שלמה זלמן טריר
רבי שלמה זלמן הכהן טְרִיֶר (בגרמנית: Salomon Abraham Trier; ה'תקי"ח – י"ד בחשוון ה'תר"ז, 1846), רבה של קהילת פרנקפורט בתקופת הפילוג הקהילתי בין הרפורמים לאורתודוקסים, התפרסם בשל מלחמתו ברפורמים הראשונים שביטלו את ברית המילה. חבר הסנהדרין של פריז.
| לידה |
1758 ה'תקי"ח |
|---|---|
| פטירה |
1846 (בגיל 88 בערך) י"ד בחשוון ה'תר"ז  העיר החופשית פרנקפורט, הקונפדרציה הגרמנית |
| כינוי | רבי זלמן טרייר |
| מדינה | גרמניה |
| מקום מגורים | פרנקפורט |
| מקום פעילות | פרנקפורט |
| תקופת הפעילות |
? – 8 באוקטובר 1846  |
| השתייכות | יהדות אורתודוקסית |
| תחומי עיסוק | רבנות |
| תפקידים נוספים | חבר הסנהדרין של פריז |
| תלמידיו | רבי בער אדלר (אחיו של רבי נתן אדלר) רבי אהרן פולד |
| בני דורו | רבי אברהם בנימין זאב המבורג |
  | |
ביוגרפיה עריכה
בכ"ה בחשוון ה'תקס"ו, עם מינויו של רבי צבי הירש הורוביץ לרבה של פרנקפורט על מקום אביו רבי פנחס הורוביץ, מונה רש"ז לאחד מששת הדיינים של קהילת יהודי פרנקפורט בבית דינו של רבי שמואל זנוויל דראך.
עם כינון הסנהדרין של פריז נשלח לפריז כאחד משני נציגי הקהילה בפרנקפורט יחד עם יצחק הילדסהיים, מרדכי ברויאר מדגיש כי רש"ז ניאות לנסוע לכינוס הסנהדרין על אף ש-250 מחברי הקהילה בפרנקפורט שלחו מכתב תודה לנפוליאון על "שהכיר בצורך לטהר את דתנו ולהסיר ממנה מנהגים פסולים שחדרו אליה" ובנאומו לפני מושב הסנהדרין הביע את נכונות קהילתו לקבל את ההחלטות[1].
בשנת ה'תקע"ח, אחרי פטירת רבי צבי הירש הורוביץ, נבחר רבי שלמה זלמן לרב הקהילה, הוא שימש בתפקידו 25 שנים עד להתפטרותו, והיה הרב האחרון של הקהילה לפני הפילוג.
אף על פי שרש"ז נחשב לשמרן מאוד, בשנת 1832 הביע את הסכמתו לשינוי שפת הדרשות בבית הכנסת לשפה הגרמנית[2], אך הודה שאיננו מסוגל לכך בעצמו עקב גילו ולכן הזמין צעירים שיציעו את מועמדותם לתפקיד.
בשנת ה'תקצ"ג העניק הסכמה לאפרים משה פינר – מלומד יהודי מברלין, שתרגם את התלמוד לשפה הגרמנית. הסכמתו פתחה בפני פינר את הדרך לקבלת הסכמות מרבנים נוספים. לבסוף חזרו בהם אחדים מהרבנים המסכימים, ביניהם רבי משה סופר, בעקבות חשדות שהתעוררו שפינר נוטה להשכלה.
מלחמתו ברפורמה עריכה
בבחירות שנערכו בקהילה בשנת 1838 כבשו המשכילים את השלטון בקהילת פרנקפורט, ולתומכי הרפורמה ניתנה השפעה חזקה. הוקמה תנועה בשם "איחוד ידידי הרפורמה" ובשנת 1842 היא פרסמה מצע ובו התקפות על התלמוד, ברית המילה ודיני כשרות.
רש"ז פנה למועצת העיר בבקשה שלא ירשמו במרשם האוכלוסין את אלו שנמנעו מלמול את בניהם כיהודים. לצורך כך אסף מכתבים מרבנים רבים באירופה כנגד הרפורמה והדפיסם בספר שנקרא "Rabbinische Gutachten über die Beschneidung"[3]. בספר הובאו מכתבים של רבנים חשובים. בהם: רבי יעקב צבי מקלנבורג, רבי יעקב עטלינגר, רבי יצחק דב במברגר, ורבי שמשון רפאל הירש, לצד מכתבי תמיכה של אישים מראשי חכמת ישראל, כמו רבי שלמה יהודה רפפורט, יצחק נח מנהיימר, שמואל דוד לוצאטו, ויום טוב ליפמאן צונץ[4][5]. הספר הודפס במהדורה מצומצמת ולא נמכר בחנויות הספרים כדי שלא ליצור את הרושם שברית המילה נתונה לוויכוח[6].
בתקופה זו הורע מאוד מצבם של האורתודוקסים בקהילה; בשנת 1845 התכנסה בפרנקפורט ועידת רבנים רפורמיים בה הוחלט שאין הכרח להתפלל דווקא בלשון הקודש. בסוף שנת 1843 נבחר המטיף הרפורמי ליאופולד שטיין כסגן לרב הראשי הרב טריר (אנשל מאיר רוטשילד שדרש מינוי סגן לרב כתנאי להקמת בית כנסת חדש מכספו בעלות של 250,000 גילדן, חזר בו מכוונתו לאור מינויו של שטיין[7]), וכמחאה התפטר רבי זלמן מתפקידו. במקומו מונה שטיין כרב הקהילה, ומאוחר יותר, בשנת 1849, התארגנו חלק מהאורתודוקסים (שכבר אז התפללו במניינים פרטיים) והקימו קהילה נפרדת, "עדת ישורון".
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ מרדכי ברויאר, "האמנציפציה והרבנים", אסיף, ירושלים תשנ"ט, עמ' 152, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ מרדכי ברויאר, "האמנציפציה והרבנים", אסיף, ירושלים תשנ"ט, עמ' 156, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ סריקת הספר, באתר גוגל ספרים (בגרמנית).
- ^ בית הספרים הלאומי, חוברת זכרון לקהילת פרנקפורט ע"נ מיין, ירושלים תשכ"ו, עמ' ל"ט, באתר אוצר החכמה.
- ^ מכתבי גאוני אשכנז במלחמתם בעד קיום ברית מילה נגד מגמות הרפורמים - פרנקפורט דמיין, תר"ד, באתר בית המכירות בידספיריט.
- ^ בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, בני ברק תש"ע, חלק ג', עמ' 522–520, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ רפאל נתן אויערבך, שומרי משמרת הקודש, ירושלים תש"ע, עמ' 279, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).