שמלת השבת של חנה'לה
שמלת השבת של חנה'לה (או שמלת השבת של חנה'לה הקטנה) הוא סיפור ילדים קצר ישראלי קלאסי, דמוי סיפור עם יהודי, מאת יצחק דְמיאל (שוַוייגֶר), שפורסם לראשונה ב-4 בפברואר 1937 בשבועון "דבר לילדים".
 | |
| עטיפת הספר בהוצאת ספרית עופר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | יצחק דְמיאל (שווייגר) |
| איורים |
נחום גוטמן; אווה איצקוביץ; תרצה טנאי; ליאת בנימיני-אריאל |
| שפת המקור | עברית |
| תורגם לשפות | אנגלית[1] |
| סוגה | סיפור ילדים בסגנון סיפור עם יהודי |
| הוצאה | |
| תאריך הופעה ראשונה | דבר לילדים, 4 בפברואר 1937 |
תוכן הסיפור עריכה
הסיפור מגולל את סיפורה של הילדה חנה'לה, הלובשת ביום שישי את שמלת השבת החדשה שתפרה לה אמהּ ויוצאת לטייל. היא נזהרת שלא ללכלך את השמלה, אך לאחר שהיא מסייעת לקשיש הסוחב שק פחמים, היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא מתיישבת בצד הדרך ובוכה משום שאינה רוצה לצער את אמהּ כשתראה את השמלה המלוכלכת. הירח, הרואה את דמעותיה, שולח קרני אור המנקות את הכתמים, ונותן במקומם אור הזורח משמלתה של חנה'לה, השבה לביתה בשמחה.
פרשנות עריכה
קיים דמיון בין סיפור זה למעשייה מס' 153 של האחים גרים, הכוכבים אשר היו לדינרי זהב (אנ').[2] במעשייה זו, ילדה ענייה נותרת חסרת כל לאחר שהעניקה את כיכר הלחם שלה לאדם רעב, וחילקה את בגדיה לילדים עניים הסובלים בקור. אך אז מתחולל נס: כוכבי השמיים נופלים ארצה והופכים למטבעות, והילדה מגלה כתונת חדשה לגופה. היא אוספת את המטבעות בבד הכתונת ונותרת עשירה כל ימיה.
פרסום עריכה
מחבר הסיפור, יצחק שוַוייגֶר (לימים דמיאל; 1892–1972), יליד העיר רדומישל שבפלך קייב, רוסיה, התחנך בישיבה ובגימנסיה באודסה ובאוניברסיטת מוסקבה ועסק בהוראה ברוסיה ובפולין. ב-1920 עלה לארץ ישראל והיה למורה ידוע בארץ. נמנה עם מייסדי ההסתדרות ועם מניחי היסודות לזרם העובדים בחינוך ביישוב, והִרבה לפרסם בעיתונות העברית. שמה של גיבורת הסיפור הוא כשמה של אשתו, חנה (1906–2008), שלה נישא ב-1930.[3]
הסיפור חובר כנראה בראשית שנות ה-30,[4] והוא פורסם לראשונה בשבועון "דבר לילדים" מבית "דבר" ב-4 בפברואר 1937.[5] כשנה לאחר מכן הופיע הסיפור בקובץ סיפורי ילדים מאת דמיאל-שווייגר שלוּוה באיוריו הצבעוניים של נחום גוטמן.[6] בשנת תש"ד ראה אור בכתב העת הפדגוגי "אוּרים", שם הוא הוצע כטקסט הפעלה בגני ילדים.[7] החל בתקופת מלחמת העולם השנייה פורסם הסיפור במהדורות רבות, ובתוך כך עבר תהליך מהיר של פולקלוריזציה, שהסתכם בהצגתו כמעשייה עממית יהודית. לדברי חוקרת ספרות הילדים יעל דר, תהליך זה לא היה מקרי. דמיאל בחר במתכוון אלמנטים מדגם המעשייה היהודית כדי לטשטש את מועד כתיבת הסיפור: היעדר ציון זמן ומקום, הצגת מרחב האופייני לדגם, אלמנטים פנטסטיים, שימוש במספר 3, סוף טוב (אנ') ומוסר השכל הכרוך בעשיית מצווה. הסיפור שתול בעבר הרחוק ונופיו הם שילוב של נופי הגולה עם נופי הכפר הארץ-ישראלי.[7]
לימים ראה אור הסיפור כספר עצמאי, שאותו איירה אווה איצקוביץ (לבקשתה, שמה לא הופיע על גבי הספרים שאיירה).[8] בנוסף ראתה אור הוצאה המלוּוה באיוריה של תרצה טנאי. הסיפור נמכר עד היום בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן עם עוד שני סיפורים של המחבר עם איורים מאת ליאת בנימיני-אריאל.[9]
הסיפור זכה להצלחה גדולה והיה מוכר מאוד בקרב הילדים בישראל.[10]
בשנת 1967 נחתם בין המחבר לבין הזכויות הוצאת "עופר" הסכם המרשה להוצאה להוציא את הספר בעברית, אך שומר את שאר הזכויות למחבר. בספטמבר 1986 חתמה אלמנת המחבר הסכם עם הוצאת עופר המעניק לה את הזכות הבלעדית להוציא את הסיפור בספר בודד, אולם שומר לאלמנה את הזכות להוציא את הסיפור במסגרת קובץ סיפורים.[11] בשנת 2015 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 40561-03-12) כי בידי ההוצאה הזכויות לספרים מודפסים אבל לא לספרים אלקטרוניים; הזכות להוציא ספר אלקטרוני נשארה בידי יורשיו של המחבר.
בשנת 1996 הופיע הסיפור בהוצאת סיימון ושוסטר בניו יורק[1] בתרגום לאנגלית מאת בנו של המחבר, רזי דמיאל, בליווי איוריה של אורה איתן (שאיוריה לסיפור הופיעו קודם לכן באנתולוגיות בעם עובד – "מפגשים" שבעריכת אדיר כהן בהוצאת עם עובד ו"גן שלנו: חג שמח" שבעריכת מירי ברוך).[2]
עיבודים עריכה
עיבודים תיאטרוניים עריכה
בשנת 1943 עובד הסיפור למחזה לילדים בבימוי יוסף אוקסנברג, שהוצג על ידי התיאטרון לילדים שליד מרכז הגננות[12] בקולנוע מוגרבי בשנים 1944–1948. את תפקיד חנה'לה גילמה עדנה פלידל.
בשנת 1971 עלה לבמה מחזמר של הסיפור על ידי תיאטרון מארץ עוץ, בבימויו של ביטוש דוידוב[13], בהפקת אברהם לוריא ובכיכוב חני נחמיאס (בין המשתתפים האחרים: נורית כהן, רפי נתן ואבישי מילשטיין), ובו שירים שחיבר אהוד מנור והלחין רפי בן-משה,[14] הידוע שבהם – "מי אוהב את השבת?" ("אז למה לא כל יום שבת?").[15] מחזמר זה המשיך לעלות במהלך שנות ה-70[16] ואל תוך שנות ה-80 כמעט 20 שנה ברציפות[17]. ההצגה עלתה בשנות ה-2000 על ידי אשרוב הפקות, ברישיון של יורשי המחבר[18].
בעשור השני של המאה ה-21 עובד הסיפור על ידי ג'ינה בּוֹנָטי ורונית מושקטבליט להצגה בארצות הברית בשם "Hanna and the Moonlit Dress".
עיבודים קולנועיים עריכה
בשנת 1976 הופיע עיבוד של הסיפור לסרט קצר (10 דק') בשם The Legend of Chanale's Sabbath Dress, בבימוי דן וולמן ובהפקת ה-Board of Jewish Education of Greater New York.[19]
באוגוסט 2021 יצא לאקרנים סרט קולנוע המשמש כעיבוד לסיפור בשם "שמלת השבת של חנה'לה". הסרט בוים על ידי רני מגר, וכיכבו בו מיכל ויצמן, שירן סנדל, נואל ברקוביץ', מיכאל גבעתי, חני נחמיאס ושלמה וישינסקי.
לקריאה נוספת עריכה
- בארי צימרמן, "שמלת השבת של חנה'לה", אלפיים, 5 (תשנ"ב 1992), עמ' 137–149; פורסם שוב בתוך: מירי ברוך, והם חיים בעושר ואושר...: תאוריות חדשות בחקר המעשייה, בני ברק: ספרית פועלים, 2006, עמ' 75–89 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"; הסיפור עצמו מופיע שם בעמ' 88–89).
- ורד טוהר, "מאבקי כוח וזיכרון תרבותי בזירת ספרות הילדים העברית: תיאורי שלושה מקרים", עלי ספר: מחקרים בביבליוגרפיה ובתולדות הספר העברי המודפס והדיגיטלי כ"ט (תש"ף), עמ' 179 – 196.
קישורים חיצוניים עריכה
- אסף חיים, אני חנהל'ה, באתר nrg, 1 בפברואר 2002
- ירון פריד, חנה'לה הלא-נגמרת, כותרת ראשית, 20 ביולי 1988
- קטעי עיתונות אודות שובה של ההצגה 'שמלת השבת של חנה'לה', ארכיון אברהם לוריא, הספרייה הלאומית
- מרית בן ישראל, שמלת השבת של אורה איתן, בבלוג "עיר-האושר", 23 במרץ 2012: חלק 1: עולמה של חנה'לה, חלק 2: איך מציירים אור?, חלק 3: ילדה ואמנית[20]
- אורי שרקי שמלת השבת של חנלה זו תפיסת עולם אקולוגית
- תמר זיגמן, כך נתפרה שמלת השבת של חנה'לה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 30.01.2020
- מידע על שמלת השבת של חנה'לה בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Izhak Schweiger-Dmi'el, Hanna's Sabbath Dress, [translated by Razi Dmi'el et al.], illustrated by Ora Eitan, New York, N.Y.: Simon & Schuster Books for Young Readers, 1996.
- ^ 1 2 מרית בן ישראל, שמלת השבת של אורה איתן, בבלוג "עיר-האושר", 23 במרץ 2012: חלק 1: עולמה של חנה'לה.
- ^ הקבר של חנה דמיאל-שווייגר לבית הרשברג בבית העלמין חולון, באתר BillionGraves.
- ^ אסף חיים, אני חנהל'ה, באתר nrg, 1 בפברואר 2002.
- ^ דבר לילדים, שנה ב', חוברת 20 (4 בפברואר 1937), עמ' 10–11.
- ^ "שמלת השבת של חנה'לה", בתוך: י. שויגר, ככה סִפּרו לי, הציורים מאת נ. גוטמן, תל אביב: יבנה, 1938.
- ^ 1 2 יעל דר, ומספסל הלִמודים לֻקחנו: היישוב לנוכח שואה ולקראת מדינה בספרות הילדים הארץ-ישראלית, 1939–1948, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס – האוניברסיטה העברית, תשס"ו 2006, עמ' 90.
- ^ תמר רותם, האמא הנעלמת של חנה'לה, באתר הארץ, 20 בינואר 2012.
- ^ תלמה אדמון, חנהלה נשארת חנהלה, מעריב, 28 בינואר 1987.
- ^ ראו למשל אפרת ארד, שעת סיפור לילדי לוד, מעריב, 19 ביולי 1965.
- ^ ה"פ 40561-03-12, עמ' 3–4.
- ^ בכינוס הגננות, משמר, 22 באוקטובר 1943; נעילת כינוס הגננות, דבר, 3 באוקטובר 1945.
- ^ להורים ולילדים, מעריב, 11 באוגוסט 1972.
- ^ שמלת השבת, מעריב, 28 במרץ 1971.
- ^ שיר זה הופיע בעצמו כספר מאויר: אהוד מנור, מי אוהב את השבת?, איורים: מנחם הלברשטט, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשע"ג 2012.
- ^ הצגות לילדים בחנוכה, דבר, 27 בנובמבר 1975.
- ^ ירון פריד, חנה'לה הלא־ נגמרת, כותרת ראשית, 20 ביולי 1988
- ^ "שמלת השבת של חנה'לה", באתר "הבמה"
- ^ The Legend of Chanale's Sabbath Dress, produced and distributed by The Board of Jewish Education of Greater New York ; directed by Dan Wolman, New York : Board of Jewish Education of Greater New York, 1976.
- ^ וראו גם: מרית בן ישראל, על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?), שם, 6 באוגוסט 2010; הנ"ל, ילדה, חוה, צלובה, שם, 31 באוקטובר 2013.