אורי אליעז

אמן ישראלי
אין תמונה חופשית

אורי אליעז (14 ביוני 193117 בדצמבר 2020) היה צייר, פסל ויוצר תפאורות ישראלי.

ביוגרפיהעריכה

אליעז נולד בתל אביב למשורר והמתרגם רפאל אליעז, ואשתו פולה, שנרצחה[1] ב-1960.

אחיו של אורי, סא"ל אמנון אליעז, נהרג במלחמת לבנון הראשונה ב-1982.

אליעז צייר מילדותו, ובבית הספר התיכון היה תלמידו של אהרון אבני בציור. ב-1947 החל ללמוד רישום בבצלאל. מוריו בבצלאל היו איזידור אשהיים יוסי שטרן, יעקב שטיינהרדט, ירחמיאל שכטר ויעקב אייזנשר.

אליעז נאלץ להפסיק את לימודיו עקב המאורעות שפרצו בירושלים בתחילת מלחמת העצמאות. בעודו נער בן 17 גויס לעזרת ארגון ההגנה במצור על ירושלים ולאחר מכן במסגרת גרעין מגויס נשלח לסייע לחברי קיבוץ אילון, שם עבד ביערנות. הגרעין עבר מאילון לקיבוץ בית אלפא לתקופת הכשרה צבאית ועבודה. בבית אלפא היה אליעז רועה צאן, וכשהיה יוצא לשדות נהג לקחת עמו מחברת ולרשום בה רישומי שדה.

בהמשך הוטל על חברי הגרעין לתפוס את מה שנקרא אז "משלט 200", על קו הגבול הירדני באזור לטרון. המשלט הפך לקיבוץ נחשון. גם שם עסק אליעז ברעיית צאן, והקים את ענף הדיר של הקיבוץ, שבמשך השנים התרחב באופן ניכר ל"מחלבות נחשון". אליעז עסק ברעיית צאן כעשר שנים מחייו, דבר שהטביע את חותמו על יצירתו באופן ניכר.

כחבר הקיבוץ, השתתף בשנת 1953 בקורס לציור מטעם השומר הצעיר בגבעת חביבה, בהדרכת יעקב וכסלר ונפתלי בזם. בשנת 1955, עדיין כחבר קיבוץ נחשון, השתתף בסדנת רישום בעין הוד בהדרכת מרסל ינקו, משה מוקדי ויוחנן סימון. ב-1956 השתתף במספר קורסי ערב לרישום בבצלאל, וכן למד קרמיקה אצל הדוויג גרוסמן, אחת מאמהות הקרמיקה בא"י. בתקופה זו החל לצייר גם בצבעי שמן, לרוב על נייר ומעט על בד. סגנונו היה פיגורטיבי ביסודו, והוא ניסה להביע ביצירותיו את החיבור בין האדם לנוף ולחי שסביבו.

בשנת 1960 עבר להתגורר בחיפה. הוא עסק באיור ספרי ילדים ("הרפתקאותיו ומעשי גבורתו של הברון מינכהאוזן", "אגדות מארץ הודו", "אגדות יהודיות", "ספר האידיליות" ועוד). בנוסף עבד כמעצב תפאורות בתיאטרון חיפה, הן לצידם של ציירי תפאורות ידועי שם כ: תיאו רוט, ז'אק נואל ואריה נבון והן כמעצב עצמאי בהצגות כגון "בן ערובה", "אל תגעו בנוימן", "הנסיך הקטן", "בר כוכבא", "המזל הקמע ועין הרע", "קשה להיות יהודי" ועוד. בעבודתו בתיאטרון נחשף אליעז לשימוש בחומרים שונים ולדרך הבעה חדשה, שבלטה מאז ביצירתו.

בתקופה זו נולדו ילדיו ותערוכתו הראשונה (1963, גלריה צ'רמנסקי, תל אביב) עסקה בעולם הפחדים של הילד. שמה של תערוכה זו ניתן לה מפיו של מיכאל אוהד שהיה מחשובי מבקרי האמנות בישראל באותה תקופה.

במהלך שירות מילואים ברמת הגולן נפצע אליעז. לאחר תקופת שיקום ארוכה, חזר לתל אביב, וב-1968 יצא לדרכו כאמן עצמאי. עד סוף שנות ה-70 הציג תערוכות, ויצירותיו נרכשו על ידי אספנים ומוזיאונים בישראל ומחוצה לה.

נסיבות חיים שונות הביאו לכך שהפסיק להציג את ציוריו אבל עם זאת, המשיך ליצור באינטנסיביות ולעיתים היה עובד על כמה ציורים בו זמנית. בתקופה בה הפסיק להציג, הייתה המשכיות של כל נושאי הציור שלו, במקביל זה לזה. בשנות ה-80 נוסף סגנון חדש בציוריו, גאומטרי מופשט, ממנו נעלמו הדמויות, ואליו נוספו ציורי נוף מהדמיון והזיכרון.

רוב ציוריו היו שמן או אקריליק על בד, אך כמות נכבדה צוירה על נייר. יצירתו של אליעז הושפעה מאהבתו והכרתו את התנ"ך, ההיסטוריה, הגאולוגיה והארכאולוגיה של ארץ ישראל. בשל תקופות לימודיו הקצרות, הציג אליעז את עצמו כאוטודידקט והעיד כי עיקר לימודו בא מתוך העשייה. בהיותו בשדות המרעה תקופות ארוכות, אסף אליעז ממצאים ארכאולוגיים, אבנים וכדומה; כאמן הוא הגדיר את אחד מנתיביו כקרוב לאמנות הביזנטית. האווירה הסטטית והאיקונית שהופיעה ביצירתו מקורה בנתיב זה.

אליעז התגורר ביפו העתיקה. בטיוליו לכיוון הים היה עובר על פני תל האשפה בדרומה של יפו. בשנות ה-80 החל אליעז ללקט מציאות מתל האשפה וכן פסולת שהים פלט וחפצים שמצא בצידי דרכים. מכל אלו התחיל ליצור את משפחת פסלי ה"דחליל-אליל" שלו, שמנתה מאות פסלים. אליעז ראה בהם המשך לנתיב האיקוני בציוריו, וסבר כי בשניהם יש נוכחות רליגיוזית. הכמיהה לדבר יציב, העולה מן הקרקע אנכית אל-על, כפורש זרועות לצדדים או מובנה בעיגול, מכילה את היסודות שהוא סבר שהרכיבו גם רבים מציוריו. יואב דגון ממוזיאון הרצליה היה הראשון שהציג תערוכה מפסליו של אליעז (1987), לאחריו הם הוצגו במספר תערוכות בארץ. כמה מהפסלים הוצגו במוזיאון ישראל.

אליעז החזיק ברשותו אוסף גדול ורב של ציורים ופסלי דחליל, תבליטי מתכת על עץ, פסלי ברזל, פסלי קרמיקה, שרטוטים לפסלי חוצות ועוד.

תערוכותעריכה

ציוריםעריכה

פסליםעריכה

  • 1987 – מוזיאון הרצליה
  • 1988 – מוזיאון ערד
  • 1989 – בית ראשונים, גבעתיים
  • 1989 – תיאטרון ירושלים
  • 1989 – מוזיאון ישראל בירושלים, אגף הנוער
  • 1989 – המוזיאון הפתוח תפן
  • 1990 – הגלריה העירונית, כפר סבא
  • 1990 – מוזיאון האדם, פתח תקווה
  • 1991 – מוזיאון אשדוד לאמנות
  • 1992 – היכל התרבות, נתניה
  • 1992 – מרכז תרבות ואמנויות, הוד השרון
  • 1994 – גלריה הורס ריכטר, יפו העתיקה
  • 2020 – ארטפורט, תל אביב, כחלק מהתערוכה "ברוכים הבאים ליפו"[2]

מהספרים שאיירעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תמר רותם, בלב חם, בדם קר, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2009
  2. ^ רשימות תל אביביות | געגוע אל הפיסול, הארץ