פתיחת התפריט הראשי
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

איוו (אווה) דניס קירי להבואז (6 בדצמבר 1904 - 22 באוקטובר 2007) הייתה סופרת צרפתיה-אמריקאית, עיתונאית ופסנתרנית. איוו (אווה) קירי הייתה בתה הצעירה של מארי ופייר קירי. אחותה היא איירין ז'וליו-קירי, וגיסה הוא פרדריק ז'וליו-קירי. איוו היא היחידה ממשפחתה שלא בחרה קריירה כמדען ולא זכתה בפרס נובל. בעלה, הנרי לבואז, זכה גם הוא בפרס נובל לשלום בשנת 1965 מטעם יוניצ"ף. היא עבדה כעיתונאית וכן חיברה את הביוגרפיה של אמה בספר "מאדאם קירי" ובספר "מסע בין לוחמים". בשנת-1960 הצטרפה לשורות יוניצ"ף, ופעלה למען עזרה לילדים ואמהות במדינות מתפתחות.

איוו (אווה) קירי
Ève Denise Curie Labouisse
Ève Curie.jpg
איוו (אווה) קירי בגיל 16 (1921)
לידה 6 בדצמבר 1904
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 באוקטובר 2007 (בגיל 102)
ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים צרפת, ארצות הברית
השכלה קולז' סווינייה עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד שגריר הרצון הטוב של יוניסף עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג הנרי לבואיס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • קצינה בלגיון הכבוד
  • פרס הספר הלאומי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ילדותעריכה

איוו דניס קירי נולדה בפריז, צרפת ב -6 בדצמבר 1904. היא הייתה בתם הצעירה של המדענים מארי ופייר קירי, ואחות צעירה לביתם הבוגרת של הזוג, איירין (ילידת 1897). איוו כמעט שלא הכירה את אביה, שנפטר בשנת 1906 בתאונה, כאשר נדרס על ידי עגלה רתומה לסוס. אחרי תאונה זו, מארי קירי ובנותיה נתמכו במשך זמן מה על ידי הסב, ד"ר אז'ן קירי. כשהסב נפטר גם כן, בשנת 1910, מארי קירי נאלצה לגדל את בנותיה בעצמה ובעזרת אומנות. אף על פי שאיוו הודתה מאוחר יותר כי כילדה סבלה מחוסר תשומת לב מספקת של אמה, וכי רק מאוחר יותר, בשנות העשרה שלה, היא פיתחה קשר רגשי חזק אל האם,[1] מארי הקדישה תשומת לב רבה לחינוך ולפיתוח תחומי העניין של שתי בנותיה. בעוד שאיירין הלכה בעקבותה של אביה ואמה והפכה למדענית דגולה (הוענק לה פרס נובל לכימיה עם בעלה פרדריק ז'וליו קירי, בשנת 1935), פנתה איוו לתחומים אומנותיים וספרותיים. מארי קירי דאגה גם להתפתחותן הגופנית של הבנות. בכל מזג האוויר, הם יצאו לטיולים ארוכים ורכיבה על אופניים. הם הלכו לשחות בקיץ, ומארי התקינה ציוד התעמלות בגן ביתם שב"סאקס" ברובע Hauts-de-Seine. איוו ואיירין גם למדו, גינון תפירה ובישול.

למרות שהבנות היו צרפתיות (איוו הפכה מאוחר יותר לאזרחית אמריקאית), והשפה הראשונה שלהם הייתה צרפתית, הם היו מודעים למוצאם הפולני (מצד אימם) ודיברו פולנית. בשנת 1911 הן ביקרו בפולין, שהייתה אז תחת שלטון רוסי. המטרה העיקרית של הביקור הייתה להיפגש עם "ברוניסקה סקולודובסקה", אחותה של מארי, אשר שהתה בבית הבראה באותו זמן. במהלך ביקורם בפולין, הם גם רכבו על סוסים צעדו בהרים. אפילו כילדה היא הפגינה כישרון מיוחד למוזיקה.[2]

נעוריםעריכה

בשנת 1921, כשהייתה איוו בת 16, יצאה למסע הראשון שלה על פני האוקיינוס האטלנטי : באביב של שנה זו, הפליגה עם אחותה ואמה בספינה RMS Olympic לעיר ניו יורק. מארי קירי, כזוכת פרס נובל בפעם השנייה, כמגלת ה"רדיום והפולוניום, התקבלה שם בכל הכבוד והטקסיות הראויים. גם בנותיה היו פופולריות מאוד בקרב החברה הגבוהה האמריקאית. ".[3] במהלך הנסיעה גם שימשו איוו ואיירין כ"שומרי ראש" לאמן - מארי, שהתמקדה בדרך כלל בעבודת מחקר והעדיפה חיים פשוטים, לא הרגישה תמיד בנוח מול המחוות שהוענקו לה. בעת שהותן בארצות הברית, פגשו מארי, איירין ואיוו את הנשיא וורן הרדינג בוושינגטון, ראו את מפלי הניאגרה ויצאו ברכבת כדי לראות את הגרנד קניון. הן חזרו לפריז ביוני 1921.

איוו, כמו אירן אחותה, הייתה בוגרת מכללת "סבינייה" בפריז. שם הוסמכה בשני תארים ראשונים, מדע ופילוסופיה, בשנת 1925. בינתיים, גם שיפרה את מיומנויות הפסנתר וניגנה בקונצרט הראשון שלה בפריז בשנת 1925. מאוחר יותר, הופיעה על הבמה פעמים רבות, בקונצרטים בעיר הבירה הצרפתית, במחוזות וכן בבלגיה.

לאחר שאיירין נישאה לפרדריק ז'ולי בשנת 1926, נשארה איוו עם אמה בפריז, טיפלה בה וליוותה אותה בטיולים ברחבי צרפת, איטליה, בלגיה ושווייץ. בשנת 1932, נלוו שתיהן אל נשיא צ'כוסלובקיה טומאש מסריק בנסיעתו לספרד.

עם אהבתה ומסירותה לאמה, הייתה איוו שונה לגמרי באישיותה ממנה (ומאיירין אחותה). שלא כמו אמה ואחותה, היא תמיד נמשכה אל תחומי העניין ההומאניים. בעוד מארי בדרך כלל לבשה שמלות שחורות ופשוטות, איוו תמיד הקדישה תשומת לב לבגדים מתוחכמים, לבשה נעלי עקב, התאפרה ואהבה לזרוח במסיבות. עם זאת, סעדו הן איוו והן איירין את אימם במסירות עד לפטירתה. (מארי, חלתה באנמיה אפלסטית, שנגרמה ככל הנראה כתוצאה מחשיפה שלה לטווח ארוך לרדיום, נפטרה ב -4 ביולי 1934. .[2] ).

כתיבת הביוגרפיה של אמהעריכה

 
מארי קירי

לאחר מותה של מארי קירי, החליטה איוו לתת ביטוי לאהבתה אל אמה על ידי כתיבת הביוגרפיה שלה. לשם כך, היא נסוגה זמנית מחיי החברה ועברה לדירה קטנה באוטיי, איוולין, שם היא אספה ומיינה מסמכים ומכתבים שהשאירה אחריה מארי. בסתיו 1935, היא גם ביקרה את משפחתה בפולין, בחיפוש אחר מידע על הילדות ותקופת נערותה של אמה. תוצאת עבודה זו היא הביוגרפיה מאדאם קירי, שפורסמה במקביל בצרפת, בבריטניה, באיטליה, בספרד, בארצות הברית ובמדינות נוספות בשנת 1937.

הביוגרפיה הפכה פופולרית מאוד מיד עם פרסומה, במדינות רבות (כולל ארצות הברית) אף הייתה לרב מכר. הספר זכה בפרס הספר הלאומי 1937 בתחום ה"סיפורת", והוא הותאם לקולנוע בשנת 1943 על ידי מטרו גולדווין מאייר, והוסרט כאשר גריר גרסון שיחקה בתפקיד הראשי.

בשנים שלאחר מכן, לעומת זאת, הביוגרפיה של מארי קירי נתקלה לעיתים קרובות בביקורת של היסטוריונים למדע, שהאשימו את איוו בהצגת אמה בייתר רגשנות ובכשל להציגה כהוויתה, למשל, הרומן של מארי עם פול לנז'בן, תלמידו לשעבר של בעלה. לנז'בן היה אדם נשוי ואב לארבעה, מערכת היחסים שלהם, שהחלה לאחר מותו של פייר קירי, עוררה שערורייה גדולה בתחילת המאה העשרים בצרפת. איוו הואשמה גם כי לא הציגה את כל הצרות והעלבונות שאמה ספגה מהחוגים המדעיים ועיתונות הביבים הצרפתית.

איוו הפכה עסוקה יותר ויותר בעבודה ספרותית עיתונאית. מלבד הביוגרפיה של אמה, היא פרסמה גם ביקורות מוזיקליות בשבועון Candide ומאמרים על תיאטרון, מוזיקה וקולנוע בעיתונים אחרים בפריז.[2]

מלחמת העולם השנייהעריכה

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, הסופר והמחזאי ז'אן ז'ירודו, אשר הפך לשר התעמולה הצרפתי באותה שנה, מינה את איוו קירי לראש המחלקה הנשית במשרדו. לאחר פלישת הגרמנים לצרפת, עזבה איוו את פריס ב-11 ביוני 1940, ולאחר כניעת צרפת הפליגה עם קבוצת פליטים על סיפון אוניה עמוסה הרבה מעבר לתכנונה, לבריטניה, תוך כדי הפצצות של חיל האוויר הגרמני. בבריטניה הצטרפה איוו לכוחות צרפת החופשית בראשות שארל דה-גול והחלה את מלחמתה הפעילה בנאצים, פעולה שבעקבותיה שלל ממנה ממשל וישי את אזרחותה הצרפתית והלאים את רכושה ב-1941.

את רוב שנות המלחמה העבירה איוו בבריטניה. שם פגשה את ווינסטון צ'רצ'יל, העבירה הרצאות וכתבה מאמרים לעיתונות האמריקאית (בעיקר לניו-יורק הארלד טריביון. ב-1940 פגשה את אשת נשיא ארצות הברית אלינור רוזוולט בבית הלבן. בהשפעת ביקור זה נתנה יותר מאוחר סדרת הרצאות בנושא האישה הצרפתייה והמלחמה; במאי 1940 ירחון האטלנטיק פרסם מאמר תחת אותה כותרת.

החל מנובמבר 1941 ועד אפריל 1942, איוו קירי עברה ככתבת צבאית באפריקה, ברית המועצות ואסיה וצפתה במיגננה הבריטית במצרים ובלוב בדצמבר 1941 והקרב על מוסקבה בינואר 1942. במהלך מסעות אלו פגשה את השאה האיראני מוחמד רזה פהלוואי, מנהיג סין החופשית, צ'יאנג קאי שק נלחם ביפנים, ואת מהטמה גאנדי. במספר הזדמנויות פגשה את אחייה ללאום הפולני החיילים הפולנים, אשר לחמו לצד הבריטים בצבא הפולני בברית המועצות.

דיווחיה של קירי ממסע זה פורסמו בעיתונות האמריקאית וב-1943 הם נאספו בספר מסע בין לוחמים שהיה מועמד גם לפרס הפוליצר לסיפורת בשנת 1944 (בפרס זכה לבסוף ארני פייל).[2] מאמר בסתיו של שנת 1943 במהדורה של כתב העת "הסקירה הרוסית" ביקר את סיפרה. הכתב מיכאל קרפוביץ', תיאר את סגנונה המתלהב והמחבב על אנשים שפגשה וראיינה בברית המועצות. קרפוביץ' האמין שקירי לא האמינה לרוסים אותם תיארה. במסע בין לוחמים היא כתבה על שיחותיה עם הבישופ היווני אורתודוקסי, רקדנית מוכרת, גנרל בצבא האדום עובדי מפעל, מנהיגים קומוניסטיים מקומיים ומדענים. קרפוביץ' חשב שהחיות (ויטאליות) של קירי הסיחה את ראייתה ואת שיפוטה בספר.[4]

לאחר חזרתה לאירופה, איוו קירי שירתה כמתנדבת בשרות "פלוגות הרפואה הנשיות" של צבא צרפת החופשי במהלך המערכה האיטלקית של מלחמת העולם ה-II, שם קודמה לדרגת סגן בדיוויזיה המשוריינת הראשונה (צרפת). באוגוסט 1944 היא לקחה חלק עם היחידות אליהם השתייכה בנחיתה בפרובנס שבדרום צרפת. היא עוטרה בעיטור צלב המלחמה על שירותה זה.

לאחר המלחמהעריכה

לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפה איוו לשורות יוניצ"ף ועזרה למשפחות וילדים נזקקים.

אווה קארי נפטרה ב-22 באוקטובר 2007, בגיל 102, בביתה בניו יורק, ארצות הברית. נקברה בניו יורק.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אווה קירי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Fox, Margalit (25 באוקטובר 2007). "Ève Curie's obituary in New York Times". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2010. 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 "Ève Curie's biography". בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2010. 
  3. ^ "Ève Curie's obituary in The Times". London. 26 באוקטובר 2007. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2010. 
  4. ^ Book Reviews, Russian Review, Volume 3, Number 1, Autumn 1943,pg. 104.