תיאו קליין

עורך דין צרפתי

תיאו קלייןצרפתית: Théo Klein;‏ 25 ביוני 1920 - 28 בינואר 2020) היה עורך דין צרפתי, ששימש כנשיא "קריף", ארגון גג של הארגונים היהודיים בצרפת, ביו השנים 1983 ל-1989. קליין היה ציוני, אך בראש ובראשונה ראה עצמו כפטריוט צרפתי, והיה ביקורתי מאוד כלפי מדיניות החוץ של מדינת ישראל[1].

תיאו קליין
אין תמונה חופשית
לידה 25 ביוני 1920
הרובע העשירי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בינואר 2020 (בגיל 99)
סן-קלו, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Théodore Nephtali Klein עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • École Maïmonide
  • בית הספר החופשי למדעים פוליטיים
  • Faculté de droit et des sciences économiques de Paris עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע עורך דין, כותב ספרי עיון, ביבליופיל, אספן אמנות, לוחם מחתרת עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד
פרסים והוקרה קצין בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

קליין נולד בפריס והיה נינו של הרב הראשי לשעבר של העיירה קולמר, סלומון קליין. לפני מלחמת העולם השנייה היה פעיל בתנועת הצופים היהודים בצרפת. במהלך המלחמה היה ממנהיגי התנגדות היהודית בצרפת, ועזר להעביר ילדים יהודים לשווייץ הנייטרלית. בזמן המלחמה פגש את אשתו ליליאן.

קליין סיים תואר במשפטים במכון למדע המדינה פריז. החל מ-1945 עבד כעורך דין בבית המשפט לערעורים של פריז. בשנת 1970 התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין בישראל, ופתח משרד בישראל[2]. היה חבר בבית הדין הבינלאומי לבוררות. בשנת 1978 ייסד את משרד עורכי הדין קליין ושות' (שאחר כך שונה שמו ל-KGA Avocats). לאחר פרישתו, קליין העביר ימי עיון וכתב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קליין עזר לשקם את הקהילה היהודית בצרפת לאחר המלחמה ועבד עם ארגונים יהודיים רבים. בשנים 1945 - 1950 כיהן כנשיא האיחוד איחוד אגודות הסטודנטים היהודים של צרפת, שהיה בין מייסדיו. ב-1967 היה בין מייסדי מרכז המידע למען ישראל בצרפת[3]. בשנות ה-60 פנה לשגריר ישראל בצרפת, ולטר איתן, וביקש להיות אזרח ישראלי, מבלי שיצטרך לגור בישראל באופן קבוע, מאחר שביקש להמשיך בקריירה המשפטית שלו בצרפת. הוסכם שאם ירכוש דירה בישראל יקבל אזרחות מתוקף חוק השבות וב-1968 היה לאזרח ישראלי, לאחר שרכש דירה ביפו העתיקה[4][2]. עמד בראש ארגון ידידי ההסתדרות הכללית של העובדים בצרפת[5][6]. ב-1975 סגר את משרד עורכי הדין שהקים בישראל. המשרד ייצג בין השאר את עסקי יקותיאל פדרמן ובנק לאומי באירופה[7].

משנת 1970 עד 1973 היה קליין סגן נשיא הקריף, והיה נשיא בשנים 1983-1989[8][9]. הוא ייסד את ה- Dîner du CRIF בשנת 1985, אירוע שנתי של הארגון בהשתתפות מנהיגי צרפת. היה גם חבר הקונגרס היהודי האירופי[10]. בשנת 2012, קליין ניתק את קשריו עם הקריף, במכתב לנשיא, ריצ'רד פרסקייה, ביקר את תגובתו לפרשת מוחמד א-דורה[11].

בשנות השמונים, יחד עם ז'אק שיראק, ג'ק לאנג וקלאוד-גרארד מרקוס, קליין היה דמות מפתח בפתיחת המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות. הוא היה סגן נשיא המוזיאון משנת 1988 עד 2001, ואז שימש כנשיא עד 2011. תרם כספים ויצירות אמנות למוזיאון. קליין שימש כחבר בוועד הבינלאומי של מוזיאון אושוויץ בירקנאו. בשנת 1987 היה מעורב במשא ומתן לפשרה, במחלוקת על המנזר של המסדר הכרמליתי ליד אושוויץ[12][13].

בשנת 1986 ביקר את החלטת שר המשפטים אברהם שריר לא להסגיר את העבריין ויליאם נקש לצרפת, בטענה שביטחונו האישי לא יהיה מובטח בכלא הצרפתי. קליין אמר:" "אין כאן עניין של הצלת נפשות. לוויליאם נקש לא נשקפת כל סכנה בצרפת. כל העניין הזה עושה שירות מאוד רע לישראל. איך אנו יכולים לטעון שישראל היא דמוקרטיה מערבית, כאשר ישראל לא מכבדת מוסכמות בינלאומיות בסיסיות"[14].

בעקבות האינתיפאדה הראשונה קרא לפתוח במשא ומתן לשלום עם ההנהגה הפלסטינית, והפסקת הפגיעה באזרחים[15]. קליין לקח חלק במפגשים עם הנהגת אש"ף באירופה, בהם השתתפו גם ישראלים[16].

בנובמבר 2001 בית המשפט בצרפת מינה את קליין כבורר במחלוקת בין ישראל ואירן על חברת קו צינור אילת אשקלון[17].

תיאו קליין נפטר ב-28 בינואר 2020 בגיל 99.

ספריועריכה

בצרפתית:

  • Deux vérités en face (1988)
  • L'Affaire du Carmel d'Auschwitz (1991)
  • Le Manifeste d’un juif libre (2002)
  • Une manière d’être juif (2007)
  • Sortir du ghetto (2007)
  • Israël survivra-t-il (2008)
  • Le Conflit israélo-arabe. Quelles sources ? Quelles solutions ? (2010)

בתרגום לעברית:

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יאיר אטינגרביקורת בצרפת על טענות שרון לאנטישמיות, באתר הארץ, 24 בפברואר 2002
    עמירם ברקת, צרפת מוחה: קריאת שרון ליהודים לעלות "בלתי מתקבלת על הדעת", באתר הארץ, 19 ביולי 2004
  2. ^ 1 2 אורי דן, ער'ד תיאר קליין - יהודי צרפתי שלא נבהל מהמדיניות הרשמית בארצו, מעריב, 17 במרץ 1970
  3. ^ מוסד גג חדש של יהדות צרפת לעזרת ישראל, הצופה, 31 במאי 1967
  4. ^ גדעון קוץ, "עולה חדש", דבר, 22 באפריל 1983
  5. ^ חיים ליפשיץ, ידידי ההסתדרות בתפוצות, למרחב, 24 ביוני 1970
  6. ^ חיים לנדאו, "תנועת ידידי ההסתדרות" בתפוצות, על המשמר, 22 באוקטובר 1969
  7. ^ תיאו קליין סוגר את משרדו, "העולם הזה", גיליון 1975 מ-9 ביולי 1975, עמוד 40
  8. ^ תמר גולן, עו"ד קליין נבחר מחדש לנשיא ארגון הגג של יהדות צרפת, מעריב, 7 באפריל 1986
  9. ^ תמר גולן, צרפת: הקהילה היהודית העדיפה מנהיג מתון, מעריב, 26 במאי 1989
  10. ^ דפנה בת משה, הקונגרס היהודי האירופי: הוותיקן צריך לאשרר הסכם ז'נווה לגבי המנזר, מעריב, 13 בספטמבר 1989
  11. ^ "Théo Klein rompt avec le Crif". Le Point (בצרפתית). 11 במרץ 2012. 
  12. ^ תמר גולן, "האפיפיור אישר ההסכם לפינוי המינזר מאושוויץ", מעריב, 11 בספטמבר 1989
  13. ^ שאול בן חיים, מזובייצקי יתבקש לסייע בהעברת המנזר מאושוויץ, מעריב, 29 בינואר 1990
  14. ^ תמר גולן, ברוך מאירי, מנהיג יהודי צרפת: ראוי ששרים בישראל יכבדו החוק בעניו נקש, מעריב, 10 בדצמבר 1986
    המשך - מנהיג יהודי, מעריב, 10 בדצמבר 1986
  15. ^ אריה בנדר, "למען השם, תתחילו במו"מ מדיני"!, מעריב, 25 בפברואר 1988
    תיאו קליין: יתכן שהגולה היהודית תיאלץ להידבר עם אש"ף, מעריב, 18 ביוני 1990
  16. ^ מנחם רהט, הח"כים שהוזמנו לפגישה עם אש"ף ייצאו לפריס, מעריב, 8 בינואר 1989
    תמר גולן, סימון וייל: המסכימים לביקור אינם מתנגדיה של ישראל, מעריב, 3 במאי 1989
    מיכל פלג, כינוס ישראלי-פלשתיני יתקיים במילאנו, מעריב, 14 בנובמבר 1989
  17. ^ אלוף בןהבוררים בין איראן לישראל: יהודי־צרפתי ושופט איראני, באתר הארץ, 27 במרץ 2015
  18. ^ עיון - תרגום, באתר הארץ, 5 במרץ 2001
  19. ^ עיון - תרגום, באתר הארץ