פתיחת התפריט הראשי
בתי השכונה למרגלות בית החולים לחולי עיניים

שמאעה (גם "שמאע", שם רשמי: "שערי ציון") הייתה שכונה יהודית בגיא בן הינום, אשר בחלק מבתיה שוכן היום הסינמטק של ירושלים. היא נוסדה למרגלות בית החולים למחלות עיניים סנט ג'ון, והשתרעה בעיקר על קרקעית העמק עד מרגלות הר ציון.

שם השכונהעריכה

שמה הרשמי של השכונה היה אמנם "שערי ציון", ואולם בציבור נודעה השכונה בעיקר בשם שמאעה (או "שמעא"). מקור השם אינו ברור כל צרכו, אולם רבים מייחסים אותו, בעקבות החוקר גוסטב דלמן, לשיבוש של שמו הצרפתי של חקל דמא, האתר ההיסטורי הנוצרי המצוי במורד העמק, כמה מאות מטרים מדרום למקומה של השכונה בעבר.

אין קשר בין שמה של השכונה לשמו של "מרכז מסחרי שמאע" שהוקם בסמוך לה בשנות העשרים של המאה ה-20 ונקרא על שם מייסדו, אליהו יוסף שמאע. בשנת 1958 החליטה עיריית ירושלים במסגרת הענקת שמות עבריים לשכונות בירושלים, להסב את שם השכונה ל"שמעה", על שם אחיו של דוד המלך, ואולם השינוי לא נקלט בציבור[1].

היסטוריהעריכה

שכונת שמאעה (שערי ציון) הוקמה בשנת 1900 בידי כ-25 משפחות מיוצאי כורדיסטן ומונסטיר ומשפחות ספרדיות נוספות, בעיקר מזרחיות, שהתגוררו לפני-כן בעיר העתיקה. עד 1925 גדלה השכונה והתגוררו בה, בבתים דלים, כ-70 משפחות, שבהם למעלה מ-200 אנשים. התושבים בנו בית כנסת בצמוד לאחד מהבתים, בגלל שהשלטונות לא הרשו להם לבנות בית כנסת נפרד.

החל מראשית שנות ה-20, ובייחוד במהלך פרעות תרפ"ט, סבלו תושבי השכונה מפגיעות חוזרות ונשנות מצד ערבים, למרות שעם שכניהם הקרובים במורדות הגיא היו יחסי שכנות ידידותיים. תושבי השכונה התקשו להתארגן להגנה, ולמרות שנכללו במרחב ההגנה הירושלמית של המוסדות הלאומיים, וקיבלו סיוע ציבורי מאנשי בית"ר, ננטשה השכונה ממרבית מתושביה היהודים במהלך שנות ה-30[2]. תחתיהם נכנסו לגור בבתים הקטנים משפחות ערביות, שקנו או שכרו את בתיהן מהתושבים היהודים, או נכנסו אליהן ללא היתר. השכונה הייתה לשכונה מעורבת של יהודים וערבים, ונודעה כשכונת עוני[3]. בינואר 1939, במהלך המרד הערבי הגדול, נותרו בשכונה רק שש משפחות יהודיות, שביקשו סיוע בשמירה כדי שהשכונה לא תינטש[4]. אולם לאחר שאחד התושבים, מרדכי מזרחי, ששימש כמוח'תאר השכונה באותה תקופה, נרצח בפברואר 1939[5], נטשו התושבים היהודים האחרונים את השכונה. בשנים הבאות הייתה השכונה לשכונה ערבית לחלוטין.

במהלך מלחמת העצמאות נכבשה השכונה שהייתה בדרך המקשרת את הר ציון לימין משה על ידי ההגנה ותושביה הערבים נמלטו. השכונה לא אוכלסה בגלל התנגדות צה"ל שרצה להשאיר את האזור פנוי לגישה להר ציון. בשנת 1951, אף כי הייתה חשופה לירי צלפי הלגיון הירדני[6] התיישבו בבתיה ההרוסים כמה עשרות משפחות עולים מארצות המזרח[7]. בית הכנסת של השכונה בשנות ה-50 היה המבנה הגדול במורדות הר ציון, שכיום שוכן בו המרכז העירוני למוזיקה ע"ש אלפרט. מבנה זה שימש גם את תנועת הנוער עזרא. בשנת 1955 תוארה השכונה במילים: "שכונת עולים הנתונים במצוקה קשה, למרגלות הר ציון"[8] ונכלל בתוכנית המתאר של ירושלים כאזור הריסה[9] שלא ניתן לדללו ולשקמו אלא יש להרסו כליל[10].

התושבים התבצרו בשכונה המסוכנת למגורים למרות ניסיונות העירייה לפנותם, ודרשו דיור חלופי. התושבים פונו לבסוף רק אחרי 1967 והאזור הפך לאחר מספר שנים ביזמת העירייה לגן פתוח כחלק מסובב חומות ירושלים.

השכונה נחשבת במחקר כ"אחות" לשכונות ג'ורת אל-ענב ובית יוסף והן קרויות "השכונות הנעלמות" בשל העדרן מהנוף כיום ומיעוט התיעוד והמחקר אודותיהן.

לקריאה נוספתעריכה

  • ראובן גפני, חיים בשדה הדמים: יהודים, ערבים ושוב יהודים בשכונת שמאעה (שערי ציון) בירושלים, 1970-1900, בתוך: קתדרה, גיליון 161 (תשרי תשע"ז), עמ' 116-85

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה