שמואל הנביא (שכונה)
שמואל הנביא היא שכונה בירושלים שנקראה על שם הדמות המקראית של שמואל הנביא.
 | |
| רחוב שמואל הנביא | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר | ירושלים |
| תאריך ייסוד |
1963  |
| על שם |
שמואל |
| אוכלוסייה | 4,341 (31 ביולי 2015) |
| קואורדינטות | 31°47′42″N 35°13′20″E / 31.795°N 35.222222222222°E |
| שכונות נוספות בירושלים | |
|
(למפת ירושלים רגילה)   שמואל הנביא | |
  | |
לקראת מלחמת ששת הימים
עריכההשכונה הוקמה כשיכון במספר שלבים החל משנת 1963 ויועדה לעולים חדשים, תושבים ותיקים ומשפחות מרובות ילדים שגרו בתנאים ירודים בשכונות ותיקות יותר בעיר. ביולי 1963 הוגרלו במקום 50 דירות[1]. באוגוסט 1964 פרסם משרד השיכון מכרז לעוד 100 יחידות דיור[2]. בספטמבר 1965 הוזמנו להרשם להגרלת הדירות זוגות צעירים הנשואים עד 3 שנים[3].
השכונה גובלת בשכונות בית ישראל, שכונת הבוכרים, נחלת צבי, סנהדריה, רמת אשכול, ומעלות דפנה, ובבית הקברות סנהדריה.
השכונה הוקמה על יד קו הגבול העירוני[4] באזור בעל בעיות ביטחוניות קשות. השכונה יועדה לתושבים ממעמד סוציו אקונומי נמוך. הבניינים נבנו בתבנית שיכון רכבת, כלומר מספר בניינים הבנויים צמוד כך שמדמים קרונות של רכבת ארוכה. הבניינים גדולים, מרובעים וחד גוניים, בעלי מספר קומות וכניסות רבות (לרוב 6–8). צד הבניינים שפנו לכיוון עמדות הירדנים נבנו מבטון עבה ובגג הבניינים נבנו חרכי ירי. הבניינים נבנו בצורת חצר על מנת לאפשר מסתור לחיילים בתקופת חירום.
עד מלחמת ששת הימים הייתה השכונה שכונת ספר. תושבי השכונה נחשפו לצלפים מהלגיון הירדני שהתבצרו בעמדות לאורך הקו העירוני, ומדי פעם ניסו לפגוע בחייהם של התושבים[5]. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.
במהלך מלחמת ששת הימים התמקמה על גגות השכונה פלוגת צלפים ישראלית בפיקודו של סרן אלכס אלירז. הפלוגה התמקמה במקום בחיפזון, לקראת הקרב על גבעת התחמושת. ומשום שהצלפים לא הספיקו לאפס את נשקם לפני ההתמקמות, הפלוגה לא הייתה גורם משמעותי בקרב זה. בעקבות כישלון פלוגת הצלפים, המציא מפקד הפלוגה מכשיר בשם "מכשיר אלירז", המאפשר לאפסנאים לאפס נשק אישי הנמצא באחסון בלא צורך בשליחת חיילים למטווח איפוס בדרך לשדה הקרב.
לאחר איחוד ירושלים
עריכהלאחר איחוד ירושלים נבנו סביב השכונה שכונות יקרות ממנה: רמת אשכול ומעלות דפנה. שכונות אלה תוכננו כך שיקל עליהן לתת שירותים למעלות שמואל הנביא, אולם הן הבליטו את עונייה של השכונה. שם השכונה הפך לשם נרדף לעוני ולפשע. זאת מכמה סיבות. אחת מהן היא תסכול תושבי השכונה בהשוואתם לשכנים החדשים: תושבי השכונה לא קיבלו פיצוי הולם על חשיפתם היום יומית לאש האויב לפני המלחמה ואילו שכניהם חדשים, שלא היו שם בתקופה הקשה, קיבלו הנחות משמעותיות בדיור בשל הצורך לאכלוס מהיר של השכונות החדשות. כמו כן, תושבי השכונה התקשו להתפרנס ביחס לשכניהם החדשים: השכונה תפקדה כשכונה קולטת עולים מרקע כלכלי נמוך ואילו השכונות החדשות קלטו עולים ותושבים ותיקים מרקע כלכלי גבוה. מעבר לזאת השכונה הייתה רבת אוכלוסין וצפופה והדבר הוריד את איכות החיים.
במטרה לשפר את איכות החיים בשכונה, התורמים פאני רן ומשפחת פומרנץ מארצות הברית הקימו בה מתנ"סים[6] שכללו חוגים לסיוע לתלמידים בהכנת שיעורי הבית שלהם. שיפור מסוים נוסף באיכות החיים בשכונה הושגה בעזרת תוכנית האינטגרציה בחינוך, בראשית שנות השבעים, ששלחה את ילדי השכונה ללמוד בבתי הספר של השכונות שסביבה. בראשית שנות השמונים סופח מבנה בית הספר הישן של השכונה שיצא משימוש, בית הספר מוריה, אל בית הספר רנה קסין, שהעביר אליו את שכבת כיתות ז'. בעקבות צעד זה תלמידי השכונות השכנות הגיעו ללמוד בשכונת שמואל הנביא.
בשנת 1977 הכריז ראש הממשלה מנחם בגין על משימה לאומית - שיקום שכונות המצוקה בירושלים. בין השכונות ששוקמו הייתה שכונת שמואל הנביא, מוסררה וימין משה. השיקום נעשה במימון ממשלתי ותרומות (בין התורמים המשמעותיים הייתה קהילת וושינגטון). השיקום נעשה בשני מישורים: שיקום פיזי ושיקום חברתי.
השיקום הפיזי היה הרחבת יחידות דיור ושיפור המראה הוויזואלי שלהן, בניית מבני ציבור ומגרשי ספורט. תוכנן על ידי האדריכלים עדינה ולו גלרטר. כמו כן שופרו תשתיות השכונה ונעשה ניסיון לשפר את איכות הסביבה שלה. השיקום החברתי כלל עזרה לימודית לתלמידים מתקשים, השלמת השכלה למבוגרים, פעילויות חברתיות לנוער ועיתון שכונתי (קול הצפון).
בנובמבר 1986, נרצח בידי מחבלים ברובע המוסלמי, תלמיד ישיבת שובו בנים אליהו עמדי, שגדל בשכונת שמואל הנביא. הרצח גרר תגובה ציבורית חריפה. תושבי שמואל הנביא הפגינו כנגד אוזלת ידה של הממשלה ובמשך כשבוע יידו אבנים במכוניות עם מספר כחול של פלסטינים[7]. לאחר שוך המהומות יצא יהושע ביצור נגד רצח האופי, שנעשה לטענתו לתושבי השכונה בהגזמה בחומרת האירועים והיקפם[8]. כאשר לאחר חודשיים נדקרו שני תושבים במוסררה ביקש ראש העיר טדי קולק שלא יחזרו אירועי שמואל הנביא ואמר שאירועים אלו רק פגעו בעיר[9].
באמצע שנות השמונים החל תהליך התחרדות בשכונה. בשנת 2007 השכונה מנתה כ־2,500 תושבים שרובם המוחלט חרדים, בשכונה מספר חסידויות ובהם מרכז מוסדות דושינסקיא, בית הכנסת סדיגורא, ובית הכנסת זוויהל.
פינוי בינוי
בזמן שהשתוללה מגפת הקורונה התחילה בשכונה יוזמה להתחדשות עירונית, כאשר לאחר כמה ניסיונות של חברות בנייה להיכנס לתחום חתם חברת חוצות ירושלים בראשות יעקב ליפשיץ על תוכנית פינוי בינוי עם התושבים, מדובר בפרויקט עצום הכולל בתוכו מעל 11 בנייני רכבת אשר יבנו במקומם קרוב לשלושים בניינים.
בהתחלה התנגדו חלק ניכר מהתושבים בראשות הרב יצחק כהן רב השכונה מחשש שהמהלך יפגע בצביון השכונה.
פריצת הדרך קרה לאחר חשיפת ההסכמים ובו התחייבות על שימור הצביון החרדי, והתנאים הבאים: בניינים עד 12 קומות דירות מותאמות לשומרי שבת וכשרות, בתי כנסת ועוד, הוסרו רוב ההתנגדויות והתכנית נכנסה לקצב רציני כאשר בתחילת 2024 התקבלו אישורי התב"ע הראשונים לפרויקטים.
צפי תחילת הבנייה בשנת 2027
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ נילי פרידלנדר, 11 משפחות מ"בית טאנוס" עוברות לדירות חדשות, מעריב, 23 ביולי 1963
- ^ משרד השיכון, מכרזים לבנית שיכוני עולים, דבר, 23 באוגוסט 1964
- ^ מפעל שיכון לזוגות צעירים בירושלים, מעריב, 12 בספטמבר 1965
- ^ חלק משטח ההפקר ברחוב שמואל הנביא בירושלים (תמונה), מעריב, 30 בינואר 1963
- ^ צעיר נפצע ביריות ירדנים בירושלים, דבר, 12 באפריל 1967
- ^ מרכז נוער ע"ש פומרנץ, דבר, 29 במרץ 1968
- ^ מוות לערבים! אף ערבי לא ייכנס, מעריב, 17 בנובמבר 1986
יהודים זועמים תקפו שוטרים וערבים, שרפו וחסמו כבישים, מעריב, 18 בנובמבר 1986; המשך
נרגמו מכוניות ערבים בשמואל הנביא, מעריב, 19 בנובמבר 1986; המשך - ^ יהושע ביצור, רצח אופי לשמואל הנביא, מעריב, 27 בנובמבר 1986
- ^ אבינעם בר יוסף, אני מקווה שהשכל הקר יגבר, מעריב, 18 בינואר 1987