אברהם לוריא
אברהם לוריא (נולד ב-1931) הוא מפיק תיאטרון ישראלי עצמאי, שפעל בין שנות החמישים לשנות התשעים. במהלך שנות פעילותו, הקים וניהל את תיאטראות הילדים "התיאטרון מארץ עוץ", וכן תיאטרון "פילפלון ירוק". לוריא הפיק וביים מספר רב של הצגות, כאשר המוכרת שבהן היא "שמלת השבת של חנה'לה"[1][2]. בין האמנים עמם פעל נמנים חני נחמיאס, גדעון זינגר[3], דני ליטני[4]ואהוד מנור[5]. כמו כן, מנהל לוריא את מחסן התלבושות "לב", המכיל כ־10,000 תלבושות מהפקות תאיטרון, קולנוע, וטלוויזיה שונות[1].
 | |
| לידה |
המאה ה־20  |
|---|---|
| מדינה | ישראל |
| תקופת הפעילות | שנות ה־60 – שנות ה־90 |
| מקצוע | מפיק תיאטרון, מנהל מחסן תפאורה ותלבושות |
| http://www.m-lev.co.il | |
  | |
קורות חיים עריכה
אברהם לוריא הוא בנו של לב לוריא, יליד בולגריה שהיה תפאורן ופועל במה בתיאטרון האהל[1]. בשנות החמישים, החל לב לרכוש תלבושות ואביזרים שונים בהם התיאטרון השתמש, ולהשכירן להפקות חובבים שונות[6]. אברהם לוריא נכנס אל עולם התיאטרון בעקבות אביו, ובשנת 1963 הקים את תיאטרון "פילפלון ירוק", כאשר ההצגה הראשונה אותה העלה הייתה עיבוד ל־"גילגי", כשהמעבד היה שלמה בר-שביט[7]. לפי לוריא, מטרתו בהקמת התיאטרון הייתה "להביא בפני הצופים הצעירים מבחר עיבודים דרמטיים ממיטב ספרות הילדים העברית והבינלאומית", בשל התנגדותו למה שהוא ראה כרמתן הנמוכה של הצגות הילדים ה־"לא חינוכיות" בתקופתו[8]. בשנות ה־60 הציג במסגרת תיאטרון זה עיבודים ל"אוהל הדוד תום", הנסיך הקטן, אורה הכפולה ועוד.
בהמשך אותו עשור, הקים לוריא גם את "תיאטרון ארץ עוץ", במסגרתו עיבד ב־1969 את "היידי בת ההרים", בבימוי ביטוש דוידוב[9]. בשנת 1971 עלה המחזמר שמלת השבת של חנה'לה, אותו לוריא הפיק, אף הוא בבימוי דוידוב, ובכיכובה של חני נחמיאס בת העשר[10]. מחזמר זה המשיך לעלות במהלך שנות ה-70[11] ואל תוך שנות ה-80[12]. בהצגה בוצעו לראשונה שירים שחיבר אהוד מנור, ביניהם השיר "מי אוהב את השבת". מחזה זה היה תפקידה הראשון של חני נחמיאס, המספרת כי לוריא לא היה מעוניין לבחון אותה בתחילה, בשל מגוריה בגבעתיים ולא בתל אביב, אך בהמשך נעתר לבקשתה וקיבל אותה[13]. בשנות ה־80 המשיך לוריא להפיק הצגות, כגון "אמא קטנה"[14] ו־"גוליבר בארץ הגמדים"[15].
באותו עשור, החל לוריא לנהל את מחסן התלבושות והאביזרים של אביו, שנפטר בשנת 1974[16]. בתחילה, לא היה מחסן זה רווחי, שכן הוא שירת בעיקר חוגי חובבנים ובית ספר למשחק כגון ניסן נתיב. ברם, עם עליית שידורי הטלוויזיה המסחרית בשנות ה־90, החל להגיע ביקוש לתלבושות מצד ערוצים חדשים אלה. באותו עשור, פרש לוריא מעולם ההפקה, בשל רתיעתו מהכאוטיות והתנודות הרבות שבו[1]. מאז, תחום פעילותו העיקרי של לוריא הוא המחסן, אליו ממשיכים להגיע לקוחות מהטלוויזיה, וכן לקוחות פרטיים המציינים אירועים שונים, וילדים המחפשים תחפושות לחג הפורים.
הצגות שהפיק עריכה
- שמלת השבת של חנה'לה
- הנסיך הקטן
- פינוקיו
- הדחליל - סבא אליעזר והגזר
- גילגי
- כלילה ודימנה
- גוליבר בארץ הגמדים
- הבזאר הגדול
- החייל האמיץ שוויק
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מחסני לב
אברהם לוריא, ברשת החברתית פייסבוק- ארכיון אברהם לב לוריא, בספרייה הלאומית
- מידע על אברהם לוריא בקטלוג הספרייה הלאומית
- חיפוש אברהם לוריא בעיתונות יהודית היסטורית
התיאטרון מארץ עוץ, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 זיו קריסטל, "הוא ליקט תלבושות מפה ומשם", באתר גלובס, 28 בפברואר 2007
- ^ כרזה - שמלת השבת של חנה'לה
- ^
נירית אנדרמן, מת השחקן גדעון זינגר, באתר הארץ, 11 במאי 2015
- ^ אברהם לוריא מציג:דני ליטני, הבזאר הגדול, מעריב, 22 בנובמבר 1978
- ^ "הבזאר הגדול" - כלבו מוזיקלי של תקוות נעורים, דבר, 17 במאי 1978
- ^ "דרוש לנו כסא מלכות", מעריב, 15 בדצמבר 1955
- ^ "פילפלון ירוק" ב "גילגי", הארץ, 22 באוגוסט 1963
- ^ בין הקלעים, למרחב, 23 ביולי 1964
- ^ אנו מודים, מעריב, 3 בדצמבר 1969
- ^ שמלת השבת, מעריב, 28 במרץ 1971
- ^ הצגות לילדים בחנוכה, דבר, 27 בנובמבר 1975.
- ^ ירון פריד, חנה'לה הלא־ נגמרת, כותרת ראשית, 20 ביולי 1988
- ^ קטעי עיתונות אודות שובה של ההצגה 'שמלת השבת של חנה'לה', ארכיון אברהם לוריא, הספרייה הלאומית
- ^ פיות יש רק בחלומות, מעריב, 10 באפריל 1980
- ^ גוליבר בארץ הגמדים, מעריב, 13 באוקטובר 1987
- ^ מודעות אבל, מעריב, 24 באוקטובר 1974
