פתיחת התפריט הראשי

"תנים וערבים" (גרמנית: "Schakale und Araber") הוא סיפור קצר מאת פרנץ קפקא, שנכתב ופורסם בשנת 1917. הסיפור פורסם לראשונה על ידי מרטין בובר בכתב-העת היהודי בעריכתו "Der Jude". הסיפור הופיע שוב בקובץ הסיפורים הקצרים "רופא כפרי" בשנת 1919.

תנים וערבים
Schakale und Araber
מאת פרנץ קפקא
שפת המקור גרמנית
סוגה סיפור קצר
הוצאה
הוצאה מרטין בובר עריכת הנתון בוויקינתונים
שנת הוצאה 1917
הופעה ראשונה כתב העת Der Jude
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

עלילהעריכה

 
תן זהוב (Canis aureus) אשר מצוי בישראל.

נוסע אירופאי מהצפון, מלווה בקבוצת מדריכים ערבים, חונה בנווה מדבר. כשהלילה יורד הנוסע מתקשה לישון מפני שיללות תנים מפריעות לו. לפתע הוא רואה כי מקורן של היללות, בקבוצת תנים החגה סביבו. זקן התנים פונה אל הנוסע בדיבור, ומספר לו על היריבות והשינאה רבת השנים בין התנים לערבים, מתחילת הדורות. זקן התנים מסביר שהם חיכו כל השנים לאיש כמו הנוסע כדי שיגיע ויגאל אותם: "אדון, עליך מוטל לסיים את הריב המפלג את העולם". התנים אומרים שאין הם יכולים להביס את הערבים בכוחות עצמם, ומגישים לנוסע זוג מספריים חלודים, כדי שישסף בעזרתם את גרונות הערבים.

באותו רגע אחד הערבים מגיע, ומצליף בתנים בשוט. הערבי שואל את הנוסע אם הוא כבר שמע את הסיפור מפי התנים, וקורא לחבריו להביא גוויית גמל לתנים. התנים מתחילים לאכול את הנבלה, והערבי מצליף בהם בשוט והם בורחים וחוזרים וחוזר חלילה, עד שהנוסע עוצר בעד הערבי. הסיפור נגמר בכך שהערבי אומר: "נניח להם לעסוק במשלוח ידם; אף הגיע הזמן לצאת לדרך. הלא הספקת לראותם. חיות נפלאות, לא כן? וכמה שהן שונאות אותנו!".

פרשנויותעריכה

מאחר שהסיפור התפרסם בכתב העת של מרטין בובר, נהוג לפרש את הסיפור כאלגוריה ליחסי היהודים-ערבים בארץ ישראל וכביקורת על הציונות והסכסוך הישראלי-ערבי, ביקורת שתאמה את תפיסתו של מרטין בובר, שהתבטאה מאוחר יותר בהקמת "ברית שלום" ב-1925, שנה לאחר פטירתו של קפקא. קפקא ביקר את האופן התלותי של היהודים באירופאים, הזקוקים כביכול למשיח, ומבקר את אורח החיים הלא מערבי של הערבים. הסיפור פורסם ביחד עם הסיפור "דין-וחשבון לאקדמיה" המבטא את הניסיון להפוך את היהודי לאירופאי.[1]

יחסו של קפקא לציונות היה מורכב. הוא אמנם ביקר בקונגרס הציוני ה-11 שנערך בווינה בספטמבר 1913, אך תיאורו את האירוע לא היה מחמיא. הוא העיד שנאלץ להאזין "לצרחות ללא קץ" באולם הדיונים, ותיאר את העסקן הציוני הטיפוסי כבעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". מאוחר יותר במהלך חייו התקרב קפקא לציונות, ואף הביע רצון לבקר ואולי אף לעבוד במסעדה בארץ ישראל. עם זאת, באחד ממכתביו האחרונים הודה כי הנסיעה לפלשתינה היא מבחינתו "רעיון להשתעשע בו" ו"סוג של פנטזיה".[2]

תרגומים לעברית והוצאות לאורעריכה

  • קפקא, פרנץ, סיפורים ופרקי התבוננות, הוצאת שוקן, ירושלים, 1964 (תרגום: ישורון קשת)
  • קפקא, פרנץ, סיפורים ופרוזה קטנה, הוצאת שוקן, 1993 (תרגום: אברהם כרמל)
  • קפקא, פרנץ, רופא כפרי: וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר, עם עובד, תל אביב, תש"ס [2000] (תרגום: אילנה המרמן)

עיבודיםעריכה

  • בשנת 2011, ביים ז'אן-מארי סטרוב סרט קצר בשם "Schakale und Araber" (תנים וערבים), המבוסס על הסיפור.

לקריאות נוספותעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ http://anatperi.blogspot.co.il/2013/07/blog-post_10.html
  2. ^ גלילי שחר, הפצע של קפקא, כרמל, ירושלים, 2008, עמ' 56-57.