מדינה פלסטינית

ממשל ופוליטיקה של הרשות הפלסטינית

נשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) ראש ממשלה אסמאעיל הניה ברצועת עזה סלאם פיאד ביהודה ושומרון המועצה המחוקקת יושב ראש המועצה המחוקקת עבד אל-עזיז דוויכ המועצה העליונה לצדק בית המשפט העליון של הרשות הפלסטינית פאריד עבדאללה אסעד ג'אלד הסכסוך הישראלי פלסטיני מלחמת העצמאות והנכבה ספטמבר השחור האינתיפאדה הראשונה הסכמי אוסלו אינתיפאדת אל אקצה תוכנית ההתנתקות מדינה פלסטינית הוועד הערבי העליון נפות הרשות הפלסטינית

מדינה פלסטינית, או מדינת פלסטין (בערבית: دولة فلسطين), היא מדינה אותה שואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים באמצעות הארגונים הלאומיים הפלסטינים, כגון אש"ף (שהוגדר בעבר ארגון טרור) וארגונים אסלאמיים שאינם כלולים באש"ף, כמו ארגוני טרור פלסטיני חמאס והג'יהאד האיסלאמי. לפלסטינים יש אוטונומיה מוגבלת ברצועת עזה הנשלטת על ידי החמאס ובחלק משטחי יהודה ושומרון הנשלטים על ידי הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה. ל"פלסטין", בייצוג אש"ף, יש מעמד של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים. באוקטובר 2011 החליט אונסק"ו לקבל את "פלסטין" לארגון וכך לראשונה הפכה "פלסטין" לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם.

מקור השם

בשפה הערבית, השם "פַלַסטין" הוא שמו של האזור הגאוגרפי המכונה בעברית "ארץ ישראל", ובלשונות אירופה "פַּלֶסֲטַיין" או "פַּלֶשׂתינה" (Palestine/Palestina). השם "פלשתינה" הוא קיצור של השם "סוריה-פלשתינה" שניתן במקור לפרובינקיה יודיאה על ידי האימפריה הרומית, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לארצם. שם זה אומץ על ידי חלק מהפלסטינים לציון שם המדינה שאותה הם שואפים להקים. בתקופת המנדט הבריטי היה זה שמה של הטריטוריה של המנדט בערבית.^[1][2]

התנועה הלאומית הפלסטינית

ערך מורחב – התנועה הלאומית הפלסטינית

מקובל לראות בכינוס שנערך ב-27 בפברואר 1920 בדמשק את ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית הממוסדת. תנועה זו נוסדה בעקבות תבוסת האימפריה העות'מאנית, והמהפכה הלאומית בטורקיה. בנוסף, עודדו הבריטים כבר במהלך מלחמת העולם הראשונה את רעיון הלאומיות הערבית, בשיתוף פעולה עם השריף חוסין ממכה, שליט חיג'אז, כדי להצית מרד באימפריה העות'מאנית שהייתה אחת מיריבותיה של בריטניה במלחמה. רעיון הלאומיות הערבית בכלל והלאומיות הפלסטינית בפרט התבסס במזרח התיכון לאור העובדה ששיטת המשטר הישנה, כלומר שלטון של אימפריה מוסלמית בהרכב כזה או אחר, התמוטטה עם קריסת האימפריה העות'מאנית, ותחתיה הוקמו משטרים מנדטוריים של מעצמות אירופה. אף כי רעיון הלאומיות והקמת מדינות לאום הוא אירופי במקורו, הלאומיות הערבית, ומאוחר יותר הלאומיות הפלסטינית, נראתה חלופה טובה לשיטה הישנה שקרסה, ולמשטרים המנדטוריים שנתפסו כזרים, כיוון שלא היו ערביים ואף לא מוסלמים. התפתחות תנועה לאומית פלסטינית נפרדת הושפעה משני גורמים: כינון מדינות בסוריה, בלבנון, בירדן ובעיראק - דבר שסתם את הגולל על רעיון המדינה הערבית המאוחדת, והקמת המנדט הבריטי בארץ על יסוד הצהרת בלפור - דבר שנתפס כאיום בעיני התושבים הערביים המקומיים, ועודד את מנהיגיהם להקים תנועה לאומית נגדית לתנועה הציונית.

המנדט הבריטי

ערך מורחב – המנדט הבריטי

חאג' אמין אל חוסייני

הצהרת בלפור שעל-פיה ניתן לבריטניה מנדט מחבר הלאומים על פלשתינה-ארץ-ישראל ("המנדט הבריטי"), קראה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל מבלי לפגוע בזכויות עדות דתיות אחרות החיות בארץ. ההנהגה הפלסטינית שללה את ההצהרה הזאת. בראשית ימי המנדט קיוותה ההנהגה הפלסטינית להקמת מדינה ערבית מאוחדת באזור "סוריה הגדולה", אזור גאוגרפי הכולל את סוריה, לבנון, ארץ-ישראל וירדן. בשנת 1919 נחתם הסכם ויצמן פייסל, שהיה אמור להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת.‏‏^[3]

עם הקמת סוריה, לבנון, ירדן ועיראק במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 (תחילה במסגרת מנדט צרפתי או בריטי ומאוחר יותר כמדינות עצמאיות), נגוזה תקוות הפלסטינים למדינה ערבית מאוחדת. האירוע שהשפיע רבות על עניין זה הייתה הדחתו של המלך פייסל הראשון, בן למשפחה ההאשמית, מכס המלכות בסוריה ב-1920 (כיוון שהיה מקורב לבריטים ולא לצרפתים), וביטולו של הסכם ויצמן פייסל בעקבות כך. מאוחר יותר הומלך פייסל הראשון על עיראק בתמיכת הבריטים. לאור כל זאת, ובתמיכת אנשי הלובי הערבי בשלטון הבריטי, כמו לורנס איש ערב ואחרים, החלה להתגבש דרישה פלסטינית להקמת מדינה ערבית בלבד בשטח המנדט הבריטי. תביעה זו הייתה כרוכה בעצירת העלייה היהודית לארץ, בהפסקת מכירת קרקעות ליהודים ובביטול למעשה של הצהרת בלפור. במהלך שנות ה-30 נטו הבריטים לקבל את התביעות הערביות, ואף פרסמו את חוקי הספר הלבן שהגבילו עלייה יהודית ומכירת קרקעות ליהודים. ב-1936, בעקבות "מאורעות תרצ"ו" המכונות גם "המרד הערבי" בהנהגתו של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני, הציעה ועדת פיל הבריטית לחלק את הארץ למדינה ערבית, מדינה יהודית, ושטח נוסף (בין ירושלים ליפו) שיישאר בשליטת המנדט הבריטי.

התביעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל גברה אחרי מלחמת העולם השנייה משהתבררו ממדי השואה. העובדה שההנהגה הפלסטינית תמכה בגרמניה הנאצית במהלך המלחמה (מנהיגה, חאג' אמין אל חוסייני, אף הצטרף ליחידת אס-אס שפעלה בבלקן) הקשתה עליה להציג את תביעותיה בתום המלחמה.

תוכנית החלוקה

ערך מורחב – תוכנית החלוקה

במהלך שנת 1947 שלח האו"ם ועדה מיוחדת, אונסקופ, לשם בחינת פתרון בעיית ארץ ישראל ובעיית הפליטים היהודים באירופה. התנועה הציונית החליטה לשתף פעולה עם הוועדה, בעוד ההנהגה הפלסטינית החרימה אותה.

ב-29 בנובמבר 1947 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את דוח הוועדה שכונה "תוכנית החלוקה" (החלטה 181 של העצרת הכללית). תוכנית זו קבעה מועד לסיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. ירושלים ובית לחם היו אמורות להישאר בשליטה בינלאומית בחסות האו"ם. מועד סיום המנדט נקבע לשעת חצות של ה-15 במאי 1948. הקמת המדינות תוכננה לאוגוסט 1948.

הפלסטינים ששללו את ההחלטה פתחו במתקפה על היישוב היהודי בארץ, מתקפה שהסלימה והתפתחה למלחמה, שידועה בישראל כמלחמת העצמאות, ואילו בפי הפלסטינים היא מכונה "א-נכּבּה" (النكبة "האסון"). במהלך המלחמה, כשהחלה הכף לנטות לטובת כוחות המגן העבריים, עזבו פלסטינים רבים את בתיהם (או גורשו מהם) ונמלטו אל אזורים שנותרו בשליטה פלסטינית או אל מדינות ערב השכנות. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, שעות ספורות לפני סיומו הרשמי של המנדט הבריטי, התערבו מדינות ערב השכנות במלחמה ופלשו אל שטח המנדט לשעבר. בסוף המלחמה נקבעו קווי שביתת הנשק ("הקו הירוק") שהשאירו בידי ירדן את הגדה המערבית ובידי מצרים את רצועת עזה. בשני האזורים האלה היו מרוכזים מאות אלפי פליטים פלסטינים. עשרות אלפי פליטים נמצאו גם במדינות השכנות עצמן, בעיקר בירדן, בסוריה ובלבנון.

התערבות מדינות ערב

ב-1949 החליט מלך ירדן, עבדאללה הראשון, על סיפוח השטחים אותם כבש הלגיון הירדני במלחמה,‏^[4] והעניק אזרחות לכל הפליטים הפלסטינים מתוך מטרה^{[דרוש מקור]} לשלבם בממלכת ירדן. החלטה זאת הייתה מנוגדת לעמדת ההנהגה הפלסטינית^{[דרוש מקור]} שעדיין קיוותה להקים מדינה פלסטינית עצמאית. בתקופה זו עדיין שלטה בעיראק משפחת המלוכה ההאשמית, שעליה נמנה גם עבדאללה הראשון. ייתכן^{[דרוש מקור]} שסיפוח הגדה המערבית היה ניסיון ליצור איחוד בין עיראק, ירדן ופלסטין, וכך להחיות את רעיון המדינה הערבית המאוחדת. הירצחו של עבדאללה הראשון בשנת 1952 בירושלים, והדחת השושלת ההאשמית בעיראק בשנת 1958, סיכלו את האפשרות הזאת.

בספטמבר 1948, הוקמה ממשלה פלסטינית ברצועת עזה בתמיכת הליגה הערבית כדי להגביל את ההשפעה הירדנית על הבעיה הפלסטינית. ממשלה זו, שקראה לעצמה "ממשלת כל פלסטין" (בערבית: ‎حكومة عموم فلسطين), הכריזה ב 1 באוקטובר 1948 על מדינת פלסטין עצמאית בכל פלסטין שבירתה ירושלים. בראש ממשלה זו עמד המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני.
ממשלת כל-פלסטין הוכרה רק על ידי חלק ממדינות ערב: מצרים, סוריה, לבנון, עיראק, ערב הסעודית ותימן. ירדן ושאר המדינות הערביות לא הכירו ב"מדינת כל-פלסטין".
בפועל, ממשלת כל-פלסטין הייתה רק צעד תעמולתי, ולממשלה זו לא הייתה השפעה או כוח כלשהו. פלסטינים שחיו ברצועה אומנם קיבלו דרכון של "מדינת כל-פלסטין", אך הדבר בוטל ב 1959 בידי גמאל עבדול נאצר, נשיא מצרים, שבצו נשיאותי פירק גם את ממשלת כל-פלסטין. עם זאת, מצרים לא סיפחה את רצועת עזה לשטחה, ולא העניקה לפלסטינים דרכונים מצריים.

הקמת אש"ף

ערך מורחב – הארגון לשחרור פלסטין

אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, הוקם במזרח ירושלים ב-1964, ושם לו למטרה הקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי המנדט הבריטי לשעבר (למרות הגדרה זאת לא היו כל פעולות ומטרות לארגון בקשר עם יהודה ושומרון כל עוד היו אלה בשליטת ירדן ועד כיבושם בידי ישראל ב-1967). הארגון ניסח את האמנה הלאומית הפלסטינית שמגדירה מיהו פלסטיני, ושוללת את קיומה של מדינת ישראל. על פי האמנה, פעולות טרור (המכונה באמנה "פעולה פידאינית") הן חיוניות במלחמת שיחרור עממית, ומאחדות את הקבוצות השונות של העם הפלסטיני במאבק לעצמאות.

אש"ף התקבל לליגה הערבית במעמד של מדינה, "מדינת פלסטין".

ב-1988, בכינוס שנערך באלג'יריה, הכריז אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית. בעקבות ההכרזה הכירו כמה מדינות בראש אש"ף, יאסר ערפאת, כ"נשיא מדינת פלסטין", ובנציגויות אש"ף כשגרירויות (ראו להלן).

בספטמבר 1993 הצהיר ערפאת על הכרה במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את הקמת מדינת ישראל הוגדרו במכתב "בלתי-תקפים ובלתי-ישימים". בתגובה, הכירה מדינת ישראל באש"ף כארגון פוליטי המייצג את העם הפלסטיני. למחרת ההכרה ההדדית נחתמה "הצהרת העקרונות" שהיא למעשה הסכם אוסלו הראשון.

רק בשלב מאוחר יותר הסתבר שהסעיפים לא בוטלו באופן רשמי, מכיוון שלא הוצע כל נוסח חלופי לאמנה הלאומית הפלסטינית, וכן בגלל שביטול הסעיפים לא נעשה על-פי תקנון אש"ף.

מלחמת ששת הימים

ערך מורחב – מלחמת ששת הימים

ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים שבמהלכה כבש צה"ל את הגדה המערבית ואת רצועת עזה. למעשה מתום המלחמה היו נתונים כל שטחי המנדט הבריטי לשעבר (ושטחים נוספים) למרותה של ממשלת ישראל, ולפיכך כל הפלסטינים שחיו בארץ היו נתונים לשלטון אחד לראשונה מאז ביטול המנדט.
ממשלת ישראל לא סיפחה את הגדה המערבית ורצועת עזה לישראל, למעט מזרח ירושלים שסופחה בצו מיוחד. כמו כן הונהגה מדיניות של "גשרים פתוחים", כלומר שמירת הקשר הכלכלי בין הגדה המערבית לממלכת ירדן. קשר זה נותק באופן חד-צדדי בשנת 1988 על ידי המלך חוסיין, שהחליט לוותר על תביעות ירדן לגבי הגדה המערבית ולנתק את הקשר עם הפלסטינים תושבי הגדה.

תוכנית השלבים

ערך מורחב – תוכנית השלבים של אש"ף

בוועידת המועצה הלאומית הפלסטינית ה-12 שנערכה ב-1974 התקבלה החלטה שעל-פיה "כל צעד בכיוון השחרור הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית", כלומר הקמת המדינה הפלסטינית יכולה להיעשות בשלבים, כשבתחילה תוקם המדינה רק על חלק משטח פלסטין. ההחלטה קובעת עוד כי "הארגון לשחרור פלסטין ינקוט בכל האמצעים, בראש ובראשונה מאבק מזוין, לשחרור טריטוריה פלסטינית".

"תוכנית השלבים" נתפסה בקרב ישראלים רבים כהחלטה בעייתית במיוחד של התנועה הלאומית הפלסטינית, שכן היא מטילה צל על כל הסכם פשרה בין ישראל לפלסטינים. תקפותה של "תוכנית השלבים" כיום אינו ברור. היא לא בוטלה רשמית אך באופן כללי ההנהגה הפלסטינית חדלה להזכירה מאז סוף שנות השמונים. עם זאת, לאחרונה ישנן התבטאויות של גורמים רשמיים של אש"ף בנושא‏‏ המצביעים על כך שתוכנית השלבים לא נזנחה. לאחרונה אמר שגריר אש"ף בלבנון בראיון כי "פתרון שתי המדינות יוביל לקריסת ישראל". ^[5].

עם זאת, ניתן לראות בשנים האחרונות נטייה ברורה בקרב חלק מהציבור הפלסטיני להפסקת המאבק המזוין. זאת כנראה בשל העובדה שמאבק זה לא הניב תוצאות. עדויות לכך ניתן לראות בגישתו של ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד ובקולם של מנהיגי זרמים נוספים.^[6].

הכרזה על מדינת פלסטין בשנת 1988

הכרה בעצמאות של מדינת פלסטין או קיום קשרים דיפלומטים עמה. ירוק כהה - קיום יחסים דיפלומטיים והכרה בעצמאות. ירוק בהיר - הכרה בעצמאות ללא יחסים דיפלומטיים. כחול - יחסים רשמיים אחרים אשר לא כוללים הכרה בעצמאות

צעד בעל אופי הצהרתי להקמתה של מדינה פלסטינית נעשה ב-15 בנובמבר 1988, כאשר יאסר ערפאת (ראש אש"ף) הכריז בעת כינוס "המועצה הלאומית הפלסטינית" - הגוף המחוקק של אש"ף, שהתקיים באלג'יר על הקמתה של מדינת פלסטין. בפועל לא היה כל שטח שבו יכלה "מדינת פלסטין" לממש את ריבונותה, כך שלהכרזה לא הייתה משמעות מעשית.

הליגה הערבית הכירה מיידית במדינת פלסטין, כמו גם מדינות נוספות. פלסטין מחזיקה "שגרירויות" במדינות אלו (שהן למעשה משלחות של אש"ף).

ב-15 בדצמבר 1988, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם בתמיכת 104 מדינות את החלטה 43/177 המכירה ב"בהכרזה על מדינה פלסטינית" של יאסר ערפאת באלג'יר. להחלטה התנגדו ישראל וארצות הברית ו-36 מדינות אחרות נמנעו. מאז התקבלו החלטות נוספות בעצרת הכללית של האו"ם שתמכו בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית, אך גם החלטות אלו לא יצרו שינוי מהותי בשטח או במעמד המשפטי.‏^[7]

בעקבות החלטות אלו קיבל המשקיף הקבוע של אש"ף באו"ם מעמד של "המשקיף הקבוע של פלסטין"‏‏, ונציגות הארגון קיבלה אישור להיות מיוצגת על ידי מספר גדול יותר של צירים מאשר שאר הנציגויות-המשקיפות.

הכרה ברשות הפלסטינית ובמדינה הפלסטינית

111 מדינות בהן כל מדינות ערב, רוב מדינות אפריקה, רוב מדינות אסיה, רוב מדינות דרום אמריקה ורוב מדינות מזרח אירופה הכירו בצורה זו או אחרת ברשות הפלסטינית כביישות מדינית אף כי רובן לא הכירו בה כמדינה עצמאית, מתוכן 96 מיסדו יחסים דיפלומטיים עם הרשות הפלסטינית, חלקן ברמה של שגרירות.

על אף הכרזות יו"ר הרשות כי בכוונת מנהיגי הרשות הפלסטינית להכריז באופן חד צדדי על מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ההכרזה טרם נעשתה. אבל נעשתה פעילות דיפלומטית שבעקבותיה מספר מדינות, בהן רוסיה, קפריסין ^[8], רוב מדינות דרום אמריקה (בהן ארגנטינה, ברזיל, אקוודור^[9], בוליביה^[10], צ'ילה ^[11], אורוגוואי, גיאנה, פרו ופרגוואי^[12]), הכריזו על הכרתן במדינת פלסטין כמדינה ריבונית.

הכרה זו נעשתה בטרם או כחלופה לווטו אמריקני באו"ם. ארצות הברית הודיעה לקראת סוף 2010 כי תכיר במדינה פלסטינית לצד ישראל "בבוא העת", והאיחוד האירופי הודיע כי ייתכן מצב בו האיחוד יכיר במדינה פלסטינית גם ללא הסכם ^[13]. מנגד, בפברואר 2011 החליט הפרלמנט בהולנד על התנגדות להכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית, וקרא לאיחוד האירופי להתנגד להכרזה כזאת^[14].

על פי המשפט הבינלאומי, נדרשים חמישה מאפיינים עיקריים על מנת שישות טריטוריאלית תוגדר כמדינה:

1. טריטוריה - שטח מוגדר על ידי גבולות קבועים. הטריטוריה אינה חייבת להיות רציפה.
2. אוכלוסייה - רוב תושבי הקבע בטריטוריה של המדינה הם בעלי אזרחות. וכן רוב האזרחים מביעים שאיפה לאומית שברובה מונחת על יסוד התנועה הלאומית.
3. שלטון, ריבונות- גוף יחיד השולט על האוכלוסייה בתוך הטריטוריה באמצעות חוקים ומוסדות ובכלל זה היכולת לשלוט על שטח המדינה, ולאכוף את חוקיה.
4. עצמאות - מדינה ריבונית היא מדינה אשר מסוגלת לנהל את ענייני הפנים והחוץ שלה ללא תלות במדינה אחרת או בגוף אחר כל שהוא.
5. הכרה על ידי הקהילה הבינלאומית - נדרשת הכרה של לפחות מדינה עיקרית ורלוונטית אחת ^[15].

ישנן שתי תאוריות לעניין דרישת ההכרה במשפט הבינלאומי: תאוריית המדינות הדקלרטיבית, לפיה די בהכרזה של מדינה על ידי ישות על מנת שתהיה מדינה (כלומר תנאים 1-4 הם הכרחיים ומספקים), ותאוריית המדינות הקונסטיטוטיבית, לפיה די בהכרה על ידי הקהילה הבינלאומית (כלומר תנאי 5 הוא הכרחי ויכול לספק לבדו בתנאים מסוימים). כיום הנוהג הבינלאומי מתבסס על התאוריה הקונסטיטוטיבית‏‏^[16], ומדינות מוכרות אף בהיעדר כל ארבעת הקריטריונים הראשונים או חלקם.

קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.

בספטמבר 2011, בעקבות הקמפיין הדיפלומטי הפלסטיני להכרה במדינה פלסטינית באו"ם, התקיימו באו"ם דיונים בבקשת הפלסטינים להכרה במדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק. ב-23 בספטמבר 2011 במהלך הפתיחה של העצרת הכללית ה-66 של האו"ם, יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס הגיש את הבקשה למזכ"ל האומות המאוחדות באן קי מון. מועצת הביטחון של האו"ם טרם קיימה הצבעה על החלטה זו – היא צפויה להצביע על החלטה זו במהלך ה-11 בנובמבר 2011.^[17]

באוקטובר 2011 החליט ארגון אונסק"ו לצרף אליו את פלסטין כחברה מלאה.

הרשות הפלסטינית

ערך מורחב – הרשות הפלסטינית

دولة فلسطين

(בפירוט) (בפירוט)
שפה רשמית	ערבית
עיר בירה - מוצהרת - למעשה	ירושלים‏[18] רמאללה‏[19]
עצמאות - הכרזה - הקמה	15 בנובמבר 1988 לא הוקמה בפועל
המנון לאומי	ארצי, ארצי (בילאדי, בילאדי)

צעד מהותי לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית נעשה בהסכמי אוסלו, שהראשון בהם נחתם ב-20 באוגוסט 1993. בהסכמים אלה מוגדר במפורש השטח שבו יחולו כ"הגדה המערבית ורצועת עזה" (המחלוקת העיקרית לגבי הגדרה זו היא האם נכלל בתוכה שטח מזרח ירושלים). מרכיב בולט בהסכם זה הוא נסיגת צה"ל מהערים הפלסטיניות בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה, והקמתה של הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך הפלסטינים ראו בהקמתה צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לרשות הפלסטינית הייתה אוטונומיה מוגבלת - חלק גדול מפעולותיה היו טעונות אישור של ממשלת ישראל. השטחים שעליהם הפעילה הרשות את סמכותה כללו את ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית, כך שרוב האוכלוסייה הפלסטינית הייתה נתונה למרותה, אולם לא היה רצף טריטוריאלי בין השטחים הללו. אינתיפאדת אל אקצה חיסלה את שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית ושיתקה למעשה את מרבית הפעולות של הרשות. בשלב מאוחר יותר של האינתיפאדה נכנס צה"ל מחדש לרוב הערים הפלסטיניות (למעט הערים ברצועת עזה).

מפת הדרכים משנת 2003 קוראת לסדרת צעדים, כל אחד מהם תלוי בקודמיו, שיובילו להקמת מדינה פלסטינית. בין הצעדים פירוק ארגוני הטרור הפלסטיניים על ידי הרשות הפלסטינית. צעדים נוספים נדרשים גם ממדינת ישראל וגם מהרשות הפלסטינית.

במארס 2002 קבלה מועצת הביטחון של ארגון האומות המאוחדות את החלטה 1397 המאשרת את חזון שתי המדינות, ישראל ופלסטין. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז החלטת העצרת הכללית מ-29 בנובמבר 1947, שבה הכירה מועצת הביטחון של האו"ם באופן רשמי בצורך בהקמת מדינה פלסטינית.

בדצמבר 2010 ארבע מדינות בדרום אמריקה, ברזיל ארגנטינה אורוגווי ואקוודור, הכירו במדינה הפלסטינית, בעקבות בקשתו של סלאם פייאד, ראש הרשות. בינואר 2011 הצטרפה אליהן צ'ילה.

סמלים לאומיים פלסטיניים

הדגל הפלסטיני

הדגל הפלסטיני משמש את הרשות הפלסטינית ואת אש"ף, והוא אחת הגרסאות המוקדמות של הדגל שהניפו אנשיו של השריף חוסיין בן עלי בעת המרד הערבי באימפריה העות'מאנית. דגל כמעט זהה משמש את ממלכת ירדן, ודגלים דומים משמשים חלק גדול ממדינות ערב.

הסמל הרשמי של הרשות הפלסטינית הוא עיט שנושא על חזהו מגן בצבעי הדגל הפלסטיני, ואוחז ברגליו את הכתובת "פלסטין". הסמל זהה לסמליהן של מצרים ועיראק (למעט צבעי המגן והכתובת).

ירדן ופלסטין

במהלך מלחמת העצמאות השתלטה הממלכה ההאשמית על רוב החלק הערבי של ארץ ישראל (שזכה לכינוי "הגדה המערבית") וכן על מזרח ירושלים, לרבות העיר העתיקה ומסגדי הר הבית. בשנת 1950, בהמשך להחלטות שהתקבלו בקונגרס יריחו, סופחו שטחים אלה לממלכה.

המלך עבדאללה הראשון טבע את הסיסמה "ירדן היא פלסטין"^{[דרוש מקור]} והעניק אזרחות מלאה לפלסטינים שהגיעו לתחומה^{[דרוש מקור]}, כדי להעניק לגיטמציה לסיפוח. הוא גם היה השליט הערבי אשר התעקש על "זכות השיבה" בטענה ששיבה המונית של פליטים תיצור מוקד מתיחות קבוע בין ישראל למדינות ערב.‏^[20] בתקופת מלחמת העצמאות וב-18 השנים עד מלחמת ששת הימים היגרו פלסטינים רבים לגדה המזרחית. הגירה זו שינתה את המאזן הדמוגרפי בממלכה שהייתה מורכבת עד אז בעיקר משבטים בדואים. כיום (2010) כמעט 60% מאוכלוסיית ירדן הם פלסטינים.‏^[21] ב-1965 אמר המלך חוסיין כי "ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן" וכי "ירדן בשני חלקיה היא המולדת של כל פלסטיני".‏^[22]

משפחת המלוכה ההאשמית עצמה אינה פלסטינית ואינה רואה בירדן ממלכה פלסטינית. בתקופות מסוימות התגלעו סכסוכים עמוקים בין משפחת המלוכה ההאשמית והאזרחים הירדנים הבדואים לבין האוכלוסייה הפלסטינית בירדן. ביוני 2006 למחרת פגישתם של המלך עבדאללה השני עם ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, הצהיר המלך עבדאללה השני כי "ירדן לעולם לא תהיה מולדת חלופית לאף אחד, ומולדת הפלסטינים ומדינתם צריכה להיות על האדמה הפלסטינית ולא במקום אחר".‏^[23]

ההתייחסות של הפלסטינים

ככלל, במרבית תקופת קיומה של התנועה הלאומית הפלסטינית אין התייחסות ספיציפית לירדן אלא כחלק מהמכלול של מדינות ערב. אמנם הפלסטינים רואים את השלטון הבריטי בארץ ישראל (שהסתמך על הצהרת בלפור) כבטל מעיקרו אולם אינם רואים את השלטון על ירדן (שניתן באותו מעמד) כחלק ממנו.

במהלך השנים מאז מלחמת ששת הימים אירעו מספר ניסיונות ליצור קונפדרציה בין ירדן והפלסטינים שהרציני ביניהם הסתיים בהסכם בין חוסיין וערפאת בפברואר 1985.

חריג בולט להשקפות אלו היה בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור ובמיוחד בתקופת ספטמבר השחור ומיד לאחריה. בתקופה זו ניסה אש"ף (במיוחד ארגוני האופזיציה שבתוכו) להשתלט על ירדן. מצב זה אף הביא להחלטה שהתקבלה ב-28 בפברואר 1971 על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית (הגוף העליון של אש"ף) שקבעה: "מה שקושר את ירדן בפלסטין הוא קשר לאומי ואחדות טריטוריאלית, אשר עיצבו אותם ההיסטוריה, התרבות והשפה[...] הקמת ישות מדינית במזרח-הירדן ואחרת בפלסטין אינה נסמכת על שום חוקיות[...] אלא נכללת בפעולת הפיצול אשר הקולוניאליזם, אחר המלחמה העולמית הראשונה, ביתר על ידיה את אחדות אומתנו הערבית ואת אחדות מולדתנו הערבית". מאז החלטה זו התרחקה גישה זו מהמרכז הפלסטיני לעבר השוליים וכיום היא נחשבת זניחה.

ההתייחסות של ישראל

ההתייחסות של כל^{[דרוש מקור]} ממשלות ישראל הייתה לירדן כאל מדינה עצמאית ולא כמי שאמורה בהכרח להיות המדינה הפלסטינית.^{[דרושה הבהרה]} מ-1980 (קבלת האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים) עד 1992 הייתה המדיניות הרשמית הקמת קונפדרציה בין ירדן והפלסטינים.^{[דרוש מקור]}

חלקים בימין הישראלי אימצו את הגישה לפיה ירדן היא המדינה הפלסטינית. זאת אף הייתה המדיניות הרשמית של הליכוד ממלחמת לבנון ועד הסכמי אוסלו. ב-2002 הושקה יוזמה פרטית, שאינה מקובלת לא על ישראל, לא על הירדנים ולא על הפלסטינים, (המתווה האזורי לשלום) לפיה ישראל תחיל ריבונות מלאה על שטחי יהודה ושומרון, ובמקביל יהפכו הפלסטינים לאזרחים של מדינה פלסטינית חדשה שתוקם בתחומי ירדן.

גבולות המדינה הפלסטינית

מאז הועלתה הדרישה להקמת מדינה פלסטינית לראשונה, השתנו הגבולות שנדרשים באופן משמעותי. הפלסטינים חלוקים גם היום בעמדותיהם לגבי הגבולות הרצויים או האפשריים למדינה פלסטינית עתידית. להלן כמה מהחלופות שעלו במהלך השנים על ידי פלסטינים^{[דרוש מקור]}(מסודרים מהמקסימלי למינימאלי):

1. שני עברי הירדן (כלומר ישראל, הגדה המערבית, רצועת עזה וירדן).
2. כל שטח המנדט הבריטי לשעבר (כלומר, שטחי ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה אך ללא רמת הגולן). גבולות אלה היו דרישתו של אש"ף במשך שנים רבות, ומוצגות עד היום בסמלו של הארגון. כיום, אש"ף אינו מציג את הדרישה הזו בפומבי. תנועת החמאס, שזכתה בבחירות לרשות הפלסטינית ב-2006, עדיין רואה בגבולות אלה את גבולות המדינה הפלסטינית העתידית באופן רשמי ומוצהר.
3. גבולות תוכנית החלוקה של 1947 (כמחצית שטח המנדט). תביעה לגבולות אלה נרמזת ב"הצהרת העצמאות" הפלסטינית משנת 1988 (נאמר כי המדינה הפלסטינית קמה על בסיס החלטת האו"ם).
4. שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה בגבולות ה-4 ביוני 1967 (כלומר, כולל מזרח ירושלים). זוהי העמדה שמציג הארגון פת"ח, הארגון הדומיננטי באש"ף, מאז הסכמי אוסלו. העמדה הזאת לא התקבלה כהחלטה רשמית של אש"ף, אבל ראש הארגון, יאסר ערפאת, הכיר במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל ב-1993. מהכרה זו בישראל יכולה להשתמע הכרה בקו הירוק כקו גבול מדיני, בהתחשב בכך שזהו הגבול שהתקבל על דעתן של מדינות ערביות שיצרו קשרים עם ישראל.
5. הצעה שהועלתה מדי פעם במהלך המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים היא שימוש בקו הירוק כבסיס לגבול המדינה הפלסטינית, אך בכפוף לחילופי שטחים. על-פי הצעה זו, ישראל תעביר לפלסטינים שטחים לא מיושבים בתחומי הקו הירוק, הנושקים לאזור יהודה ולרצועת עזה, בתמורה לסיפוח שטחים באזור יהודה ושומרון (הגדה המערבית) שבהם נמצאות התנחלויות רבות ("גושי התנחלויות"). הצעה דומה אחרת שעולה מדי פעם במסגרת הדיון הפוליטי בישראל, היא העברת חלקים מאזור ואדי ערה (אזור "המשולש" הכולל את העיר אום אל פאחם) למדינה פלסטינית עתידית בתמורה לסיפוח התנחלויות. להצעה זו יש התנגדות חריפה בציבור הערבי הישראלי ובקרב השמאל הישראלי.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל המזרח התיכון
	ההיסטוריה

• הסכסוך הישראלי ערבי
• המנדט הבריטי
• ישראל
• פלסטינים
• הרשות הפלסטינית

קישורים חיצוניים

• תרגום לאנגלית של הכרזת העצמאות הפלסטינית מ-1988
• מעמד המדינה הפלסטינית, אתר "מכון ראות"
• ארנון סופר, ‏מדינה פלשתינית ההיבט הגיאוגרפי, נתיב 66, ינואר 1999
• יחזקאל דרור, ‏ישראל, מדינה פלשתינית והמזרח התיכון: פוטנציאל לסכום אפס, נתיב 67, מרץ 1999
• רובי סייבל, העצרת הכללית של האו"ם - "איחוד למען פלסטין", המכון למחקרי ביטחון לאומי, גיליון 251, 14 באפריל 2011

הערות שוליים