אווה קירי
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
איוו (אוו) דניז קירי לבואיס (6 בדצמבר 1904 - 22 באוקטובר 2007) הייתה סופרת עיתונאית ופסנתרנית צרפתייה-אמריקאית. איוו (אווה) קירי הייתה בתם הצעירה של מארי ופייר קירי. אחותה היא אירן ז'וליו-קירי, וגיסה הוא פרדריק ז'וליו-קירי. איוו היא היחידה ממשפחתה שלא בחרה קריירה כמדענית ולא זכתה בפרס נובל. בעלה, הנרי לבואיס, זכה גם הוא בפרס נובל לשלום בשנת 1965 ביחד עם הארגון יוניצ"ף שאותו ניהל. היא עבדה כעיתונאית וכן חיברה את הביוגרפיה של אמה בספר "מאדאם קירי" ובספר "מסע בין לוחמים". בשנת-1960 הצטרפה לשורות יוניצ"ף, ופעלה למען עזרה לילדים ואמהות במדינות מתפתחות.
 | |
| איוו (אווה) קירי בגיל 16 (1921) | |
| לידה |
6 בדצמבר 1904 פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
22 באוקטובר 2007 (בגיל 102) ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה |
Ève Denise Curie |
| מדינה |
צרפת, ארצות הברית |
| מקום מגורים | צרפת, ארצות הברית |
| השכלה |
קולז' סווינייה |
| מעסיק |
האומות המאוחדות |
| בן או בת זוג |
הנרי לבואיס |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ילדות עריכה
אוו דניז קירי נולדה בפריז, צרפת ב -6 בדצמבר 1904. היא הייתה בתם הצעירה של המדענים מארי ופייר קירי, ואחות צעירה לביתם הבוגרת של הזוג, אירן (ילידת 1897). אוו כמעט שלא הכירה את אביה, שנהרג בשנת 1906 בתאונה, כאשר נדרס על ידי עגלה רתומה לסוס. אחרי תאונה זו, מארי קירי ובנותיה נתמכו במשך זמן מה על ידי הסב, ד"ר אז'ן קירי. כשהסב נפטר גם כן, בשנת 1910, מארי קירי נאלצה לגדל את בנותיה בעצמה ובעזרת אומנות. אף על פי שאוו הודתה מאוחר יותר כי כילדה סבלה מחוסר תשומת לב מספקת של אמה, וכי רק מאוחר יותר, בשנות העשרה שלה, היא פיתחה קשר רגשי חזק אל האם,[1] מארי הקדישה תשומת לב רבה לחינוך ולפיתוח תחומי העניין של שתי בנותיה. בעוד שאירן הלכה בעקבותם של אביה ואמה והפכה למדענית דגולה (הוענק לה פרס נובל לכימיה עם בעלה פרדריק ז'וליו קירי, בשנת 1935), פנתה אוו לתחומים אומנותיים וספרותיים. מארי קירי דאגה גם להתפתחותן הגופנית של הבנות. בכל מזג האוויר, הם יצאו לטיולים ארוכים ורכיבה על אופניים. הם הלכו לשחות בקיץ, ומארי התקינה ציוד התעמלות בגן ביתם שב"סאקס" ברובע Hauts-de-Seine. אוו ואירן למדו גם גינון תפירה ובישול.
אף על פי שהבנות היו צרפתיות (אוו הפכה מאוחר יותר לאזרחית אמריקאית), והשפה הראשונה שלהם הייתה צרפתית, הם היו מודעות למוצאן הפולני (מצד אימם) ודיברו פולנית. בשנת 1911 הן ביקרו בפולין, שהייתה אז בחלקה תחת שלטון רוסי. המטרה העיקרית של הביקור הייתה להיפגש עם "ברוניסקה שקלודובסקה", אחותה של מארי, אשר שהתה בבית הבראה באותו זמן. במהלך ביקורן בפולין, הן גם רכבו על סוסים, צעדו בהרים. אפילו כילדה הפגינה אוו קירי כישרון מיוחד למוזיקה.[2]
נעורים עריכה
בשנת 1921, כשהייתה אוו בת 16, יצאה למסע הראשון שלה על פני האוקיינוס האטלנטי : באביב של שנה זו, הפליגה עם אחותה ואמה בספינה RMS Olympic לעיר ניו יורק. מארי קירי, כזוכת פרס נובל בפעם השנייה, כמגלת ה"רדיום והפולוניום, התקבלה שם בכל הכבוד והטקסיות הראויים. גם בנותיה היו פופולריות מאוד בקרב החברה הגבוהה האמריקאית. ".[3] במהלך הנסיעה גם שימשו אוו ואירן כ"שומרי ראש" לאמן - מארי, שהתמקדה בדרך כלל בעבודת מחקר והעדיפה חיים פשוטים, לא הרגישה תמיד בנוח מול המחוות שהוענקו לה. בעת שהותן בארצות הברית, פגשו מארי, אירן ואוו את הנשיא וורן הרדינג בוושינגטון, ראו את מפלי ניאגרה ויצאו ברכבת כדי לראות את הגרנד קניון. הן חזרו לפריז ביוני 1921.
אוו, כמו אירן אחותה, הייתה בוגרת מכללת "סבינייה" בפריז. שם הוסמכה בשני תארים ראשונים, מדע ופילוסופיה, בשנת 1925. בינתיים, גם שיפרה את מיומנויות הפסנתר וניגנה בקונצרט הראשון שלה בפריז בשנת 1925. מאוחר יותר, הופיעה על הבמה פעמים רבות, בקונצרטים בעיר הבירה הצרפתית, במחוזות וכן בבלגיה.
לאחר שאירן נישאה לפרדריק ז'וליו בשנת 1926, נשארה אוו עם אמה בפריז, טיפלה בה וליוותה אותה בטיולים ברחבי צרפת, איטליה, בלגיה ושווייץ. בשנת 1932, נלוו שתיהן אל נשיא צ'כוסלובקיה טומאש מסריק בנסיעתו לספרד.
עם אהבתה ומסירותה לאמה, הייתה אוו שונה לגמרי באישיותה ממנה (ומאירן אחותה). שלא כמו אמה ואחותה, היא תמיד נמשכה אל תחומי העניין ההומאניים. בעוד מארי בדרך כלל לבשה שמלות שחורות ופשוטות, אוו תמיד הקדישה תשומת לב לבגדים מתוחכמים, לבשה נעלי עקב, התאפרה ואהבה לזרוח במסיבות. עם זאת, סעדו הן אוו והן אירן את אימם במסירות עד לפטירתה. (מארי, חלתה באנמיה אפלסטית, שנגרמה ככל הנראה כתוצאה מחשיפה שלה לטווח ארוך לרדיום, נפטרה ב -4 ביולי 1934.[2]).
כתיבת הביוגרפיה של אמה עריכה
לאחר מותה של מארי קירי, החליטה אוו לתת ביטוי לאהבתה אל אמה על ידי כתיבת הביוגרפיה שלה. לשם כך, היא נסוגה זמנית מחיי החברה ועברה לדירה קטנה באוטיי, איוולין, שם היא אספה ומיינה מסמכים ומכתבים שהשאירה אחריה מארי. בסתיו 1935, היא גם ביקרה את משפחתה בפולין, בחיפוש אחר מידע על הילדות ותקופת נערותה של אמה. תוצאת עבודה זו היא הביוגרפיה מאדאם קירי, שפורסמה במקביל בצרפת, בבריטניה, באיטליה, בספרד, בארצות הברית ובמדינות נוספות בשנת 1937.
הביוגרפיה הפכה פופולרית מאוד מיד עם פרסומה, במדינות רבות (כולל ארצות הברית) אף הייתה לרב מכר. הספר זכה בפרס הספר הלאומי 1937 בתחום ה"סיפורת", והוא עובד לקולנוע בשנת 1943 על ידי מטרו גולדווין מאייר בשם מאדאם קירי עם גריר גרסון בתפקיד הראשי.
בשנים שלאחר מכן, לעומת זאת, הביוגרפיה של מארי קירי נתקלה לעיתים קרובות בביקורת של היסטוריונים למדע, שהאשימו את אוו קירי בהצגת אמה ביתר רגשנות ובכשל להציגה כהווייתה, למשל, הרומן של מארי עם פול לנז'בן, תלמידו לשעבר של בעלה. לנז'בן היה אדם נשוי ואב לארבעה, מערכת היחסים שלהם, שהחלה לאחר מותו של פייר קירי, עוררה שערורייה גדולה בתחילת המאה העשרים בצרפת. אוו הואשמה גם כי לא הציגה את כל הצרות והעלבונות שאמה ספגה מהחוגים המדעיים ועיתונות הביבים הצרפתית.
אוו קירי הפכה עסוקה יותר ויותר בעבודה ספרותית עיתונאית. מלבד הביוגרפיה של אמה, היא פרסמה גם ביקורות מוזיקליות בשבועון Candide ומאמרים על תיאטרון, מוזיקה וקולנוע בעיתונים אחרים בפריז.[2]
מלחמת העולם השנייה עריכה
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, הסופר והמחזאי ז'אן ז'ירודו, אשר הפך לשר התעמולה הצרפתי באותה שנה, מינה את אוו קירי לראש המחלקה הנשית במשרדו. לאחר פלישת הגרמנים לצרפת, עזבה אוו את פריז ב-11 ביוני 1940, ולאחר כניעת צרפת הפליגה עם קבוצת פליטים על סיפון אונייה עמוסה הרבה מעבר לתכנונה, לבריטניה, תוך כדי הפצצות של חיל האוויר הגרמני. בבריטניה הצטרפה אוו לכוחות צרפת החופשית בראשות שארל דה-גול והחלה את מלחמתה הפעילה בנאצים, פעולה שבעקבותיה שלל ממנה ממשל וישי את אזרחותה הצרפתית והלאים את רכושה ב-1941.
את רוב שנות המלחמה העבירה איוו בבריטניה. שם פגשה את וינסטון צ'רצ'יל, העבירה הרצאות וכתבה מאמרים לעיתונות האמריקאית (בעיקר לניו-יורק הארלד טריביון. ב-1940 פגשה את אשת נשיא ארצות הברית אלינור רוזוולט בבית הלבן. בהשפעת ביקור זה נתנה יותר מאוחר סדרת הרצאות בנושא האישה הצרפתייה והמלחמה; במאי 1940 ירחון האטלנטיק פרסם מאמר תחת אותה כותרת.
החל מנובמבר 1941 ועד אפריל 1942, אוו קירי עברה ככתבת צבאית באפריקה, ברית המועצות ואסיה וצפתה במגננה הבריטית במצרים ובלוב בדצמבר 1941 והקרב על מוסקבה בינואר 1942. במהלך מסעות אלו פגשה את השאה האיראני מוחמד רזה פהלוואי, מנהיג סין החופשית, צ'יאנג קאי שק נלחם ביפנים, ואת מהטמה גאנדי. במספר הזדמנויות פגשה את אחייה ללאום הפולני החיילים הפולנים, אשר לחמו לצד הבריטים בצבא הפולני בברית המועצות.
דיווחיה של קירי ממסע זה פורסמו בעיתונות האמריקאית וב-1943 הם נאספו בספר מסע בין לוחמים שהיה מועמד גם לפרס הפוליצר לסיפורת בשנת 1944 (בפרס זכה לבסוף ארני פייל).[2] מאמר בסתיו של שנת 1943 במהדורה של כתב העת "הסקירה הרוסית" ביקר את סיפרה. הכתב מיכאל קרפוביץ', תיאר את סגנונה המתלהב והמחבב על אנשים שפגשה וראיינה בברית המועצות. קרפוביץ' האמין שקירי לא האמינה לרוסים אותם תיארה. ב"מסע בין לוחמים" היא כתבה על שיחותיה עם הבישופ היווני אורתודוקסי, רקדנית מוכרת, גנרל בצבא האדום עובדי מפעל, מנהיגים קומוניסטיים מקומיים ומדענים. קרפוביץ' חשב שהחיות (ויטאליות) של קירי הסיחה את ראייתה ואת שיפוטה בספר.[4]
לאחר חזרתה לאירופה, אוו קירי שירתה כמתנדבת בשרות "פלוגות הרפואה הנשיות" של צבא צרפת החופשי במהלך המערכה האיטלקית של מלחמת העולם ה-II, שם קודמה לדרגת סגן בדיוויזיה המשוריינת הראשונה (צרפת). באוגוסט 1944 היא לקחה חלק עם היחידות אליהם השתייכה בנחיתה בפרובאנס שבדרום צרפת. היא עוטרה בעיטור צלב המלחמה על שירותה זה.
לאחר המלחמה עריכה
לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפה אוו קירי לשורות הארגון יוניצ"ף ועזרה למשפחות וילדים נזקקים.
אוו קירי נפטרה ב-22 באוקטובר 2007, בגיל 102, בביתה בניו יורק, ארצות הברית. נקברה בניו יורק.
לקריאה נוספת עריכה
- אווה קירי, מאדאם קירי, מצרפתית: מרים וגבריאל טלפיר, תל אביב: גזית, 1943.
- קלודין מונטיי, מארי קירי ובנותיה, הוצאת שוקן, 2022.
קישורים חיצוניים עריכה
- אווה קירי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אווה קירי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
או קירי, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ Fox, Margalit (25 באוקטובר 2007). "Ève Curie's obituary in New York Times". The New York Times. נבדק ב-7 במרץ 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 "Ève Curie's biography". נבדק ב-7 במרץ 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Ève Curie's obituary in The Times". London. 26 באוקטובר 2007. נבדק ב-7 במרץ 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Book Reviews, Russian Review, Volume 3, Number 1, Autumn 1943,pg. 104.