שפות שמיות צפון-מערביות

משפחת שפות
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

צפון-מערב שמית היא ענף של השפות השמיות הכוללות את השפות הילידיות של הלבנט. היא ככל הנראה נוצרה בתקופת הברונזה הקדומה. לראשונה היא מעידה על שמות פרטיים שזוהו כאמוריים בתקופת הברונזה התיכונה. הטקסטים העתיקים ביותר הם באוגריתית, המתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת, שעד קריסת תקופת הברונזה הצטרפו לארמית העתיקה, ולתקופת הברזל השפות הכנעניות.

המונח נקבע על ידי קרל ברוקלמן בשנת 1908, שהפריד בין סיווג השפות השמיות המערביות של פריץ הומל לשנת 1883 לצפון-מערב (כנעני וארמי) ודרום-מערב (ערבית וחבשית).

תת-הקבוצה הכנענית של ברוקלמן כוללת אוגריתית, פיניקית ועברית. חלק מהמלומדים היו מפרידים כעת את האוגריתית כענף נפרד של הצפון-מערב שמי לצד כנעני.

המרכז שמית היא קבוצת ביניים מוצעת המורכבת מהשמית הצפון-מערבית וערבית. מרכז שמית היא תת-קבוצה של שמית מערבית או חלוקה עליונה של שמית לצד מזרח שמית ודרום שמית. האתנולוג של SIL במערכת הסיווג שלו (של שפות חיות בלבד) חיסל את הצפון מערב-שמיות לחלוטין על ידי צירופן של הכנענית והערבית לקבוצת "דרום-מרכז" אשר יחד עם הארמית יוצרת את השמית המרכזי. הכתובות דיר עלא ושמאלית זוהו כזני שפה שנמצאים מחוץ לארמית, אך עם כמה קווי דמיון אליה, אולי בתת-קבוצה.

התפתחות היסטוריתעריכה

פרק הזמן לפיצול השמית הצפון-מערבי מהפרוטו-שמית או מקבוצות שמיות אחרות אינו בטוח. העדות הראשונה של שפה שמית צפון-מערבית היא של אוגריתית מהמאה ה-14 לפני הספירה.

בראשית האלף הראשון התפשטה השפה הפיניקית ברחבי הים התיכון על ידי מתיישבים פיניקים, בעיקר לקרתגו בתוניסיה של ימינו. לאלפבית הפיניקי יש חשיבות מהותית בהיסטוריה האנושית כמקור וכאב הקדמון של האלף-בית היווני, האלף-בית הלטיני, הכתב העברי, הסורי והערבי, רונות גרמאניות, ובסופו של דבר קירילי.

עד המאה השישית לפני הספירה, השימוש בארמית התפשט ברחבי האזור השמי הצפון-מערבי, מה שהוביל בעיקר לשפות שמיות צפון-מערביות אחרות להכחדה. היהודים הקדומים אימצו ארמית לשימוש יומיומי, וחלקים מהתנ"ך כתובים בה. אולם העברית נשמרה כשפה ליטורגית יהודית ושפת לימוד, וקמה לתחייה במאה ה-19 עם עיבודים מודרניים, והפכה לשפה העברית המודרנית של מדינת ישראל.

לאחר הכיבושים המוסלמים של המאה השביעית, החלה הערבית להחליף בהדרגה את הארמית בכל האזור. הארמית שורדת כיום כשפה הליטורגית של הכנסייה הנוצרית הסורית, ומדוברת בניבים מודרניים על ידי אוכלוסיות קטנות הנמצאות בסכנת הכחדה הפזורות ברחבי המזרח התיכון. יש גם מצע ארמי בערבית לבנטית.

שינויי צלילים

מבחינה פונולוגית, אוגריתית איבדה את הצליל ṣ́, והחליפה אותו ב- ṣ (אותה תזוזה התרחשה בכנענית ובאכדית). אותו צליל הפך ל- ʕ/ בארמית (אם כי בארמית קדומה הוא נכתב באות ק'), זה מרמז כי אוגריתית אינה שפת האם של הקבוצה. דוגמה לשינוי קול זה ניתן לראות במילה ארץ: אוגריתית / ʔart͡s/, פיניקית / ʔart͡s/, עברית /ʔeret͡s/ וארמית /ʔarʕaː/.

מעבר התנועת מ- /aː/ ל- /oː/ מבדיל את הכנענית מהאוגריתית. כמו כן, בקבוצה הכנענית, סדרות החיכוכים הבין-דנטליים השמיים הופכות לסיביים: /ð/, /θ/ ו-/θ̣/ הפכו ל-/z/,/ ʃ/ ו-/sˤ/

בהתאמה. ניתן לראות את ההשפעה של שינוי צליל זה על ידי השוואה בין המילים הבאות:

שינוי אוגריתית ארמית עברית
/ð/→/z/ ד'הב דהב זהב
/θ/→/ʃ/ ת'לת' תלת שלוש
/θ̣/→/sˤ/ ט'ו טור צור

השפות השמיות הצפון-מערביות הן: שַמאַלית, ארמית, אמורית (אוגריתית) וכנענית (עברית, מואבית, אדומית, עמונית ופיניקית)

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה