תקנת הרווקים

תקנה בירושלים האוסרת על רווקים לגור בירושלים, התקנה בוטלה.

תקנת הרווקים היא תקנת חכמים שתיקנו רבני ירושלים בשנת ה'תק"ט, האוסרת על בחורים רווקים לדור בירושלים אם הגיעו לגיל 20. אף שבעבר הקפידו על קיום התקנה, במהלך הדורות נחלש כוחה, וכיום לא נהוג להקפיד על כך. הרב עובדיה יוסף כתב כי הוא ביטל את התקנה סופית.

נוסח התקנה

יש הסכמה העשויה בכל תוקף הסכמות מזמן קדמון לקדושים אשר בארץ המה, על עניין הרווקים מבין עשרים שנה ולמעלה לא יכול לדור בעיה"ק ירושלים ת"ו שרוי בלא אשה, הנה בעתה ראה ראינו בעוונתינו הרבים הרווקים והפנויים פעה"ק ירושלים ת"ו מבן עשרים שנה ולמעלה שרויים בלא אישה, ותולין העניין בבוקי סריקי כי אין ידם משגת לצורכי החופה ולזון ולפרנס את אשתו,
ומדי יום ביומו באים מחו"ל מסורת בידינו כי אין אפוטרופוס לעריות...
לכן נתוועדנו יחד אגב אספת חכמי ופקידי ומנהיגי ומשגיחי וממוני וטובי ארץ הקדוש רוב בנין ורוב מנין, ומחדשים ההסכמה הקדומה וכולנו פה אחד בהסכמה עלינו על עניין הרווקים מבן עשרים שנה ומעלה לא יורשה שום בר ישראל רווק לדור בירושלים בלא אשה...
ואם אין כוח בידו כי לא מצא מנוח לישא אשה מחויב הוא תכף ומיד לצאת מירושלים לבקש את חייו בחו"ל, והרשות נתונה לעיני העדה פקידי ירושלים ת"ו לכל העובר על דברינו אלה לגרשו מן הארץ ולרדוף אותו עד חרמה בכל מאמצי כוחם כפי ראות עיניהם עד מקום שידם מגעת

ספר התקנות, ירושלים תרמ"ג, תקנה נג, עמוד מא

היסטוריהעריכה

בשנת ה'תק"ט תקנו רבני ירושלים איסור על גברים פנויים בגילאי עשרים-שישים לדור בירושלים, סיבת התקנה הייתה לעידוד נשואים ולגדור גילויי עריות.

לרווק ניתנה שנה למצוא את זיווגו, אם וכאשר לא הצליח למצוא אישה הוטל עליו לעזוב את העיר, על רווקים שנשארו בעיר הוטלו סנקציות וניתנה רשות לפקידי העיר "לרדוף אותם עד חורמה".

הרווקים המגורשים קיבלו מבני העיר צידה לדרך ושכר היציאה.[1]

מנוסח התקנה מובן שהתקנה היא חידוש של תקנה קדומה,[2] על התקנה חתמו רבני ירושלים, הרבנים: נסים חיים משה מזרחי, רפאל מיוחס, רפאל יצחק זרחיה אזולאי, גדליה חיון, חיים רפאל בן אשר, רפאל משה בולה, ישראל יעקב אלגאזי, ועוד.

בין האנשים שגורשו מן העיר מחמת התקנה ניתן למנות את רבי משה חאגיז,[3] יוסף וולף,[4] אריה לייב פרומקין,[5] ועוד.

רבי רפאל מיוחס החתום על התקנה כתב לאחר שלוש עשרה שנה בספרו פרי האדמה סיבה אחרת לתקנה, לדבריו הסיבה היא חשש לריבוי אוכלסין דבר שיגרום לסכסוך ערבי-יהודי ועלול להגיע לסכנת נפשות,[6] לדבריו כיוון שהסכנה חלפה התקנה בטלה.[7]

הרב דוד בן שמעון התלונן בשנת ה'תרכ"ב על שכחת תקנה זו וקרא לחזקה,[8] הרב ישעיה אשר זליג מרגליות בשנת תרצ"ז קרא אף הוא לחזק את תקנה זו.[9]

כיוםעריכה

הרב עובדיה יוסף בספרו יביע אומר[10] שנדפס בה'תשנ"ג כתב שעשרות שנים קודם לכן הוא כינס בית דין יחד עם הרב יהודה צדקה והרב בן ציון אבא שאול והם ביטלו את התקנה. הם הסתמכו בדבריו הסתמך על נימוק הלכתי הגורס שבמקרים מסוימים בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חברו. הרב יהודה ברכה העלה נימוקים אחרים לביטול התקנה, ייתכן שהתקנה נתקנה רק בעיר העתיקה, וייתכן שמכיוון שהעיר התקנה התרוקנה מתושביה היהודים התבטלה התקנה,[11] היו שהשיבו על דבריו שתקנה זו נתקנה בכל הארץ ולא רק בירושלים.

אולם, הרב יעקב יוסף (בנו של הרב עובדיה יוסף), לא קיבל את עמדת אביו וסבר שהתקנה עודנה בתוקפה. הוא קרא לחזור ולהקפיד עליה, למעט למי שדוחה את נישואיו כדי ללמוד תורה.[12]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אברהם בן יעקב, ‏ירושלים בין החומות קונטרס אמת מארץ, ירושלים תשל"ז, עניין ט, באתר אוצר החכמה
  2. ^ ואף מובא שר"מ חגיז גורש מהעיר בשנת תנ"ט חמישים שנה לפני התקנה
  3. ^ נחמיה חיון, מודעא רבא, מובא אצל ש.ז. הבלין, רבי אברהם הלוי בעל גינת ורדים ובני דורו הערה 287
  4. ^ הרב מנחם מנדל משקלוב שניצל את שירותיו סידר לו דירה ברובע הארמני כדי לחמוק מהתקנה
  5. ^ , אליעזר ריבלין, ‏תולדות חכמי ירושלים, באתר HebrewBooks
  6. ^ ”שחס ושלום אם יתרבו התושבים בירושלים יגרום שהגויים יגרשו הדרים פה בזעם ובחמה ויהיה סכנת נפשות חס ושלום“
  7. ^ רבי רפאל מיוחס, ‏פרי האדמה חלק ד, הלכות שבועות עמ' כ:, באתר HebrewBooks
  8. ^ הרב דוד בן שמעון, שערי צדק שער החצר, סימן תרמ
  9. ^ רבי ישעיה אשר זליג מרגליות, ‏עמודי ארזים, עמ' כו, באתר HebrewBooks
  10. ^ הרב עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק ז, יורה דעה, סימן יד, סעיף קטן ג
  11. ^ הרב יהודה ברכה, ‏ברכת יהודה, חלק א, אורח חיים, סימן ל
  12. ^ קובי נחשוני, הרב יעקב יוסף: רווק מבוגר? עזוב את ירושלים!, באתר ynet, 3 במאי 2009.