים ירדניים שביצעו בו לינץ', רגמו אותו באבנים ושרפו אותו למוות.

בן-אהרון הותיר אחריו אישה ושתי בנות.

חורשה ניטעה לזכרו ביער בן שמן בשנת 1968.

לאחר מותועריכה

גורלו של בן אהרון לא נודע בישראל והוא נחשב לנעדר. לאחר תום המלחמה ובסמוך למועד חילופי השבויים עם ירדן, נודע למפקד טייסת 119, רן פקר שמפקד פלוגה ירדני שבוי העיד בחקירתו שפלוגתו רצחה טייס ישראלי באזור מעלה אדומים. פקר, שחשד שהמדובר בטייס הנעדר בן-אהרון, מיהר לתחקר בעצמו את השבוי באזור נפילת מטוס הפוגה. השבוי הירדני הוביל את פקר אל שרידי גופתו של בן-אהרון.

מאוחר יותר נטען שפקר הרג את השבוי הירדני באקדחו. לגרסתו של פקר השבוי ניסה לברוח, והוא ירה לכיוונו אך לא פגע.[1] חקירות אחדות שנערכו באשר לנסיבות האירוע אימצו את גרסתו של פקר, אך לימים המליץ הפרקליט הצבאי הראשי לרמטכ"ל לשקול את קידומו של פקר. בעקבות זאת פרש פקר מצה"ל, בדרגת תא"ל.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ רן פקר: נץ בשחקים, עמ' 414 - 415.