הקו העירוני
הקו העירוני הוא השם שניתן לקטע של הקו הירוק שחצה את העיר ירושלים בין 1948 ל-1967. הקו, באורך שבעה קילומטרים, היווה קו גבול זמני לפי הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שחילק את העיר בין מזרחה, שנכבש על ידי הלגיון הירדני במלחמה, לבין מערבה, שהייתה לבירת מדינת ישראל. העיר העתיקה נשקה לקו העירוני מצידו המזרחי, ונותרה בשליטה ירדנית. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות.
היסטוריה
עריכהב-30 בנובמבר 1948, עם שוך קרבות מלחמת העצמאות בירושלים והתמוססות ההפוגה השנייה בגזרת הדרום, נפגשו בבית נטוש בשכונת מוסררה, משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, ועבדאללה א-תל, המפקד הירדני. על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000 שרטטו שני המפקדים את גבולות הפסקת האש בזירת ירושלים. דיין שרטט בעיפרון שעווה ירוק את קו העמדות שבשליטה ישראלית, ותל התווה בעיפרון אדום את קו העמדות הירדני. השטח בין שני הקווים, יחד עם עובי העפרונות בהם שרטטו השניים את הקווים על המפה, קבע שטחי הפקר לאורך הקו. באותה עת נראה היה לצדדים כי מדובר בקו הפסקת אש זמני, ולא ייחסו משמעות מיוחדת לאי-דיוקים שנבעו מעובי העיפרון, סטיות קלות בשרטוט וקטעים לא-רציפים בקו[1]. שני המפקדים המקומיים, הצליחו למצוא הסדר שימנע את חילופי האש והתקריות הבלתי-פוסקות בעיר בעזרת אנשי האו"ם וחתמו על 'הסכם הפוגה כנה', ששם קץ לחילופי האש וקבע קו הפוגה מוסכם. הצלחת המגעים עודדה את הצדדים ואת אנשי האו"ם להמשיך בשיחות ולנסות להרחיב את תחולתו של ההסכם.
כעבור חודשים אחדים, בעת הדיונים ברודוס באפריל 1949 על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, נמצא כי מפת דיין-תל היא המסמך הרשמי היחיד המציין את הקו בירושלים המחולקת בהסכמת שני הצדדים. כך הפכו אותם קווים בלתי-מדויקים ששורטטו ברישול לגבול בינלאומי מחייב. הקווים הגסים חצו וביתרו שכונות, רחובות ואף בתים, והיוו מקור לא-אכזב לוויכוחים וסכסוכים בין המדינות. לאורך הקו החזיקו שני הצדדים עמדות וביצורים, חלקם בבתי מגורים ומוסדות ציבור עירוניים. בשטחי ההפקר הונחו מוקשים.
כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, והר הזיתים היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרח העיר היו בתחום הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראלים וירדנים, ושימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר של צליינים נוצרים בחג המולד. מן המעבר יצאה שיירה דו-שבועית אל המובלעת הישראלית בהר הצופים.
שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות ספר שמגורים בהן נחשבו מסוכנים, ועל כן הפכו לשכונות מצוקה שאוכלסו במעוטי אמצעים והתאפיינו בעוני ובהזנחה. עם אלה נמנו השכונות שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.
ב-22 במאי 1956, כאשר חולָה בבית החולים הצרפתי סן לואי, שעמד על הגבול, הפילה בטעות את שיניה התותבות מהחלון הפונה אל שטח ההפקר שתחתיו. נזירות בית החולים השיגו את הסכמתם של צה"ל והלגיון הערבי וירדו לחפש את השיניים האבודות, כשאליהן נלווה קצין צרפתי ממשקיפי האו"ם הנושא דגל לבן. השיניים התותבות נמצאו והוחזרו לבעליהן. אחת הנזירות אף הונצחה במצלמתו של צלם המגזין "לייף" דוד רובינגר כשהיא מחזיקה את השיניים בידיה, על אף שהשיניים לא היו שייכות לה, אלא לחולה אחרת.
הקו העירוני חצה את ירושלים במשך 19 שנה, עד למלחמת ששת הימים ביוני 1967. בצהרי ה-5 ביוני כבשו הירדנים את ארמון הנציב מידי האו"ם ובכך החלו הקרבות הקרקעיים בירושלים. חטיבת ירושלים כבשה עוד באותו יום את הארמון וכן את המוצבים שמדרום לו. אור ליום 6 ביוני, יומה השני של המלחמה, פרצו כוחות הצנחנים את הקו העירוני בחלקו הצפוני, ומשם כבשו את השכונות שמצפון לעיר העתיקה וחברו אל הר הצופים המבודד. בצהרי ה-6 ביוני פרצו לוחמי חטיבת ירושלים את הגדרות שחצו את שכונת אבו תור, ועם כיבוש השכונה השלימו את כיתור העיר העתיקה. העיר העתיקה נכבשה בידי צה"ל בכ"ח באייר תשכ"ז- 7 ביוני 1967, המצוין בעקבות זאת כיום ירושלים. מיד בתום המלחמה הופלו הגדרות וחומות הבטון שביתרו רחובות ושכונות, פורקו הביצורים והוסרו המוקשים. ריבונות ישראלית הוחלה על מזרח ירושלים, ושני חלקי העיר אוחדו מוניציפלית תחת עיריית ירושלים, שעשתה מאז מאמצים רבים לטשטש ולהעלים את צלקות הקו העירוני.
הקו העירוני אינו קיים עוד כגבול מדיני, אך במובנים רבים חלקו ממשיך להתקיים עד היום ולחלק את העיר אתנית ותרבותית. כיום מקובל להתייחס אליו במושג "קו התפר", אף על פי שחצייתו אינה מורגשת בהיעדר הגדרות.
תוואי הקו
עריכההקו הירוק הקיף את ירושלים הישראלית (ירושלים המערבית) משלושת רוחותיה: מדרום, ממזרח ומצפון. בצידו הדרומי התחיל הקו בכפר בית צפאפא, כשהוא חוצה אותו בסמיכות למסילת הרכבת. משם המשיך הקו מזרחה כשהוא מקיף את קיבוץ רמת רחל ועובר בינו לבין הכפר צור באהר, ומשם פנה צפונה לאורך הגבול המזרחי של השכונות ארנונה ותלפיות. המיקום בו שוכן בניין מלון דיפלומט (מלון גני יהודה לשעבר) מציין את המקום שבו עבר הקו; המלון נבנה כאשר פינתו הצפון-מזרחית פולשת מספר מטרים לתוך השטח המפורז. מתלפיות המשיך הקו אל רכס ארמון הנציב שהיה שטח מפורז בחסות האו"ם, ובו שכן מטה משקיפי האו"ם שפיקחו על קיום שביתת הנשק. מצפון לארמון הנציב חצה הקו את שכונת אבו תור וביתר אותה לשניים. שלא כבבית צפאפא, לא נותרו תושבים ערבים מצדו המערבי של הקו; בתיהם ננטשו ומאוחר יותר אוכלסו ביהודים, שחיו בצמידות רבה לשכניהם הערבים מעבר לגבול.
מרכס אבו תור ירד הקו לגיא בן הינום ובריכת הסולטאן דרך שרידי השכונות שמאעה (כיום סינמטק ירושלים) וג'ורת אל-ענב (כיום חוצות היוצר), כשבדרכו הוא כולל בשטח ישראל את הר ציון הצמוד לעיר העתיקה מדרומה, אך ללא כביש שיוביל אליו. רק ב-1964 סללו ירדן וישראל במשותף כביש המכונה "כביש האפיפיור", שחיבר את ירושלים המערבית להר ציון, לכבוד ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי.
בריכת הסולטאן הייתה שטח הפקר, שגבל בבתי משכנות שאננים וימין משה. ממנה המשיך הקו צפונה כשהוא חוצץ בין החומה המערבית של העיר העתיקה (בה נמצאים שער יפו ומגדל דוד), לבין שכונת ממילא ובניין עיריית ירושלים. בית העירייה ההיסטורי, שניצב בכיכר צה"ל, נושא עד היום את צלקות פגיעות הקליעים, עדות למיקומו הרגיש.
מבניין העירייה נטה הקו על פי תוואי הפינה הצפון-מערבית של חומת העיר העתיקה, כשהוא עובר בין הרובע הנוצרי בצפון-מערב העיר העתיקה לבין מוסדות הדת שבנו הנוצרים מחוץ לחומה במתחם הצרפתי: בית החולים סן לואי ובניין נוטרדאם דה ז'רוזלם. הקו עבר בצמוד לחומה הצפונית של העיר העתיקה והשער החדש לעבר אזור שער שכם (הקטע הקרוי כיום רחוב הצנחנים), ומשם נטה שוב צפונה דרך בתי שכונת מוסררה, לאורך התוואי הידוע כיום כ"דרך חיל ההנדסה" ו"שדרות בר-לב". באזור זה נחצה רחוב הנביאים, שחלקו המרכזי והמערבי היו בשטח ישראל, ואילו חלקו המזרחי נותר בשטח ממלכת ירדן. הוא חצץ בין השכונות מאה שערים ובית ישראל בצד הישראלי לבין שכונת החוסיינים, המושבה האמריקאית ושייח ג'ראח בצד הירדני. באזור זה גם נקבע מעבר הגבול שער מנדלבאום, שאיפשר מעבר בין שני חלקי העיר וקשר ישראלי עם מובלעת הר הצופים. ב-1999 נבנו בשטח שבין שני צידי הקו, שלושה בתי מלון חדשים ובהם מלון עץ הזית.
גזרתו הצפונית של הקו, באזור השכונות מעלות דפנה ורמת אשכול של היום, עברה בין השכונות שמואל הנביא וסנהדריה בצד הישראלי לבין המוצבים הירדניים של גבעת התחמושת, בית הספר לשוטרים וגבעת המבתר. בצמידות לקו בגזרה זו שוכן בית הקברות סנהדריה, שהוקם כתחליף לבית הקברות שעל הר הזיתים, שהיה בשליטת הירדנים בתקופה הראשונה שלאחר מלחמת העצמאות.
גלריית תמונות
עריכה-
תוואי הקו העירוני (הקו הירוק) בהשוואה לגבול המוניציפלי הנוכחי (באדום)
-
שטח ההפקר בין ישראל וירדן סמוך לעיר העתיקה בירושלים (~1964). התמונה צולמה מבנין המחלקה לגאולוגיה של האוניברסיטה העברית, אשר שכנה אז בסוף רחוב ממילא
-
חיילים ירדנים העומדים ליד שלט הכוונה לשכם ורמאללה מחד, ואל קיר חסום - הוא גבול הקו העירוני עם ישראל - מאידך
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אמנון רמון, ירושלים החצויה : הקו העירוני 1948–1967 מסלולי סיורים, מרכז רחל ינאית בן צבי, תשמ"ח.
- עוזי נרקיס, סיפורו של ה"קו העירוני" בירושלים, אריאל, 1986.
- ירושלים החצויה 1948–1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, סדרת עידן מס' 18, יד בן צבי, 1994.
קישורים חיצוניים
עריכה- סיור לאורך הקו העירוני - אילן שפירא, 02net
- "הקו העירוני" באתר סנונית
- נא להכיר: הקו העירוני שחילק את ירושלים עד 1967 בלוג "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט"
- היכן הבית ההוא, חיים גורי, דבר, 12 במאי 1977
- סיפורו של הקו העירוני בירושלים 1948-1967, באתר ארכיון המדינה
הערות שוליים
עריכה- ^ עוזי נרקיס, סיפורו של ה"קו העירוני" בירושלים, אריאל, 1986, עמודים 5-6