פתיחת התפריט הראשי

שלמה בר-שביט

שחקן תיאטרון ישראלי

שלמה בר-שביט (7 בדצמבר 1928, כ"ד בכסלו, תרפ"ט - 8 בספטמבר 2019, ח' באלול, תשע"ט) היה שחקן תיאטרון ישראלי, זוכה פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.

שלמה בר-שביט
שלמה בר-שביט
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 7 בדצמבר 1928
ירושלים, פלשתינה (א"י)
פטירה 8 בספטמבר 2019 (בגיל 90)
תל אביב-יפו, ישראל
סוגה מועדפת תיאטרון
שנות הפעילות 19472019
שפה מועדפת עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שחקן, מדבב, שחקן תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים (1999)
יקיר העיר תל אביב-יפו (2002)
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שלמה בר-שביט משמאל ומישא אשרוב מימין בהצגה "הבט אחורה בזעם", 1959
שלמה בר-שביט, 1965

ביוגרפיהעריכה

בר-שביט נולד בשכונת שערי צדק בירושלים בשם שלמה פרידמן. אביו, אהרון, היה פועל בניין, ואמו, שולמית לבית אלישיב, נכדתו של המקובל שלמה אלישיב ודודניתו של הרב יוסף שלום אלישיב, הייתה אחות בבית החולים שערי צדק.

כשהיה בן 4 הוריו התגרשו והחליטו שהילד לא יגדל אצל אף אחד מהם. בתור ילד בודד הוא עבר בין 13 מוסדות וקיבוצים בישראל (בהם משמר העמק, גבעת ברנר ועוד) עד שבגר.

בנערותו הגיע למוסד החינוכי "השומריה" במשמר העמק, שם הצטיין בריצה למרחקים קצרים[1]. הסרט התיעודי "יתום עם הורים" שהופק בשנת 2004 מביא את סיפור ילדותו הקשה.

בגיל תשע הזדמן במקרה להשתתפות בהצגה במוסד הנוער בו למד, ובפעם הראשונה חווה את החוויה והחליט כי הוא רוצה להיות שחקן.

בקיץ 1946 נסע לתל אביב על מנת להשתתף באודישנים למחזור השני בבית הספר הדרמטי של הבימה". לאודישנים היה עליו להכין קטע קומי וקטע דרמטי. בין השופטים באודישן ישבו בכירי תיאטרון הבימה, שהחליטו פה אחד לקבלו. בר-שביט הצטרף לסטודיו הדרמטי של הבימה בהדרכת צבי פרידלנד ושיחק לצד צעירי התיאטרון.

בתחילת 1948 שיחק את "הגידם" בהצגה "יום ולילה" וזכה לתשבחות[2]. באותה שנה התגייס לצה"ל, יחד עם חבריו לספסל הלימודים כלהקה צבאית בשם "צעירי הבימה". עם החלטת מחלקת התרבות לאחד את כל הלהקות הצבאיות ללהקה אחת, הצטרף ההרכב ללהקה הארצית". לאחר מכן עבר בר שביט ללהקת הזמר של הפלמ"ח - הצ'יזבטרון.

בר-שביט שכר במשותף חדר עם שמוליק סגל ברחוב גורדון 36 בדירת צ'מרינסקי. השניים היו אורחים קבועים בקפה "כסית" באותה עת. בר-שביט טוען ש"כסית" הייתה לו לבית שני."[3]

בפברואר 1949 גילם את בן הקיבוץ, דני, בהצגה "בערבות הנגב", מחזה על מלחמת העצמאות מאת יגאל מוסינזון, שבו ניתנו בפעם הראשונה לצעירי התיאטרון תפקידים מרכזיים. משחקו זכה לביקורות מעורבות. עזרא זוסמן כתב עליו: "היה צלול ויפה ונגע ללבנו"[4] ובקול העם נכתב: "שחקן צעיר זה שהכרנוהו עד עתה רק מתפקידים שניים במעלה, גילה הפעם כשרון רב. אמנם לא קשה לאדם צעיר בימנו לשחק את עצמו, אולם כאן דווקא אורבת הסכנה של חריגה מן המסגרת, אך הוא נשאר מרוסן וטבעי כאילו לא היה כלל על הבמה."[5]. לעומת זאת, שושנה שרירא כתבה: "ש. בר־שביט עדיין איננו נותן במשחקו את בן־הקיבוץ המקריב את חייו בפשטות, מבלי לשאול ומבלי להסס, כאילו טבע שני הוא לו. הוא חיוור אף כי פשטותו נעימה מלכתחילה עד הסוף והוא נזהר מאפקטים כל שהם. אולם עדייו אין במשחקו כדי לגלם דמות (דמות שקשה כנראה אף למחבר לפסלה כראוי)"[6].

בר שביט המשיך לשחק בתפקידים משניים ב"הבימה", בין השאר ב"בני ערובה"[7], "אותלו"[8], "בקץ הימים"[9], "בית הלל"[10] ו"בדרך לאילת"[11].

בתחילת 1952 שיחק את אחד המשרתים באילוף הסוררת. רנה טרלר כתבה על משחקו בהצגה בעיתון "חרות": "שלמה בר־שביט, ליצני, תוחב אפו לכל מקום, מלא תנועה — מבשר את טיפוס המשרתים מסוגו של פיגארו: הוא שחקן איטלגנטי, מלא יזמה וחוש הסגנון." ד"ר חיים גמזו ב"הארץ" פחות אהב את משחקו וכתב: "בר שביט אף הוא שחקן צעיר ומוכשר, אך אין ידו משגת ... למרות פרקודיו, היפוכיו, פיזוזיו וכרכוריו. יש במשחקו משהו "משונן" והוא חסר את החופש המוחלט ואת הווירטואוזיות הנדרשים מאת שחקן ..."[12].

בר שביט גילם ב"הבימה" כ-260 תפקידים (שיא ישראלי[13]) במחזות קלאסיים, יהודיים, מודרניים ומקוריים.

בין השנים 19581960 היה חבר בהנהלת התיאטרון. בשנים 19771978 שימש גם כמנהל האמנותי שלו.

בין ההצגות בהשתתפותו: "פר גינט" (1952), "שמו הולך לפניו" (1953), "המלך ליר" (1955) - שם גילם את תפקיד השוטה, "איי לייק מייק" (1956), "הבט אחורה בזעם" (1959), "בגדי המלך" (1961), "ממלא המקום" (1964), "משפט פיתגורס" (1965), "הכיסאות" (1970), "ריצ'רד השלישי" (1976), "הלוויה חורפית" (1978), "הקמצן" (1980), "מרי סטיוארט" (1981), "הפרדס" (1985) "המלביש" (1988), "טרטיף" (1989), "יום הולדת לג'וזפה" (2001) ועוד.

בר-שביט שיחק גם במחזות הזמר "אירמה לה דוס", "קזבלן", "כנר על הגג" (בגרסה ביידיש), "גבירתי הנאווה", ו"סיפור הפרברים".

הוא הקליט אלבומים עם סיפורים ואגדות לילדים והשתתף גם בתסכיתי רדיו.

ב-1964 השתתף בסרט "הבו בנות לאילת" בהפקתו של נתן אקסלרוד. ב-1968 השתתף בסרט "נס בעיירה" בתפקיד שדכן וב-1970 השתתף בסרט "התמהוני" של דן וולמן.

ב-1993 השתתף בסרט הירושה בבימויו של אמנון רובינשטיין.

זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים לשנת 1999. בין השנים 20022003 שיחק בסדרה "תיק סגור" בערוץ 10.

ב-2010 השתתף בסרט "פובידיליה" לצד עפר שכטר. כמו כן דיבב בסרטי הקולנוע "על כלבים וגנבים" ו"מלך האריות" (רפיקי), ובשני סרטי הארי פוטר (את אלבוס דמבלדור).

במסגרת חגיגות 80 שנה להולדתו העלה הצגת יחיד בשם "שחקן מפתח", שבה סיפר את סיפור חייו תוך מחווה ל"הבימה" באמצעות סרטונים והקלטות של מיטב שחקני התיאטרון הלאומי.

פרסם ספר בשם "הנשמה התשיעית", המספר את סיפור חייו, ובנוסף נעשה סרט דוקומנטרי אודותיו, בבימויו של יהודה יניב.

בין השנים 20092011 שיחק בדרמה הקומית "פולישוק" בתפקיד כתריאל, אביו של רובי פולישוק. ב-2011 הופיע בפרק הבכורה של העונה התשיעית בסיטקום "החיים זה לא הכל". שיחק גם בטלוויזיה החינוכית בתוכנית "חימדו לשון" בתפקיד פרופסור לשונאי. ב-2015 שיחק בסרט "חרדת הבמאי" ובסדרה "רון".

ב-2002 זכה לתואר יקיר העיר תל אביב-יפו.

ב-2012 הוענק לו התואר דוקטור לשם כבוד על ידי אוניברסיטת בר-אילן.

היה נשוי לדיתה ולשניים בן ושתי בנות. התגורר בתל אביב.

בר-שביט נפטר ב-8 בספטמבר 2019, כתוצאה מסיבוכי דלקת ריאות, אחרי התמודדות ארוכת שנים עם שלל בעיות בריאות, בהן מחלת פרקינסון, ולאחר שהיה מרותק לכיסא גלגלים[14].

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה