האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור
האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור (באנגלית: American Society of Composers, Authors and Publishers) היא מוסד ללא כוונת רווח שנועד להגנה על זכויות היוצרים של חבריה. פעולתה המרכזית של האגודה היא רישום השמעות וביצועים של יצירות וגביית דמי השמעה מן המבצעים והמשדרים לשם תשלום תמלוגים ליוצרים ובעלי הזכויות. בכך היא מהווה גוף מתווך בין המשמיעים לבין בעלי הזכויות. בנוסף מעניקה האגודה פרסים לחבריה בתחומי המוזיקה והקולנוע. רוב חברי האגודה אמריקאים, אך היא מקבלת לשורותיה, במגבלות, גם חברים לא-אמריקאים, כן מייצגת האגודה באמצעות הסכמים הדדיים למעלה מ-100 ארגונים דומים במדינות העולם (בהם אקו"ם, המקבילה הישראלית לאגודה).
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| מייסדים |
ויקטור הרברט, Gustave Kerker, Glen MacDonough, Raymond Hubbell, אירווינג ברלין, Louis Hirsch, George Maxwell  |
| תקופת הפעילות |
1914–הווה (כ־110 שנה) |
| מיקום המטה |
ארצות הברית |
|
www | |
  | |
היסטוריה עריכה
האגודה נוסדה ב-13 בפברואר 1914 בניו יורק על ידי מלחינים, יוצרים ומו"לים אנשי סמטת טין פאן לשם שמירת זכויות הקניין הרוחני של היוצרים והמו"לים משום שבאותה התקופה חוקי זכויות יוצרים לא היו מפותחים, לא הייתה אכיפה שלהם ובעלי הזכויות נאלצו לנהל משא ומתן פרטני עם כל מפיץ. בין חברי הגרעין המייסד נמנו ויקטור הרברט, ג'ון פיליפ סוזה, אירווינג ברלין, בלארד מקדונלד, ג'ורג' מ. קוהאן, ג'רום קרן ודימס טיילור, שהיה נשיאה הראשון של האגודה. התוצר המרכזי עליו הגנה האגודה היו דפי תווים של היצירות. החל מ-1920, עם התפתחות שידורי הרדיו, נפתח אפיק חדש ורחב יותר לצורך בהגנה על זכויות באופן של גביית רישיון השמעה מתחנות הרדיו, שהוביל לרישום חברים רבים לאגודה.
ב-1937 תבעה מחלקת המשפטים של ארצות הברית את האגודה, כיוון שראתה בפעולתה הריכוזית מול תחנות הרדיו (שכללה קביעת תעריפים שרירותית שגררה אפליה במתן רישיונות) משום פגיעה בתחרות בשוק החופשי. התביעה הסתיימה בהסכם פשרה לפיו התחייבה האגודה לפעול בהגינות ובשקיפות מול כל הגורמים מהם היא גובה רישיונות השמעה, ללא אפליה. כמו כן קבע ההסכם שכל גוף שלא יצליח לקבוע תנאים במשא ומתן ישיר מול האגודה ולא יקבל רישיון, יוכל לפנות לבית המשפט על מנת לזכות בקביעת תנאים שיחייבו את האגודה כפסק דין, מאידך הוכרה האגודה כגוף מייצג של החברים המאוגדים בה.
ב-1940 הכפילה האגודה באופן חד צדדי את דמי הרישיון שגבתה, בנוסף על עליה של למעלה מ-400% בעשור שחלף.[1] הדבר הוביל לחרם אי-השמעה של אמנים המאוגדים באגודה. כך, בין ה-1 בינואר ל-29 באוקטובר 1941 הושמעו ב-NBC וב-CBS רק יצירות שזכויותיהן היו ברשות הציבור, בהן יצירות קלאסיות שהוקלטו על ידי תזמורות ביג בנד וקטעים מחוץ לזרם המרכזי (כגון מוזיקת קאנטרי, בי בופ ורית'ם אנד בלוז) שחשפו ציבור רחב לסוגות חדשות וסייעו בכך להרחבת הטעם המוזיקלי וליצירת סגנונות חדשים בהמשך (כגון הרוק אנד רול).[2] נוסף על כך נוסדה אגודה מתחרה לשמירה על זכויות יוצרים, .Broadcast Music, Inc (BMI), שאיגדה יוצרים בסגנונות אלה ואיפשרה לתחנות הרדיו מרווח נשימה.[3][4][5]
לאחר הסדרת הסכסוך, המשיכה האגודה לגדול באופן משמעותי תוך הכללת אמני ג'אז וייצוג מלחיני פסקולי סרטים, שסיפקו את הלהיטים הגדולים ביותר של התקופה. כן אוגדו והגנו על יצירתם מלחיני מוזיקה קלאסית מודרנית כאהרן קופלנד, איגור סטרווינסקי ולנארד ברנסטיין. עליית הטלוויזיה ותחנות שידורי הFM בשנות ה-50 וה-60 הובילו לגידול עצום בהשמעות מוזיקה וליצירתם של להיטי ענק ויחד עמם להתפתחות האגודה ולביצור כוחה בקרב כותבים מכל הסוגות המוזיקליות הפופולריות (כולל יוצרי מוטאון, פעילים בסצנת הפולק, מוזיקאי פופ, קאנטרי ורוקנרול ומוזיקאים בריטים כגון הביטלס והאבנים המתגלגלות שהגנו על זכויותיהם בארצות הברית בעת "הפלישה הבריטית" באמצעות התאגדות ב-ASCAP). הפתיחות של ASCAP מאז שנות ה-70 ונכונותה לקבל יוצרים ממגוון תחומים, כולל תחומי שוליים, הובילו בעשורים הבאים להובלתה בתחומים המתחדשים של הפאנק, הבי מטאל, היפ-הופ, טכנו, גראנג', מוזיקה לטינית ועוד.
פרסים עריכה
האגודה מעניקה לחבריה המצטיינים פרסים בשבע קטגוריות: פופ; רית'ם אנד בלוז ומוזיקת נשמה; מוזיקה לסרטים ולטלוויזיה; מוזיקה לטינית; מוזיקת קאנטרי; מוזיקה נוצרית (Contemporary Christian); מוזיקה קלאסית. מחצית מהבוחרים הם מבקרי מוזיקה ומחציתם כלל חברי האגודה. הטקסים מוענקים בערב חלוקת פרסים חגיגי.
על מנת לעודד מלחינים קלאסיים צעירים נוסד ב-1979 פרס המלחין הצעיר (ASCAP Foundation Young Composer Award) שנקרא מאז 1996 על שם מורטון גולד.[6] פרס דומה, בתחום הג'אז (The ASCAP Foundation Herb Alpert Young Jazz Composer Award) מוענק משנת 2002 ונקרא על שמו של הרב אלפרט.[7]
החל מ-1986 מוענק פרס מפעל חיים למלחין פסקולי סרטים, החל מ-1996 נקרא פרס זה על שמו של הנרי מנסיני.[8]
בשנת 1967 נוסד פרס דימס טיילור למחברי לספרים ומאמרים מצטיינים על מוזיקה ומוזיקאים (Deems Taylor Award). הפרס אינו מוענק מדי שנה.
נוסף על פרסים רשמיים אלו המוענקים בטקסים, מעניקה האגודה שלל מלגות ופרסי עידוד לחבריה, בדגש על פיצוי מחברים בסוגות נישתיות, המחברים מוזיקה איכותית שאינה זוכה להשמעות רבות.
מגזין פלייבק עריכה
ביטאונה של האגודה הוא מגזין Palyback, הנגיש דרך אתר האינטרנט שלה.[9]
לקריאה נוספת עריכה
- Bruce Pollock, A Friend in the Music Business: The ASCAP Story, Hal Leonard, 2014 ISBN 9781480386099
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור
האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור, ברשת החברתית פייסבוק
האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור, ברשת החברתית אינסטגרם
האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור, סרטונים בערוץ היוטיוב- האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ארכיוני ASCAP
.svg){kind=icon}
הערות שוליים עריכה
- ^ לורנס לסיג, Larry Lessig on laws that choke creativity, הרצאת TED
- ^ How a Copyright Dispute Helped Give America Rock 'n' Roll
- ^ Radio: No Letup, טיימס, 27 בינואר 1941
- ^ Radio World: This Boycott Changed American Music
- ^ 1941 ASCAP Boycott
- ^ תקנון פרס גולד
- ^ The Herb Alpert Young Jazz Composer Awards
- ^ פרס הנרי מנסיני
- ^ מגזין פלייבק