צור (לבנון)

עיר בלבנון, אחת הערים הפיניקיות המרכזיות

צוֹרפיניקית: 𐤑𐤓, צר; ביוונית: Τύρος – טִירוֹס; בצרפתית: Tyr, טִיר; בערבית: صُوْر, צוּר) היא עיר עתיקה, מהערים הפיניקיות המרכזיות ביותר, והעיר הרביעית בגודלה בלבנון. אוכלוסייתה מונה כ־160 אלף בני אדם (ועם פרווריה כ־175 אלף), מרביתם מוסלמים שיעים ומיעוטם מוסלמים סונים ונוצרים בני עדות שונות. בעת העתיקה הייתה צור עיר מדינה, מהערים הפניקיות החשובות ביותר, ממנה יצאו מתיישבים בדרכי הים לארצות רבות. בשנת 1979 הכריז עליה אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

צור
صور בערבית, 𐤑𐤓 במקור הפיניקי
מדינה / טריטוריה לבנוןלבנון לבנון
מחוז דרום לבנון
תאריך ייסוד 2750 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 5 קמ"ר
גובה 10 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 160,000 (2018)
 ‑ במטרופולין 174,000
קואורדינטות 33°16′00″N 35°12′00″E / 33.266666666667°N 35.2°E / 33.266666666667; 35.2 
אזור זמן UTC+2
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 3, 6
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גאוגרפיה

עריכה
 
העיר צור: בכתום ניכרים שני האיים, באי הצפוני שני נמלים (דרומי וצפוני), בקו מקווקו הסוללה המחברת כיום בין האיים ליבשה

צור שוכנת לחופי הים התיכון, כ־23 ק"מ צפונית לראש הנקרה ו־40 ק"מ דרומית לצידון. העיר העתיקה הורכבה מהעיר שעל היבשה (שנקראה ביוונית פאלאיטירוס) והעיר שעל שני איים, שבחלוף הזמן חוברו ליבשה בסוללה.[1]

בעיר צור היו בעת העתיקה שני נמלים: האחד פונה צפונה, ומכונה "הנמל הצידוני", והשני פונה דרומה, ומכונה "הנמל המצרי".[2][3] תארוכם קשה בשל השימוש הרציף בהם מהעת העתיקה, אך קיימות עדויות לשימוש בהם עוד בתקופת הברונזה.[2] בנמלים נמצאו עדויות לבניית אבני הגזית הפיניקית האופיינית.[2] הנמל הצידוני מהווה את מעגן הדיג המודרני,[2] אף שמידותיו קטנו מהעת העתיקה.[3]

הנמל המצרי הוא כנראה הנמל הימי הראשון בעולם כי לא נתגלה נמל ימי קדום יותר (להבדיל מנמלים בשפכי נהרות). בתקופה הביזנטית הנמל הדרומי כבר היה מלא בסחופת שהורבדה מהסחף שהגיע עם הזרם המערבי, לאחר בניית הסוללה (על ידי אלכסנדר מוקדון) שחיברה בין שני חלקי העיר.[דרוש מקור: לפסקה כולה]

היסטוריה

עריכה

ייסוד העיר

עריכה

הרודוטוס סיפר שכשביקר במקדש הרקלס הצורי (הוא מלקרת – "מלך־קרת", מלך העיר צור[4]) בצור כדי לחקור על הרקלס, סיפרו לו הכהנים שהעיר נוסדה 2,300 שנה לפני זמנו (כלומר בסביבות 2,700 לפנה"ס), ושבאותה תקופה נוסד גם מקדש מלקרת־הרקלס בעיר.[5] התאריך לא מדויק, אך הוא מתיישב עם הנתונים הארכאולוגיים, לפיהם בניית מקדשי פאר בכנען, בין גבל לעי, הסתיימה לפני אמצע האלף ה־3 לפנה"ס;[6] הממצא הארכאולוגי בצור עצמה תומך בתארוך ייסודה ל־2,900–2,750 לפנה"ס.[7] בצור היה, לדבריו, מקדש נוסף ל"הרקלס התאסי", על שם האי תאסוס בו התיישבו בזמנים קדומים פיניקים שעבדו את הרקלס הצורי.[5] פאוסניאס מאשר את המידע, וכותב שמקורם של אנשי האי הוא מפיניקים, צורים בעיקרם, שהפליגו אליו בחיפוש אחר אירופה, והם עבדו בעבר את הרקלס שעובדים הצורים, ולאחר שנכללו בין היוונים אימצו את פולחן הרקלס היווני, בן אמפיטריאון.[8]

יוסטינוס כתב שצור נוסדה על־ידי צידונים שהפליגו למקום העיר לאחר שעל צידון הסתער מלך האשקלונים, בשנה שקדמה לנפילת טרויה.[9]

קווינטוס קורטיוס רופוס סיפר שבני צידון שנשבו בידי אלכסנדר זכרו שצידון וצור היו בעבר תחת מלוכה אחת, ונוסדו שתיהן על־ידי אגנור.[10]

 
מטבע פיניקי ועליו עץ וסלעים, שכנראה מסמלים את סיפור ייסוד צור על אי צף שעליו עץ זית

בכתבי סכניתן, שהשתמרו אצל פילון מגבל, שני האחים "שממרמוס" (שמיים־רמים) ו"אוסואוס", הראשון המציא את הבתים הבנויים מקנים, והשני את הבגדים העשויים עורות של חיות ניצודות. שממרמוס (שאולי כבר אז ישב בצור) הסתכסך עם אחיו שעל היבשה, ואוסואוס בנה רפסודה מעץ שנפגע מברק וצלח אל האי, בעזרת הנימפה טירוס (בדומה לשם היווני של צור – Τύρος), הקים עליו מקדש וקרא לו על שמה. לפי הסיפור, באותה תקופה האי צור ריחף, והוא התקבע במקומו רק לאחר הקמת המקדש והצבת שני עמודי זהב וברקת כה עמוק שהחזיקו את האי במקומו (הרודוטוס העיד שראה את העמודים במקדש מלקרת בעיר, אך לא הזכיר את הקשרם המיתולוגי[5]).[11][7] בגרסה אחרת, האלה עשתרת נטעה עץ זית עם נשר בענפיו ונחש למרגלותיו על אי צף, והאי המשיך לצוף עד שהנשר הוקרב לאלים, וכאשר אוסואוס הגיע לאי, הנשר שמח להיות מוקרב ואוסואוס הקים מקדש כבית לאלים.[7]

יוסף בן מתתיהו טען שצור נוסדה 240 שנים לפני ייסוד בית המקדש הראשון.[12]

מקור שם העיר במילה הכנענית (הן פיניקית והן עברית, שתי שפות כנעניות אחיות) "צור", שפירושה סלע, והיא מביאה לידי ביטוי את הטופוגרפיה של העיר הבנויה, במקור, על שני איים.[1]

תקופת הברונזה

עריכה
 
מצבת רעמסס השני שנמצאה בצור

בכתבי אוגרית

עריכה

צור מוזכרת בכתבי אוגרית, הן בשירה האפית והן בכתבים המנהליים. בכתבי השירה האלה אשרה נושאת את הכינוי "אשרת צורים ואלת צידונים".[13] בין הכתבים המנהליים באוגריתית שנמצאו בכבשן (ולכן תקופתם מתוארכת לימיה האחרונים של אוגרית) נמצא מכתב שנשלח ממלך צור למלך אוגרית, בו מלך צור קורא למלך אוגרית אחיו, מברך אותו, מספר לו שאוניותיו ששלח מצרימה עגנו (או טבעו?) בזמן "גשם אדִר" בצור, ומפקד הנמל לקח את מטענן מאנשי האוניות, אך מלך צור לקח את המטען ממנו והחזיר להם אותו, ושם את האוניות "עריֹת" (ללא מטען) בעכו עד שמצבן יהיה טוב יותר, ולבסוף מעודד אותו שלא יתעצב.[14] במכתב אחר ששלח אדם בשם שפטבעל "למלך בעלו" (כנראה עמרפאִ מלך אוגרית) מוזכר מלך צור, ויש התייחסות לזבח.[15] באוגרית נמצא מכתב נוסף ששלח מלך צור למלך אוגרית, באכדית, שנושאו מסחרי.[16] בתרגיל כתיבה בו רשימת מילים נמצא הרצף "זבל צר" (זבֻל הוא שם תואר שפירושו רם, נשיא).[17]

במכתבי אל־עמארנה

עריכה
 
מכתב EA 153 מאבימלך מלך צור לפרעה, העוסק בהחזקת אוניות בידי אנשי צור למען חיילי פרעה

בתקופת מכתבי אל־עמארנה שלט בעיר המלך אבימלך (אנ'), שעשרה ממכתביו לפרעה שרדו בארכיון.[18] מהמכתבים עולה מאבק בין מלך צור למלך צידון זמרי־הדה (אנ'),[19] שלפי האשמות אבימלך שיתף פעולה עם עזירו (אנ') המורד.[20] מלך צור מבקש תגבורת צבאית מהמלך, כי את אנשיו לקח זמרי־הדה; הוא מוסיף ומיידע את פרעה שמלך חצור התייצב עם העפירו, שלידיהם עברה כנען.[21] במכתב אחר אבימלך מבקש מפרעה לבוא לראות את פניו, ומלין על כך שזמרי־הדה תפס את אוּסוּ, עיר בעורף היבשתי של צור, וכך נקטעה אספקת המים והעץ לעיר האִיִית, ולא היה לצורים מקום לקבור את מתיהם.[22] אבימליכי מזכיר לפרעה שהוא ביקש ממנו לכתוב לו כל מה שהוא שומע, מספר שזמרי־הדה המורד כרת ברית עם אנשי ארוד, והם כינסו את אוניותיהם, מרכבותיהם ואנשי צבאם כדי לכבוש את צור כפי שכבשו את צומור ביזמת עזירו, ומתלונן על היעדר חיל מצרי מלכותי בצור.[23] במכתב מאוחר יותר כותב אבימלך שהוא מוכן לבוא לראות את פני המלך, אך הוא איננו יכול לצאת מתחת ידו של זמרי־הדה, שכאשר שמע ממנו שהוא רוצה לראות את פני המלך נהג בעוינות כלפיו; אבימלך מבקש 20 אנשים לשמור על עירו. הוא שב ומלין על החוסר במים ועץ בעירו, המוקפת ים. אבימלך כותב שהוא שלח איש אוניות בשם אלימלך עם מנחת ברונזה למלך. הוא מזכיר לו את בקשתו לכתוב לו את מה שהוא שומע מכנען, ומספר שמלך הדנונה (אנ') מת ואחיו מלך תחתיו, והארץ שוקטת, שאוגרית נשרפה, שאֶתַגַמַה (אנ') מולך בקדש, ושעזירו נעשה אויב לאדם בשם נַמִיַוַזִי; הוא מספר שוב על חבירת זמרי־הדה ועזירו נגדו.[24] במכתב הבא הוא מבקש 80 חיילים מהמלך.[25] בעוד מכתב מספר מלך צור לפרעה שמאז עזיבת חייליו את צור, מלך צידון זמרי־הדה לא נותן לאנשיו להביא עץ או מי שתייה (מהיבשה), ושהוא הרג איש אחד ולקח בשבי אחר.[26] בקשת עזרה ארוכה מופיעה במכתב נוסף.[27] מכתב קצר נוסף של אבימלך לפרעה כולל הלל לפרעה.[28]

תחילת תקופת הברזל

עריכה

במגילת ון אמון הפליג הגיבור ממצרים לגבל, ובדרך נכתב שעבר בעיר צור.[29]

בתיאור גבולות הארץ בספר יהושע מוזכרת ”עִיר מִבְצַר צֹר” (יהושע, י"ט, כ"ט).

תחת המלך חירם

עריכה
 עמוד ראשי
ראו גם – חירם הראשון מצור

חירם הראשון בן אביבעל[30] מלך צור היה מהמלכים הבולטים של צור – תקופתו נחשבת לתחילת תור הזהב של העיר,[7] והוא שיתף פעולה עם מלכי ממלכת ישראל המאוחדת דוד ושלמה בנו. העוצמה הכלכלית של ממלכתם התבססה, במידה רבה, על שיתוף הפעולה עם מעצמת הסחר הצורית. בימים ההם הייתה נתונה לצור הבכורה מבין ערי הפיניקים.[31] על הברית בין חירם לדוד ושלמה נזכרת כ"ברית אחים" בדברי הנביא עמוס, כמאתיים שנה לאחר מות חירם.[32]

לפי מנאנדרוס מאפסוס ודיוס, חירם הרחיב את שטח האי מזרחה (לכיוון החוף; לפי דיוס, הדבר חיבר את האי ליבשה), הקדיש עמוד זהב במקדש זאוס (הוא בעל), חידש את גגות המקדשים בעצים מהלבנון ובנה את מקדש הרקלס (הוא מלקרת) ועשתרת. הוא גם יצא למסע נגד העתיקאים (Ἰτυκαίοις) שלא שילמו מס לצור.[33][34]

לאחר שכבש דוד את ירושלם, שלח לו חירם שליחים לכרות עמו ברית וידידות, והעניק לו ארזים, חרשי עץ וחרשי אבן, והם בנו לו בית.[35] בניסיונו לבנות בית לאלוהים בגורן ארנן, קיבל דוד ארזים רבים מהצורים והצידונים.[36] במפקד שערך יואב בפקודת דוד, עבר יואב ב”מִבְצַר צֹר” (שמואל ב', כ"ד, ז').

כששמע חירם שנמשח שלמה תחת דוד אביו, שלח לו שליחים בשל ידידותו עם דוד. שלמה שלח לחירם שדוד, כידוע לחירם, לא יכל לבנות בית ליהוה, וכעת בימי השלום תחת שלמה, ניתן לבנות את הבית. שלמה ביקש מחירם לצווֹת לכרות לו ארזים מהלבנון ולשלוח לו את עבדיו, בתשלום, כי אין בישראל איש היודע לכרות עצים כמו הצידונים (הפיניקים). כששמע חירם שמח, בירך את יהוה על שנתן לדוד את שלמה החכם לשלוט, ושלח לשלמה שיעשה את כל חפצו בארזים ובברושים: עבדיו יורידו אותם מהלבנון לים, שם יועלו על דוברות ויושטו לאן ששלמה יבקש (לפי דברי הימים, ליפו), ושלמה ישלם לחירם; ואכן חירם עשה כאשר דיבר, ושלמה שילם לו בחיטה ושמן רבים.[37][7] יוסף בן מתתיהו כתב שבימיו נשמרו האגרות שהחליפו ביניהם המלכים הן בספרי היהודים והן אצל הצורים, בארכיון הציבורי בעיר.[38] חירם ושלמה כרתו ברית ושרר ביניהם שלום, ושלמה שלח חלק ממסיו ללבנון. את העצים והאבנים לבית המקדש פיסלו בנאי שלמה, בנאי חירם ואנשי גבל.[39]

אחד מבוני המקדש הבכירים ביותר היה אדם בעל שם זהה לשם המלך – חירם, בן לאם משבטי ישראל הצפוניים ולאב צורי חרש נחושת, והוא עשה עיטורי נחושת רבים ומרשימים למקדש.[40] לפי דברי הימים, אותו איש נשלח על־ידי חירם המלך.[41] המחקר מאשר כי מקדש שלמה נבנה על־ידי אדריכלים פיניקיים, בתבנית זהה לזאת ששימשה מקדשים פיניקיים.[42] עבודתם של הפיניקים בהקמת מקדש שלמה לא הייתה טכנית בלבד, אלא השפיעה על חיבור הפרקים המתארים את בניית המקדש (מלכים א', פרקים ו'ז'), בהם ככל הנראה מושקעים מונחים ושמות פיניקיים רבים (כמו שמות החודשים זיו, בול והאתנים), שקשה לזהותם כיום בגלל דלות הטקסטים הפיניקיים.[43]

לאחר שחירם מלך צור מילא את הבטחתו בנוגע לעצים ולזהב ונשלמה בניית מקדש שלמה וארמון המלך, נתן שלמה לחירם עשרים ערים בגליל. חירם לא היה מרוצה מהערים, וקרא להן "ארץ כבול".[44] בין חירם לשלמה היה גם שיתוף פעולה בתחום הימי; מלחי חירם השיטו את אוניות שלמה מאילת לאופיר ושבו עם זהב רב ואוצרות אחרים,[45] ואוניות תרשיש של שלמה הפליגו עם אוניות חירם והביאו גם הן אוצרות רבים.[46]

חירם ושלמה החליפו זה עם זה חידות, וכאשר אחד פתר את חידות השני, שילם לו השני כסף, וכאשר אחד לא הצליח לפתור, הוא שילם לשני כסף; כך החליפו ביניהם שני המלכים כספים. לחירם היה איש בשם אבדמון (Ἀβδήμονος) שהצליח לפתור את חידות שלמה, וגרם לו לשלם לחירם.[33]

צור נודעה בייצור צבעי הארגמן והתכלת מארגמונים הנפוצים באזור;[47] פרשי שלמה היו לבושים בארגמן צורי.[48] לפי יוסף בן מתתיהו, בין נשות שלמה היו גם נשים צוריות.[49]

המשך תקופת העצמאות

עריכה

יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שאחרי חירם מלך בנו בעליעזור (אנ'), ואחריו נכדו עבדעשתרת (אנ'), אותו רצחו ארבעת בניו, ואחריו מלך בכורו מתושעשתרת, ואחריו אחיו עשתרום (אנ'), אותו רצח אחיו פלט שמלך תחתיו. את פלט רצח אתבעל כהן עשתרת שמלך תחתיו.[50] יוסף מפרט את שנות חייהם ומלכותם של המלכים.[50]

אתבעל מלך הצידונים מהמקרא היה מלך צור וצידון,[51][52] ומקובל במחקר שכינויו "מלך צידונים" מצביע על מלכותו על כל פיניקיה (אף שיש החולקים על פירוש זה).[34][53] אותו מלך בנה (כלומר ביצר) את בתרון ואת העיר "Αὖζαν" בלוב.[54][34] בימיו גם נוסדה, כנראה, המושבה הפיניקית המרכזית בקפריסיןכתיון,[55] שנותרה עיר תלויה בצור מאות שנים לאחר מכן.[56] יוסף בן מתתיהו כתב שבתו של המלך, איזבל, שהתחתנה עם אחאב מלך ישראל, בנתה מקדש לבעל אלוהי הצורים, נטעה לו חורשה ומינתה לו נביאים.[51] בהמשך כתב הסופר המונותאיסט שכדי לרצות את חותנו אתבעל בנה אחאב מקדש לבעל אלוהי הצורים בשומרון, מינה לו נביאים ועבד אותו.[57]

יוסף בן מתתיהו המשיך את רשימת מלכי צור ואת פירוט שנות מלכותם וחייהם: אחרי אתבעל מלך בנו בעליעזור (אנ'), ואחריו נכדו מתן (אנ') (המוזכר אצל ורגיליוס כ"בלוס" (אנ'), בעל), ואחריו בנו של מתן פיגמליון, שבשנת מלכותו השביעית ייסדה אחותו דידו את קרתחדשת.[50]

ייסוד קרתחדשת

עריכה
 
מטבע צורי מתחילת המאה ה־3דידו מייסדת את קרתחדשת ולידה שער העיר, מסביבה חלזון הארגמן והדקל, הסמלים הלאומיים של פיניקיה. מטבעות המזכירים את ייסוד קרתחדשת נטבעו בצור מעל לאלף שנה אחרי ייסודה[1][58]
 
מצבה מהמאה ה־4 לפנה"ס מצור, המוקדשת ל"יעמץ בן גרא בן עבדמלקרת בן עבדא בן קרתחדשת"

העיר קרתחדשת נוסדה, לפי המסורת, על־ידי דידו, אישה ממשפחת המלוכה הצורית שבעקבות הפיכת חצר ברחה מצור אל מעבר לים, לייסד את קרתחדשת – הקרת החדשה, בִתה ויורשתה של צור הקרת הגדולה (כפי שמתבטא גם בשם אלוהי העיר, מלקרת, הוא מלך־קרת).[59][60] לפי טרוגוס פומפיוס (דרך יוסטינוס), דידו עגנה אצל הפיניקים שבקפריסין כשנמלטה מצור, לפני לצפון אפריקה.[61] ייסוד העיר מתוארך ל־814/813 לפנה"ס.[1] העיר עתידה הייתה לרשת את מעמדה של צור כעיר הפיניקית המרכזית, ולהיות מרכז התרבות הפיניקית מעבר לים.[60] בכתובת קבורה מקרתחדשת נמצאו השמות "קרתיתן" ו"קרתמשל", שמות בהם ה"קרת" (היא צור) משמשת כרכיב תאופורי, שנחשבה, כנראה, לאלוהות.[59] בכתובות נדר מקרתחדשת נמצאו אנשים בשם "צר"[62] (המופיע גם בספר במדבר כשם פרטי[63]), אולי על שם העיר; בכתובות אחרות מופיע הכינוי "בן צר", באחת מהן אותו בן צור היה "רב סופרים", והם אולי לא בנים של אדם בשם צור אלא בני העיר, שממנה ומצידון הובאו לקרתחדשת סופרים.[64] השמות "צר"[65] ו"צרי"[66] נמצא גם בכתבי אוגרית.

תחת האימפריה האשורית החדשה

עריכה

סופרי אשורנצירפל השני ובנו שלמנאסר השלישי הקפידו לרשום את צור ראשונה בין פיניקיה (וזאת בניגוד לתגלת־פלאסר הראשון שקדם להם, שכלל לא מזכיר את צור).[34] אשורנצירפל השני כתב שהוא עשה את דרכו למרגלות הר הלבנון והלך לים הגדול של ארץ אמורו, הטביל בו את נשקיו והקריב קרבן לאלים. הוא קיבל מנחות ממלכי חוף הים: צור, צידון, גבל, מחֿלתו,[א] מַאיזוּ, כַאיזוּ, אמורו, וארוד שבים, ופירט את המנחות עצמן.[68]

אדד־ניררי השלישי כתב בכתובותיו שקיבל מס מהצורים, בין שאר ממלכות כנען.[69][70]

במהלך המאה ה־8 לפנה"ס (לפחות עד סוף המאה) חלשה צור בהגמוניות על האי קפריסין, רובו ככולו, ואף סיפוח חלקים גדולים מהלבנט תוך הכפפת צור לאשור בימי תגלת־פלאסר והמרידות של חירם השני ומֵתֵנַּה לא ערערו שליטה זאת.[71] השם האשורי "ידננה" (הנגזר מהדנונה (אנ') האכאים) והתיעוד מכתובות אשוריות מתחילת המאה הבאה מעידים שהצורים שלטו על האי כשמלכיו וחלק ניכר מאוכלוסייתו היה איוני, והדבר מדגים את עוצמת הכוח הצבאי של הצי הצורי ותפקידו המוביל בסחר הימי במזרח הים התיכון במאה ה־8 לפנה"ס.[72]

בתקופתו של תגלת פלאסר השלישי (745–727 לפנה"ס), מלך צור מוזכר כבר מכתובת מסביבות שנת 738 לפנה"ס ברשימת מלכים מעלי מנחות למלך.[73] בין מעלי המנחה מוזכרים חירם השני מצור.[74] חירם השני הוא ככל הנראה המלך המוזכר בכתובת בעל לבנון מקפריסין,[55] אף שייתכן שהיה זה מלך אחר בשם חירם מתחילת המאה ה־8.[75] במרידתו של רצין נגד תגלת פלאסר השתתף גם חירם השני מצור, ועל כך הענישו מלך אשור ותפס ובזז את העיר המבוצרת מחלב וערים גדולות אחרות בתחום צור. ככל הנראה, חירם התחרט, השתחווה לתגלת פלאסר והגיש לו מנחות.[76] מכתובת מאוחרת יותר שכוללת רשימת מעלי מנחה דומה, מלך צור המוזכר הוא אתבעל, שכנראה מלך לפני חירם השני.[77] לאחר חירם מלך מֵתֵנַּה: הוא מוזכר כנותן מנחה לשליח של מלך אשור לצור, בכתובת אחת המתארת גם את המס שלו וגם את המס הקודם של חירם, ובכתובת אחרת בה מתוארת גם ענישת חירם עקב מרידתו.[78]

 
מנחות של אוניות מוגשות מצור וצידון לשלמנאסר השלישי, מתוך תבליטי שערי אימגור־אנליל (אנ')

יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שבארכיוני צור נכתב שבימי שלטון מלך צור אלולאיוס (הוא כנראה לולי בכתובות האשוריות), ששלט בימי שלמנאסר, הפליג המלך לכתים (בני כתיון) שמרדו בו והכפיפם למרותו. שלמנאסר כבש את ארם ופיניקיה, ואחרי זמן מה התמרדו צידון, עכו והחלק היבשתי של צור, הנקרא ביוונית פאלאיטירוס.[1] משלא נכנעו הצורים, חזר המלך ללחום בהם, והפיניקים שנכנעו לשלמנאסר נתנו לו שישים אוניות מלחמה ושמונה מאות איש להשיטן; וכשיצאו הצורים בשתים עשרה אוניות ואוניות האויב התפזרו, לקחו הצורים בשבי חמש מאות איש, וכך עלתה קרנם של הצורים. אך שלמנאסר חסם את מקורות המים של העיר, ובזכות בורות המים שחפרו הצורים נמשך המצור חמש שנים.[79][80]

 
פרט מתבליט הובלת העצים מארמון סרגון השני, המתאר הובלת גזעי עצים באוניות פיניקיות. ייתכן שהעיר המבוצרת על האי היא צור[81]

בתקופתו של סרגון השני (722–705 לפנה"ס), לא השתתפה צור במרידה אזורית שהנהיג אילובידי מלך חמת, בה השתתפו גם צומור, ארפד, דמשק ושומרון.[82] סרגון נתן פקודה לכבוש את ארץ האיונים "בלב הים", וציין כי מתקופה קדומה הם הרגו את אנשי צור וקוה;[83] בהמשך הוא מציין שהכנעת האיונים השכינה שלום בצור ובקוה.[84] המרידה של שבעה מלכים "בארץ יא, מחוז בארת אדננה" (כלומר, בקפריסין) כמה שנים מאוחר יותר איימה לערער את השלטון הצורי על קפריסין; אותם שבעה מלכים חדלו להעלות מנחה לשילטה מלך צור, והוא בתורו ביקש מסרגון, שהיה איתו ביחסים טובים, סיוע צבאי, וחיילי סרגון האמיצים שנשלחו הטילו מורא על המלכים פורקי העול, והם באו לבבל להגיש לסרגון מנחות.[85][86] מלבד הכנעת האיונים שהרגו את הצורים והעזרה נגד מלכי קפריסין המורדים, צור לא מוזכרת בכתובות סרגון, ויש לכך חשיבות משמעותית – הדבר מעיד על יחסים טובים בין העיר למלך סרגון.[86]

ברשימת מלכי ארץ אמורו מעלי מנחה לסנחריב (704–680 לפנה"ס) לא מוזכרים צור ומלכהּ, אף שצידון, גבל וארוד ומלכיהן מוזכרות.[87] סנחריב ציין בהמשך כי הוא הגלה את צור (יחד עם הכשדים, הארמים, המנים (אנ'), אנשי קוה, אנשי חֿילכּו, ואנשי פלשת או פלסתין (אנ')) משום שלא נכנעו לעולו.[88] במסעו השישי של סנחריב, שכוון נגד אילם, נעזר המלך בספנים מצור, צידון, וכן ספנים איונים או קפריסאים, כדי להשיט את חייליו במורד החידקל על האוניות המפוארות שבנו במיומנות, "תוצרת אופיינית לארצם".[89]

 
פרט ממצבת הניצחון של אסרחדון, שני שליטים כנועים; מימין כנראה בעל מלך צור

בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, מרד עבדי־מִלְכֻתִי (אנ') מלך צידון יחד עם סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" (כנראה בקיליקיה) באימפריה האשורית.[90] בעקבות כך העניש אסרחדון, לטענתו, את צידון, החריב אותה, סידר מחדש את פחת צידון, והגדיל את המנחה שנדרשה ממנה, והעניק את הערים מערבּוּ וצרפת, שהיו תחת צידון, לבעל (אנ') מלך צור, והגדיל את המנחה שעליו לשלם לו.[90] בהמשך מספר אסרחדון שכינס את כל מלכי חֿתִי ועבר הנהר, ביניהם בעל מלך צור, וכן את מלכי ידננה, ושלח להם להביא לו חומרי בנייה ופסלים גדולים לארמונו בנינוה.[91] מאוחר יותר חבר בעל מלך צור לתהרקה מלך כוש ומצרים, פרק את עול מלך אשור והעליבו. בעקבות זאת צר אסרחדון על צור.[92][80] לבסוף נישל אסרחדון את בעל מכל עריו וקניינו,[93] וחתם איתו על הסכם (אנ').

במהלך מסעו הראשון של אשורבניפל (668–627 לפנה"ס) נגד מצרים, עשרים ושניים מלכי הלבנט וקפריסין באו אליו להגיש לו מנחות ולנשק את רגליו, וביניהם בעל מלך צור, והוא הכריחם ללוות עם כוחותיהם ואוניותיהם את חייליו בים וביבשה.[94][80] במסעו השלישי[95] הלך נגד בעל מלך צור "היושב בלב הים" (צור הייתה באותה תקופה מוקפת ים), כי לא שמע להוראותיו.[96] הוא צר על צור, חיזק את חיל המצב בה, לא נתן לאנשיה לצאת וקטע את דרכי אספקתה הימיות והיבשתיות.[96] הוא איפשר להם אספקה לחיים דלים מאוד עד שנכנעו לעולו.[96] בתו ואחייניותיו של המלך בעל הובאו לאשורבניפל כעוזרות בית, והן הגיעו עם מתנת־חתונה גדולה.[96] גם יחימלך בן המלך בעל, שמעולם לא חצה את הים, הובא לאשורבניפל, אך אשורבניפל חס על בעל והחזיר לו את בנו.[96] הוא פירק את חיל המצב נגד צור, פתח את דרכי אספקתה הימיות והיבשתיות כולן, ושב לנינוה.[96] בחזרתו ממסעו התשיעי נגד הקדרים והערבים[ב] כבש את העיר אושו (כנראה צור היבשתית) שאנשיה לא שילמו את המס השנתי, טבח באנשיה ולקח את אליהם ואנשיהם לאשור.[97]

תחת האימפריה הבבלית החדשה

עריכה
 
פסל ראש מלך פיניקי מצור בסגנון מצרי, אבן גיר, המאה ה־7 לפנה"ס

לאחר שעול האימפריה האשורית החדשה ירד מצור ב־630 לפנה"ס, מצרים לטשה עיניה ללבנט, ונכו השני כבש את המרחב עד הפרת ב־608 לפנה"ס. צור הוכפפה למצרים, אך שמרה על האוטונומיה שלה ועל תנאים מיטיבים לסחר עליו התבססה. מצרים איבדה את השליטה באזור בקרב כרכמיש ב־605 לפנה"ס, ויחד עם האזור כולו גם צור הוכפפה לאימפריה הבבלית החדשה.[98]

פרעה חפרע, שעלה לשלטון ב־589 לפנה"ס, היה להוט להשיב את השלטון המצרי ללבנט, והוא כנראה עודד מרידות נגד הבבלים כמדיניות (ייתכן שדוגמה לכך היא פגישת מלכי צור, צידון, אדום, מואב, ועמון בירושלים, כנראה כדי לדון באפשרות למרד[99][100]), והמקורות הקדומים מעידים כי הצעיד את צבאו לצידון ולחם מלחמה ימית בצור,[101] וגם הסתער על קפריסין (שהייתה פיניקית בחלקה הגדול באותה תקופה).[98]

במסגרת מדיניותו של נבוכדראצר השני לחיזוק שליטתו בלבנט, ניסה לכבוש את צור.[102] הוא צר על צור 13 שנה (אנ'), עד שנת 572 לפנה"ס בערך,[98][103][104][102] בימי המלך אתבעל השלישי,[105] ולא הצליח לכבשה.[106] הנביא יחזקאל תיאר במפורט בקינתו על צור (ראו #דברי יחזקאל על צור) את הסתערות נבוכדראצר על צור ואת סבל העיר. במקום אחר יחזקאל מזכיר שנבוכדראצר לא הצליח להפיל את צור במצור, וכמין פיצוי ייתן לו יהוה את ארץ מצרים.[107] המקורות הבבליים לא מזכירים במפורש את כיבוש צור, צידון או אחד מהאיים והארצות הכפופים להן, אולם ניכר שהצבא הבבלי הגיע לקרבת החוף הכנעני.[106] בתעודות שהתגלו בארמון המלכים בבבל מוזכרים אסירים מדיניים מערים פיניקיות, ביניהן צור,[106] וכן מתועדות הקצאות ציוד (כמו אוהלים, נעליים, שריונות ומזון)[108] ואנשי צבא לקבוצות של 4, 10 ו־30 חיילים שהלכו עם המלך לצור, הן מארך והן מסיפר (הרחוקות כ־250 ק"מ זאת מזאת), דבר המעיד על מבצע צבאי גדול תחת פיקוד המלך.[109] ייתכן, אפוא, שהבבלים פרשו את חסותם או השפעתם על ערי הסחר הכנעניות ועל איי הים הכפופים להן.[106] יש הסוברים שהייתה לנבוכדראצר הצלחה מוגבלת בכיבוש; לפיהם, בשל התנאים הגאוגרפיים והצי האיוני הקטן רק החלק היבשתי של העיר נכבש, ובהסדר שסיים את המצור סוכם שאתבעל השלישי ירד מהשלטון, אך מוסד המלוכה יישמר.[110] בעקבות סיום המצור התהדקו קשרי המסחר בין צור לבבל.[111]

גולים או שבויי מלחמה צוריים בנהריים מוזכרים בכתבים מימי נבוכדראצר השני;[111] בתעודות בבליות רבות מוזכר היישוב Ṣurru, המתייחס לרוב לא לעיר צור, אלא ליישוב של גולים צוריים בדרום נהריים.[110]

יוסף בן מתתיהו כתב שלאחר מלכות המלך בעל, שמלך אחרי אתבעל והיה כנראה בנו,[98][112] עבר השלטון בצור לשופטים לשבע שנים ושלושה חודשים, והוא פרט את שמותיהם; בשנה השביעית חזר השלטון למלוכה.[113] בטקסטים הבבליים מתועדת מרידה בצור בין חודש אב שנת 41 לנבוכדראצר עד חודש תשרי שנת 42 לנבוכדראצר, כלומר יולי 564 עד ספטמבר 563 לפנה"ס, תאריכים תואמים לשנים אליהן מתוארכת החלפת המלוכה בשופטים, כך שהחלפה זאת נעשתה כנראה כענישה על המרד השני שנעשה תחת מוסד המלוכה.[112]

תחת השלטון הפרסי

עריכה
 
צלמית חרס של רוכב מִצור, המאה ה־5 לפנה"ס
 
תבליט המתאר אדם מת (כנראה בארון אנתרופואידי), התקופה הפרסית
 
מצבת אבן גיר מבורג' אל־שמאלי (אנ') (צור היבשתית), המאות ה־5–4 לפנה"ס

האימפריה האחמנית בהנהגת כורש השתלטה על צור בשנת 537 לפנה"ס, בשנה ה־13 למלכות חירם השלישי.[113] תחת השלטון הפרסי זכתה צידון לבכורה בין הערים הפיניקיות,[115] ובצי הפרסי התבלטו אוניותיה;[116] צור הייתה השנייה בחשיבותה בערי פיניקיה,[1] וכאשר רצה חשיארש הראשון להיוועץ עם אנשי הצי שלו, נקראו שליטי העמים ומפקדי האוניות מסודרים לפי הכבוד שניתן להם מאת המלך, כאשר הראשון במעלה היה מלך הצידונים והשני היה הצורי.[117]

בתחילת המאה ה־5 לפנה"ס תקפו אנשי קרתחדשת את הערים היווניות בסיציליה (Sicilian Wars), בתיאום עם הפרסים שתקפו את היוונים במולדתם (מלחמות יוון–פרס), פעולה שנעשתה, כנראה, לפי הוראות שקיבלו בקרתחדשת מִצור, בעלת בריתם של הפרסים.[1]

בתקופה הפרסית היו לצורים מושבות לא רק במסגרת המסחר הימי מסביב לים התיכון. בתקופת שיבת ציון התבססו קהילות פיניקיות מצור גם בירושלים בפחוות יהודה: ”וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר, וּמֹכְרִים בַּשַׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלם” (נחמיה, י"ג, ט"ז). אנשי מקצוע צורים וצידונים השתתפו בבניית בית המקדש השני והשיטו אליו ארזים מהלבנון, בדומה להשתתפותם בבניין בית המקדש הראשון: ”וַיִּתְּנוּ כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עֲלֵיהֶם” (עזרא, ג', ז'). הרודוטוס תיאר בממפיס שכונה מסביב למקדש הפייסטוס (פתח המצרי) שנקראה "מחנה הצורים", ובה ישבו פיניקים מהעיר צור; באותו מקדש היה גם מקדש ל"אפרודיטה הזרה", היחידה שנקראה כך במצרים, והיא אולי עשתרת הכנענית־פיניקית.[118][119]

בשנים 390–381 לפנה"ס הייתה צור תחת השפעת אווגורס (אנ') מלך סלמיס.[1] אותו מלך גרם להעברת אנשי מלחמה פיניקיים מפרס לאתונה.[120]

בשנת 364 לפנה"ס כבש טאוס את פיניקיה כולה, כולל צור. בנו נכתנבו השני כנראה עזב את פיניקיה, אך יזם מרידה בעריה (כולל צור) נגד פרס ועזר להן, מרידה שדוכאה על־ידי ארתחששתא השלישי בשנת 346 לפנה"ס. מתהפוכות אלה יצאה העיר ללא פגע, ואף מחוזקת.[1]

התקופה ההלניסטית

עריכה

כיבוש העיר על ידי אלכסנדר מוקדון

עריכה
  ערך מורחב – המצור על צור (332 לפנה"ס)

לאחר שעזמלך[1] (אזמילקוס ביוונית), מלכה של צור סירב לתת גישה לאלכסנדר מוקדון למקדש מלקרת שעל האי, החליט אלכסנדר לכבוש את העיר. לאחר מצור של 7 חודשים, שבמהלכו נבנה גשר יבשתי בין היבשה לאי והצורים נלחמו נגד הפולש בעוז, הצליח לבסוף לכבוש אותה בשנת 332 לפנה"ס. ישנן דעות שהאי חובר לחוף בתקופה קדומה הרבה יותר, על ידי חירם הראשון.[33] למרות הכיבוש שמרה צור על מעמדה העצמאי.

תחת מרות יוונית

עריכה
 
כתובת מצובה, המתייחסת ל"עם צור"

לאחר המצור הוצב בצור חיל מצב. לאחר מותו של אלכסנדר עברה העיר מיד ליד. בשנת 321 לפנה"ס שכנה בה המפקדה הראשית של אטלוס, מפקד הצי של פרדיקס.[1] עד 321 לפנה"ס הייתה העיר, כנראה, תחת שלטון תלמי הראשון, אך לאחר מצור של 15 חודשים (גר') כבש אותה אנטיגונוס מונופתלמוס.[121] בשנת 312 לפנה"ס שבה לידי תלמי הראשון.[122] העיר עברה לידי דמטריוס פוליורקטס אחרי קרב איפסוס ב־301 לפנה"ס, שהחזיק בה ובצידון חיל מצב עד 285/286 לפנה"ס.[122] בשנת 273/274 לפנה"ס עברה העיר סופית לידי בית תלמי.[122] יש חוקרים הסבורים שעד 274/275 לפנה"ס שלטה בעיר, למרות הכיבושים התכופים, שושלת מקומית, כי בשנה זאת הפכה למעין רפובליקה (ששם ממשלתה היה "עם צור") – אוטונומיה עירונית־גלילית מסוימת, שלפי תאריך ייסודה נמנו השנים בעיר, ובראשה אולי עמדו שני שופטים.[122][123]

בעיר חמון, פחות מ־20 קילומטרים מדרום לצור, התגלו ממצאים רבים המגלים זיקה לצור. מבין כתובות חמון, שתי הכתובות הארוכות ביותר, בהן יש מניין שנים, מתייחסת הן לשנות מלכותם של מלכי בית תלמי והן לתאריך ייסוד "עם צור": כתובת בעלשמם המקדישה שער ודלתות לאל בעל־שמים, בשנת 132 לפנה"ס, וכתובת מצובה (שמקורה כנראה בחמון) המתייחסת לבניית סטיו בימי תלמי השלישי, בשנת 221 לפנה"ס.[124] צלמיות שנמצאו בעיר, בעיקר במקדשיה, הן מאותו סוג שנמצא גם בעיר צור.[125]

כאשר דמטריוס השני הובס בקרב ואשתו קלאופטרה תאה סרבה לקבלו, הוא ברח לצור ושם נהרג.[126]

מטבעות צור הפרסיים וההלניסטיים

עריכה
 עמוד ראשי
ראו גם – שקל צורי

ממטבעות שהוטבעו בעיר ניתן ללמוד על סמליה ועל הסמלים הפיניקיים הלאומיים, שהשפיעו גם על השם היווני של האזור – פיניקיה. הארגמן היה צבען יקר־ערך שהפיקו הפיניקים, והוא הפך מזוהה עמם ובעיקר עם העיר הפיניקית הראשית,[134] צור,[135] ואף הופיע על מטבעותיה כאחד מסמליה,[136] ובשפות שונות נקרא עד היום "ארגמן צורי" או "ארגמן פיניקי" (אנ').[137][138] הדקל, שהופיע על מטבעות פיניקיים רבים,[139] היה מסמליה של האשרה,[140] שנקראה גם "רבת אשרת ים" (הגבירה הדורכת על הים), והייתה מגנת יורדי הים הכנענים.[141] שמו של הדקל קשור לשם היווני "פיניקיה".[136] אוניות, המופיעות תדיר על מטבעות העיר, הן הסמל הימי המובהק שלה.[136] מלקרת, האל המגן של העיר, הופיע רבות על מטבעותיה, ובתקופה ההלניסטית תואר בדומה להרקלס יחד עם סמליו היווניים; אנשי העיר צור הפיצו את פולחן האל אל מעבר לים (למלטה, קרתחדשת, גדר ולכש (אנ')), וייצוגיו על מטבעות מקפריסין (כתיון, סלמיס, קוריון (אנ') ואמתוס (אנ')) מצביעים על קשרי צור והערים הפיניקיות באי.[129]

צור הייתה המקור העיקרי למטבעות כסף בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית. השפעתה של העיר הייתה בעיקר מדרום לה, שכן מצפון שכנו ערים פיניקיות חזקות אחרות, כגון צידון, גבל וארוד.[122] בעכו נמצאו מטבעות צוריים רבים, כאלה שנטבעו בצור, כאלה שנטבעו בעכו (וסומנו באות ע') בסגנון מטבעות צור, ואף מטבעות מִטביעות משותפות (שסומנו באותיות ע' וצ', עכו וצור).[122] מטבעות צור הקדומים ביותר הראו השפעה אמנותית מצרית.[122] בתחילה הונהג סטנדרט פיניקי למשקל המטבעות, אך בהמשך הותאמו המטבעות לסטנדרט האַטי.[142]

לעיתים הופיעה על מטבעות העיר, ששמה היווני היה ΤΥΡΟΣ, מונוגרמה המורכבת מהאותיות ΤΥΡ בשילוב או מעל אלה.[143]


על אף הסמלים הפגניים שעל המטבעות, טהרת המתכת שלהם ומשקלם הביאו את היהודים לקבוע שמחצית השקל הצורי הוא המטבע הסטנדרטי לתרומות קודש.[144]

תחת האימפריה הרומית והביזנטית

עריכה
 
שער הניצחון והאקוודט הרומאיים בצור העתיקה
 
כוס זכוכית עם תבליטי שקד, התקופה הרומית, צור

מטבעות צוריים מהתקופה הרומית הקדומה מצביעים על חשיבותה וכוחה הימי של צור באותה תקופה.[147]

פומפיוס הביא את אילי הניגוח ומכונות המצור שלו מִצור כדי לצור על ירושלים ועל בית המקדש.[148]

בין מפעלי הבנייה של הורדוס מחוץ לתחומי ממלכתו, הוא הקים בצור אכסדרות, אולמות, שווקים ותיאטרון.[149]

צור נזכרת גם כאחת הערים היווניות שהרגו בתחילת המרד הגדול רבים מתושביה היהודים, אך את רובם לא רצחו, אלא כבלו, ושמו עליהם משמר. [150]

מתוך שנאה לבריטוס, התקוממה צור בימי פסקניוס ניגר ותמכה בספטימיוס סוורוס.[151] משהופרדה פרובינקיה סוריה פיניקיה מפרובינקיה סוריה בימי ספטימיוס סוורוס, הפכה צור לבירת הפרובינקיה. בימי אלאגבאלוס הפכה אמסה, עיר הולדתו של הקיסר, לבירת הפרובינקיה, ומאז ועד פירוק פרובינקיה סוריה פיניקיה התחרו שתי הערים על התואר.[152] בפירוק הפרובינקיה הפכה צור לבירת הפרובינקיה החדשה פיניקיה פרליה (פיניקיה החופית), בעוד אמסה הפכה לבירת פרובינקיה פיניקיה ליבננסיס (אנ') (פיניקיה הלבנונית).[152] בסיס הלגיון השלישי גאליקה בְרפניה (אנ') (בקרבת מסיאף) היה בתחומי הפרובינקיה וכפוף למושל צור, ויוצאי הלגיון התיישבו בצור, שקיבלה מעמד קולוניה (אנ').[153] גם בהנהגה הכנייסתית הובילה צור באזור וזכתה למעמד בכיר בדיוקסיית המזרח.[152]

צור הייתה עיר הולדתו של פורפיריוס, ששמו המקורי היה "מלכוס", כלומר מלך.[154]

ימי הביניים

עריכה

לאחר קרב הירמוך בשנת 634, בו ניצחו הערבים המוסלמים את הקיסרות הביזנטית, החלה תקופת השלטון הערבי בעיר. צור שימשה כבסיס לצי הערבי. הח'ליף מהשושלת האומיית, עבד אל מאליכ אבן מרואן, בנה את צור הן מבחינה צבאית, חיזוק ביצורי העיר והעברת מטה הצי הערבי מעכו לצור, והן מבחינה מסחרית. בימי הח'ליפות האומיית והעבאסית, היוותה העיר מרכז מסחרי גדול ותוסס. צור הייתה הנמל של ג'ונד אל־אורדון.[158] בימי הח'ליפות הפאטימית השתלט יורד ים ערבי בשם 'אלקה' על צור ואף טבע מטבעות אשר נשאו את דמותו. הח'ליפות הפאטימית הגיבה בשליחת צי כנגד השליט המורד. בתגובה הגיע הצי הביזנטי להגן על העיר המורדת ובשנת 998 התחולל קרב ימי ליד חופי צור אשר הסתיים בניצחון החליפות הפאטימית.

בתקופת הצלבנים, בשנת 1124, נכבשה העיר והייתה חלק מממלכת ירושלים, אף על פי שהיו לה קשרים ישירים עם ערי מסחר איטלקיות. גם לאחר נפילת ירושלים וההפסד הצלבני לצלאח א־דין, נותרה העיר בידי הצלבנים עד שנת 1291, שבה נפלה בידי הממלוכים. לאחר מכן הפכה העיר חלק מהאימפריה העות'מאנית.

העת החדשה

עריכה

במאה ה־17 ניסה שליט הר הלבנון הדרוזי, האמיר פחר א־דין השני, לפתח את העיר צור, אך הדבר לא עלה בידו.

מושל הגליל בסוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19, אחמד אל־ג'זאר, השתמש באבנים שנלקחו מבניינים בצור על מנת לפתח את בירתו עכו.

 
נמל צור בשנת 1925 לערך

לאחר מלחמת העולם הראשונה קם בעיר ממשל אשר תמך בשלטונו של המלך פייסל שהקים את ממלכתו בדמשק. לאחר תבוסתו וגירושו של פייסל מדמשק על ידי צרפת, נוסדה לבנון המודרנית בשנת 1920. תחילה היה דיון אם לייסדה על בסיס המחוז האוטונומי בהר הלבנון הנוצרית ברובה, שלא כללה (בין השאר) את דרום לבנון השיעי ברובו עם צור במרכזו. לבסוף צרפת החליטה לבחור באפשרות של לבנון הגדולה ואז הפכה צור חלק מלבנון.

 
שרידים מהתקופה הרומית בכנסייה מרונית

במלחמת לבנון הראשונה הגיעו כוחות צה"ל לעיר. לאחר המלחמה התרחשו בה אסון צור הראשון ואסון צור השני.

בספרות המקראית

עריכה

מעמדה וגדולתה של צור בעת העתיקה באים לידי ביטוי גם במקרא. בנוסף להופעותיה בספרות ההיסטורית (ספר מלכים ודברי הימים), בטקסטים הספרותיים של המקרא מופיעה צור בשתי הופעות עיקריות, פרק שלם בספר ישעיהו ושלושה פרקים רצופים בספר יחזקאל, וכן אזכורים אחרים בספרי הנביאים ובתהילים.

משא צור אצל ישעיהו

עריכה

הנביא ישעיהו הקדיש פרק (פרק כ"ג) בספרו לקינה על נפילת צור, בין שאר נבואותיו על העמים.[159] ערי פיניקיה, ובמיוחד צור, נפלו פעמים רבות לאויבים שונים, ועל כן קשה לזהות על איזו נפילה מקונן ישעיהו, אולם פסוק י"ג רומז שמדובר באשור.[159] הקינה מתארת איך מתאבלות ארצות רבות מסביב לים התיכון בשמען על נפילת "צֹר הַמַּעֲטִירָה": תרשיש, ארץ כתים (קפריסין), צידון ומצרים, ואף הים עצמו.[160] דבריו ”עִבְרוּ תַּרְשִׁישָׁה, הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי אִי [...] יֹבִלוּהָ רַגְלֶיהָ מֵרָחוֹק לָגוּר” (ישעיהו, כ"ג, ו'ז') מרמזים על המצוקה ההיסטורית של בני צור, שכבר מתחילת הכיבוש האשורי החלו לנדוד מתחת עולו אל מעבר לים.[161] העמים נדהמים מחורבן העיר שהייתה כה מפוארת.[162] לאחר מכן פונה ישעיהו אל יושבי תרשיש, באומרו כי מסחרם ייגמר וכל שנותר להם כעת הוא לעבור בארצם כמו זרימת היאור.[162] הוא ממשיך ואומר שיהוה הוא שגרם לחורבן צור והשמדת מעוזי כנען, אך לא נתן סיבה או פרט את חטאיהם.[162] ישעיהו חוזר ומציע או מורה ל"בתולת בת צידון" (כינוי לצור[163]) לעבור למושבות בקפריסין, ואף שם לא תמצא מנוחה, ואולי תצטרך להמשיך הלאה, אל תרשיש, כבפסוק ו'.[164] הוא מזכיר את חורבן הכשדים בידי אשור, ובכך נרמז אולי שהחורבן עליו מתנבא הוא בידי האשורים.[165] הוא חותם את הקינה במילות פתיחתה, ואז פותח בנבואה: לשבעים שנה, שלא יותר ארוכות מכהונת מלך אחד (אם יאריך ימים), תישכח צור, ואז יקרה לה המסופר ב"שירת הזונה" (כנראה שירה נפוצה בין העמים בתקופתו); מוצע, אולי באירוניה, לזונה שהתקשתה למצוא עגבים לסוב את העיר בשיר ובכינור, כדי שאולי תיזכר.[165] אז יזכור יהוה אותה, ומכיוון שדימה הנביא את צור לזונה, הוא מכנה את סחרה בשם זנות, ומנבא שתשוב אליו ו"תזנה", תסחור, עם כל הארצות, אך לא יישמר אצלה אלא יהיה קודש ליהוה.[166]

דברי יחזקאל על צור

עריכה

בספר יחזקאל הוקדשו שלושה פרקים (כ"וכ"ח) לנבואות וקינות על מפלת צור (יחד עם צידון) תחת נבוכדרצר מלך בבל (אנ'). דבריו מתחלקים לשבעה חלקים, החמישה הראשונים עוסקים ישירות בצור: איום לפיו כתוצאה משמחת צור על נפילת ירושלם בידי הבבלים יבוא גם עליה נבוכדראצר; תיאור חרדת ארצות הים בשמען על מפלת צור; קינה והלל לצור; שתי קינות על מלך צור; נבואה קצרה על מפלת צידון; וניחומים לישראל.[167] תיאור צור המהוללת ומפלתה דומה לתיאור המקביל המופיע במשא צור של ישעיהו.[168] יש המשערים כי יחזקאל הבליע בדבריו קטעים מ"השירה הצורית" שהתחברה במאות ה־10–9 על גדולתה ותפארתה של העיר, אותה למד בשבתו בתל אביב מהגולים הצורים שישבו בקרבת ניפור.[169]

בחלק הראשון פותח יחזקאל בזמן הנבואה: ”בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ” (יחזקאל, כ"ו, א') – בשנה האחת־עשרה למלוך צדקיהו, היא שנת חורבן הבית, באחד לחודש – משום שבנבואה יש התייחסות לחורבן ירושלים, משערים שמדובר באחד לחודש לאחר ששמע החורבן הגיע לנביא, כלומר בחודש האחד עשר (שבט).[168] אז מתחילה הנבואה המאיימת על צור, כי בשל שמחתה על חורבן ירושלם, יעלה עליה יהוה ”גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו” (יחזקאל, כ"ו, ג') – הים היה מקור עושרה של צור, וכעת העמים יחריהו כגלי הים.[170] יחזקאל מגלה בקיאות במבנה העיר, ומנבא שייגרף העפר מהסלע עליה בנויה, ו”מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה בְּתוֹךְ הַיָּם” (יחזקאל, כ"ו, ה') – משטח עליו יפרשו דייגים את רשתותיהם.[170] החורבן יגיע גם ל”בְנוֹתֶיהָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה” (יחזקאל, כ"ו, ו') – מושג הנסוב על הכפרים הכפופים למטרופולין צור ביבשה.[171] אז יחזקאל מגלה את זהות המחריב – נבוכדראצר, ומתאר בפירוט את החורבן עצמו. לבסוף חוזר על תיאור צור החרבה כמשטח חרמים, ומנבא כי לא תיבנה עוד.[172]

לאחר מכן פותח הנביא בתיאור אבל האיים (כך נקרא במקרא כל מקום על שפת הים[172]) על מפלת צור.[172] נשיאי הים פושטים את בגדיהם המהודרים, לובשים בגדי אבל, יורדים לארץ, משתוממים ונושאים קינות: איך העיר ה"חזקה בים" נפלה?[172] בקינתם הם מהללים את העיר, או את מה שהיתה.[172] אחרי כן הדיבור עובר ליהוה, האומר שהחריב את צור, שם אותה בעולם המתים והעביר את תפארתה לעולם החיים.[173]

בחלק השלישי נושא יחזקאל עצמו, בשם יהוה, קינה על צור ומהלל אותה. צור היא "כלילת יופי", מתוארת כאונייה הבנויה לתפארת מעצים שונים משניר (הכינוי הפיניקי לחרמון[174]), מלבנון, מהבשן ומקפריסין, ובדיה הם שש ממצרים ותכלת וארגמן מאלישה.[175] עיקר הקינה בתיאור קשריה הענפים של צור: הנביא מונה ערים וארצות רבות וכותב מה היו קשריהם עם צור. אנשי הערים הפיניקיות הגדולות צידון, ארוד וגבל היו בעלי תפקידים שונים למענה, פרס, לוד ופוט היו לה חיל משמר, וארצות רבות אחרות מסביב לים התיכון ובתחומי המזרח הקרוב הקדום סחרו איתה בסחורות שונות ויקרות, אותן מפרט יחזקאל.[176] בסוף הפירוט מזכיר יחזקאל את אוניות תרשיש, וחוזר לדימוי צור לאוניה אותה אנשים רבים השיטו במאמץ רב.[177] כל אנשי האוניות, על תפקידיהם, מתוארים מתאבלים ומקוננים על חורבן צור, ושוב חוזר תיאור האיים ומלכיהם מתאבלים.[178] הקינה נחתמת בפסוק: ”בַּלָּהוֹת הָיִית, וְאֵינֵךְ עַד־עוֹלָם” (יחזקאל, כ"ז, ל"ו).

הקינה הבאה פונה ל"נגיד צֹר" – הכוונה למלך צור, לא למלך מימי יחזקאל או מלך מסוים אחר, אלא מלך כסמל למדינתו.[179] בקינה הראשונה, יחזקאל, המדבר בשם יהוה, אומר כי נגיד צור נעשה יהיר וחשב עצמו לאל.[180] הדובר מסכים שנגיד צור אכן חכם מאוד, ובזכות חכמתו התנהל בתבונה רבה והצליח, אך הדבר גרם לו ליהירות.[180] באמירה ”הִנֵּה חָכָם אַתָּה מדנאל” (יחזקאל, כ"ח, ג') מזכיר יחזקאל את הדמות הכנענית־אוגריתית דנאל (באוגריתית: 𐎄𐎐𐎛𐎍, דנאִל) מעלילת אקהת,[181] כאדם שנודעה חוכמתו, ועלילתו נודעה גם בישראל; יחזקאל פנה לנגיד צור בסיפור הידוע לו היטב ממסורתו, אך גם משותף למסורות ארץ־ישראל.[182] בשל גובה־לבו, מביא יהוה על צור זרים שישחיתוה ויחריבוה, ונגיד צור יהיה ביד הורגיו אדם ולא אל.[183] הביטוי ”מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים” (יחזקאל, כ"ח, י') מצביע על כך שעד התקופה ההלניסטית נהגו הפיניקים למול את עצמם (כפי שמעיד גם הרודוטוס[184]).[183]

 
הכתרת זמרי־ליםתמשיח בו מתואר המלך האמורי זמרי־לים מקבל את סמלי המלוכה מהאלים במבנה באמצע גן עם חיות מיתולוגיות, ביניהן כרובים; למטה נראות שתי דמויות מחזיקות כדים מהם בוקעים נהרות בארבעה ראשים, בדומה לנהרות הבוקעים מגן עדן. החומר המיתולוגי בציור הושווה לסיפור גן עדן, ובעיקר לתיאור מלך צור בו.[185]

החלק האחרון הנוגע ישירות לצור הוא הקינה השנייה למלך צור, גם היא בשם יהוה. הקינה נפתחת בדברי הלל ושבח למלך צור – הוא מתואר כמושלם, חכם, יפהפה, ויושב בגן עדן, מסוכך[186] באבני חן שונות ויקרות (לדימוי זה יש זיקה לאגדות שונות מהאזור) שנוצרו במיוחד בשבילו.[183] מלך צור מעוטר בתואר רב־משמעות: ”אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ” (יחזקאל, כ"ח, י"ד). הסמליות של כס הכרובים, המוכר מהאמנות הפולחנית הפיניקית, ככס מלכותי באה לידי ביטוי בתואר זה.[187] עדיה חורון שיער שהמילה "ממשח" מרמזת, לאור הסחר הענף של צור בצפון אפריקה (באמצעות קרתחדשת) ומערבה, לשם אימזיע'ים, שבין צורותיו (בעיקר בקרב הטוארג) נמצאות גם גרסאות מהשורש מ־ש־ע' (כמו I-mušaɣ, אי־מושע').[188] הדבר מתבסס גם על זיהוי גן עדן בצפון אפריקה, ומציאת היסוד באגדת גן עדן והגירוש ממנו באירועי המדבור של הסהרה,[189] שכפו על יושבי האדמות הפוריות שהפכו למדבר לנדוד מזרחה.[188] הנמשל הוא שמלך צור מסוכך, מגן על ארצות־חסותו,[183] ובכך מתקבל על הדעת זיהוי משמעות המונחים במערב, שם התרכז עיקר הסחר הצורי.[188] יהוה שם את מלך צור, הכרוב, בהר קודש, ובניגוד לקינה הקודמת המאשימה את מלך צור ביוהרה בחושבו עצמו לאלוהים, פה נאמר במפורש ”אֱלֹהִים הָיִיתָ” (יחזקאל, כ"ח, י"ד), כלומר הוא שלט בגן כאלוהים השולטים בעולם.[183] אז נאמר על מלך צור שהיה תמים מיום היבראו, עד שנמצאה בו עוולה (מוסבר כי בשל סחרו הרוב מידותיו הושחתו), ובכך הוא מדומה לאדם הראשון שנברא ושגורש מהר האלוהים בשל חטאו.[183] האשמת המלך בגובה לב בשל יופיו וחכמתו חוזרת, ונאמר שהמלך יושפל לעיני מלכים אחרים, ומאחר שמסחרו חילל את מקדשיו, אש תאכל אותו.[190] גם קינה זאת נחתמת במילים ”בַּלָּהוֹת הָיִיתָ, וְאֵינְךָ עַד־עוֹלָם” (יחזקאל, כ"ז, ל"ו).

החלק הבא של הנבואה לא נוגע לצור אלא לצידון, מנבא את חורבנה האלים, ובכך לא יהיה עוד לישראל מכאוב.[190] החלק האחרון מנבא, בלי קשר ישיר לנבואות והקינות הקודמות, קיבוץ בית ישראל הגולים וישיבתם הבטוחה בארץ.[191]

אזכורים נוספים

עריכה

בטקסטים הספרותיים של המקרא מוזכרת צור גם בספרים נוספים.

  • בספר ירמיהו מלכי צור יחד עם מלכי צידון ו"מלכי האי אשר בעבר הים", וכן מלכים רבים נוספים (כולל יהודה) כחלק מהגויים עליהם מתבקש ירמיהו לשפוך כוס יין החמה;[192] מלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון קיבלו דרך שליחיהם הבאים לירושלם לצדקיהו (בכך אולי נרמז שבאו לטכס עצה בדבר מרידה בבבלים[99][100]) את נבואת ירמיהו, בה הוא שלח להם מוסרות (רצועות לקשירת עול) ומוטות (המרכיבים את העול) וניבא שיהוה צבאות אלוהי ישראל, בורא הארץ, נתן את הארצות ומלכיהן ביד נבוכדראצר, בנו ונכדו[193]; הממלכה שלא תיכנע לעולם תוחרב, ולכן אל להם לשמוע לנביאיהם שיאמרו להם אחרת, ואולם הגוי שיעבוד את מלך בבל ינוח על אדמתו.[194] בנבואה קצרה אחרת על חורבן ערי חוף הלבנט, מנבא ירמיהו שמצפון יבואו מים וצבא גדול, וחרב יהוה תחריב את הפלשתים, ”להכרית לצר ולצידון כל שריד עֹזר” (ייתכן שנרמז שהפלשתים היו באים לעזרת צור וצידון).[195]
  • מחוץ לקינה הארוכה שנשא על צור, יחזקאל מזכיר שנבוכדראצר לא הצליח להפיל את צור במצור, וכמין פיצוי ייתן לו יהוה את ארץ מצרים.[107]
  • בדברי יהוה אֶל יואל מאשים האֵל את צור וצידון (אף שלא ידועים מעשי איבה שעשו לישראל) יחד עם גלילות פלשת (אויבי ישראל הידועים) שעשו לישראל רעה ללא סיבה, ובזזו את עושר ישראל ומכרו את בני יהודה ליוונים (הסוחרים בעבדים); ועל כן יהוה ינקום, יעורר את הבנים המכורים, והם ימכרו את בני ובנות מוכריהם לשבאים.[196]
  • גם עמוס מאשים את צור בפשע כלפי ישראל – הם הסגירו "גלות שלֵמה לאֱדום", ועל ש”לֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים” – ובכך נרמז לברית בין צור לדוד ולשלמה.[32]
  • בנבואה חיובית לאחרית הימים ניבא זכריהו שאויבי ישראל הסובבים אותה (ארם, כנען ופלשת) ייכנעו, וניבא שאף שצור וצידון חכמות מאוד, וצור הייתה מבוצרת ועשירה וצברה "כֶּסֶף כֶּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת", יהוה יורִשנה (יהפוך אותה לענייה, מלשון "רש"), יכה בים את חילה, דווקא בים שהוא מקור עושרה, והעיר תישרף.[197] צמד המילים המליצי כסף־חרוץ מוכר גם מכתובות פיניקיות, מהספרות האכדית וכן למכביר בשירה האוגריתית.[198]
  • בספר תהלים מוזכרת צור שלוש פעמים: הראשונה, במזמור למלך בחתונתו עם בת עם זר – בחלק בו המזמור פונה לכלת המלך הזרה, הוא משבח אותה ש"בת צֹר" (כנראה הכוונה לעיר צור) ועשיריה יחלו פניה במנחה;[199] השנייה, בין אויבי ישראל הסובבים אותה (יחד עם אדום, ישמעאלים, מואב, הַגְרים, גבל, עמון, עמלק, פלשת ואשור) שמתוארים כורתים ברית נגד ישראל;[200] והשלישית, כמקום בו יש יישוב יהודי גדול (יחד עם רהב – כנראה מצרים, בבל, פלשת וכוש) ולכן משבחים בצור את ציון עיר האלוהים.[201]

מבנה העיר כיום

עריכה

העיר בנויה מאי המוקף משלושת צדדיו בים ומחובר לחוף בגשר יבשתי מלאכותי.

  • המפרץ הצפוני שיוצר הגשר היבשתי קרוי בחר אל־מברכה
  • המפרץ הדרומי של האי קרוי בחר א־צליב
  • בדרום ישנה לשון יבשה סלעית הנכנסת אל תוך הים בשם ראס מינת רצץ

בתוך האי בנויה העיר העתיקה של צור, הבנויה בצפיפות רבה. העיר בנויה לאורך החוף הצפוני, ובמזרח העיר, בתוך שכונת "ביות אלבס", עברה מסילת הרכבת שבין ארץ ישראל ללבנון. בצפון האי מצוי המגדלור, "אל־מנארה", של מזח הדייגים של צור המצוי מזרחית למגדלור.

לאחר שנת 1948 הוקמו באזור צור שלושה מחנות פליטים גדולים: אל בץ, בורג' א־שמאלי ורשידיה, על מנת לקלוט את המוני הפליטים שברחו מארץ ישראל.

אתרים חשובים

עריכה
 
שלט המוצב בסמוך לעיר העתיקה של צור בהתאם להוראות אמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין
  • בעיר העתיקה ישנם שרידים של קתדרלה מהתקופה הצלבנית, כנסייה קתולית עתיקה וכן מסגד גדול.
  • בשכונת "ביות אל באס" ישנו אתר ארכאולוגי ובו קשת ניצחון ואמת מים מהתקופה הרומית. מעט מדרום לשכונה מצויים שרידי ההיפודרום העתיק של העיר, אתר מתקופת השלטון הרומאי.
  • ממזרח לעיר ישנו קבר הקדוש למוסלמים הקרוי "נבי מעשוק", אך אין ידוע מיהו.
  • דרומית לעיר ישנם מעיינות מים המובילים אל בריכות הקרויות "בריכות שלמה". האגדה מספרת שאלה הבריכות המופיעות בשיר השירים, ד', ט"ו: "מעין גנים, באר מים חיים ונוזלים מן לבנון".

יהודים בצור

עריכה

בעת העתיקה

עריכה

בכתובת רחוב נזכרות ב"תחום צור" העיירות שצת, בצת, פי מצובה, חנותה (המחולקת לעלייתה – העליונה, ולארעייתה – הארצית, התחתונה), ביברה, ראש מייה (אנ'), אמון ומזה, כעיירות האסורות לעניין חובת קיום המצוות התלויות בארץ.

בימי הביניים

עריכה

לאחר כיבוש ירושלים על ידי הסלג'וקים ב־1073 עבר מרכז ההנהגה היהודי שנותר בארץ ישראל בדמות ישיבת ארץ ישראל אל צור. הישיבה התקיימה בצור בראשות אביתר גאון וברחה משם בעת שהתקרבו הצלבנים לעיר ב־1096. בנימין מטודלה מצא בה כ־500 יהודים. הוא מספר שיש "להם שם ספינות ליהודים בים" ושיש שם "יהודים אומני (זכוכית) הטוב הנקרא זכוכית צור, החשוב בכל הארצות".[202] ישנן עדויות לקיומה של קהילה יהודית בצור לאחר מסע הצלב השלישי. בתקופה זו היא הגיעה למעמד של יוקרה והוכרה כמרכז-תורה, שזכה להערכה בדברי הרמב"ם, שהתכתב עם כמה מחכמי צור ומאוחר יותר עם תלמידיהם. בחליפת מכתבים מדצמבר 1198 בין האפיפיור אינוצנטיוס השלישי לבין יוסציוס (Joscius), ארכיבישוף צור, עוסקת ביהודים שרצו להמיר את דתם לנצרות, מבלי שייאלצו להתכחש לבני זוגם להם היו נשואים.[203] בתקופה זו התגוררו התושבים היהודים ברובע הוונציאני של העיר, אך יהודים התגוררו גם ברובע המלכותי וברובע הגנואזי.[204] היהודים התגוררו בשלושה ריכוזים נפרדים, אך יהושע פראוור משער שהם התגוררו בשטח רצוף מבחינה טופוגרפית. הידיעה האחרונה על הקהילה היהודית בצור מתקופת הצלבנים היא משנת 1283.[205] העיר פונתה על ידי הצלבנים בשנת 1291, ולדעת פראוור אין סיבה להניח שחל שינוי במצב הקהילה היהודית עקב הפינוי.[206]

בעת החדשה

עריכה

ישנו דיווח בודד משנת 1656 על קיומו של יישוב יהודי בעיר באמצע המאה ה־17.[207] דיווחים משנת 1839 מספרים על קיומה של קהילה יהודית בעיר, שחלקם הגיע מחוף אלג'יר ורובם פליטי רעידת האדמה בצפת ב־1837. אחד הדיווחים הוא מאת מיסיונר אנגלי, שמספר כי שוחח עם הילדים היהודים בעברית.[208] הנרי בייקר טריסטראם שערך מסע בארץ ישראל בשנים 1863–1864 מספר בספרו על יהודי צור שניסו לסחור עמו במטבעות זהב עתיקים.[209]

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ עיר כנענית בין ארוד לצידון, לא ברור איפה.[67]
  2. ^ "ערבים" בכתובות האשוריות הם לא יסוד אתני או תרבותי, אלא תואר לאנשי המדבר הנודדים ככלל.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 318 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  2. ^ 1 2 3 4 ערד חגי, מיכל ארצי, על מקור שיטת הבנייה באבני גזית בים, ארץ־ישראל כט, 2009, עמ' 180
  3. ^ 1 2 Renan, Ernest (1864). Mission de Phénicie. Paris: Imprimerie Impériale., p. 569
  4. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 160, 193
  5. ^ 1 2 3 הרודוטוס, היסטוריות, 2.44 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  6. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 193–194
  7. ^ 1 2 3 4 5 Joshua J. Mark, Tyre, World History Encyclopedia, ‏23 בנובמבר 2021 (באנגלית)
  8. ^ פאוסניאס, תיאורה של יוון, ספר 5, פרק 25, פסקות 12–13
  9. ^ יוסטינוס, ספר 18 פסקה 3 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית); יש לציין שבעוד שמלחמת טרויה מתוארכת למאה ה־11 לפנה"ס, קיימות עדויות לקיום העיר צור מהמאה ה־14 לפנה"ס (ראו בפרק תקופת הברונזה)
  10. ^ קווינטוס קורטיוס רופוס, תולדות אלכסנדר, 4.4
  11. ^ פילון מגבל, ההיסטוריה הפיניקית, תרגום ג'יימס באר, עמ' 24
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.3.1
  13. ^ KTU2 1.14 IV (מתוך עלילת כרת)
  14. ^ UT 2059, KTU2 2.38; ראו פרשנות במאמר Edouard Lipinski, Recherches ugaritiques., Syria. Archéologie, Art et histoire 44, 1967, עמ' 283–284 doi: 10.3406/syria.1967.5937
  15. ^ UT 2063, KTU2 2.40
  16. ^ Daniel Arnaud, Une lettre du roi de Tyr au roi d'Ougarit : milieux d'affaires et de culture en Syrie à la fin de l'âge du bronze récent, Syria. Archéologie, Art et histoire 59, 1982, עמ' 101–107 doi: 10.3406/syria.1982.6749
  17. ^ KTU2 5.22
  18. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתבים EA 146-155
  19. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – למשל מכתב EA 146, עמ' 606–607; מכתב EA 148, עמ' 612–615
  20. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – למשל בסוף מכתב EA 147, עמ' 610–613
  21. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 148, עמ' 612–615
  22. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 149 (אנ'), עמ' 614–621; בקשה להצלת אוסו נמצאת גם במכתב EA 150
  23. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 149 (אנ'), עמ' 614–621
  24. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 151, עמ' 622–627
  25. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 152, עמ' 626–631
  26. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 154, עמ' 630–633
  27. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 155, עמ' 632–639
  28. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 153, עמ' 630–631
  29. ^ מגילת ון אמון באתר רשפים
  30. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.9, יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.171.18 – לפי דיוס ומנאנדרוס מאפסוס
  31. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 325–326
  32. ^ 1 2 ספר עמוס, פרק א', פסוקים ט'י'; אליה שמואל הרטום, עמוס, תרי עשר, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 55
  33. ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3, יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.171.18
  34. ^ 1 2 3 4 משה אילת, תרשיש בישעיהו כג ובהיסטוריה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י, 1986, עמ' 23
  35. ^ ספר שמואל ב', פרק ה', פסוק י"א; ספר דברי הימים א', פרק י"ד, פסוק א'; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 7.3.2
  36. ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוק ד'; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 7.14.1
  37. ^ ספר מלכים א', פרק ה', פסוקים ט"וכ"ה; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.68.2.7, 8.2.9, 8.5.3; ראו בניסוח אחר בספר דברי הימים ב', פרק ב', פסוקים ב'ט"ו
  38. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.8
  39. ^ ספר מלכים א', פרק ה', פסוקים כ"ול"ב; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.9
  40. ^ ספר מלכים א', פרק ז', פסוקים י"גמ"ה; ספר דברי הימים ב', פרק ד', פסוקים י"אט"ז; ראו גם בגרסה מעט שונה אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.3.4
  41. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ב', פסוקים י"בי"ג
  42. ^ ארכיטקטורה פיניקית באתר World History Encyclopedia
  43. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 142
  44. ^ ספר מלכים א', פרק ט', פסוקים י"אי"ג; ראו גם ספר דברי הימים ב', פרק ח', פסוק ב', יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3
  45. ^ ספר מלכים א', פרק ט', פסוקים כ"וכ"ח, פרק י', פסוק י"א; ספר דברי הימים ב', פרק ח', פסוק י"ח, פרק ט', פסוק י'; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.6.4
  46. ^ ספר מלכים א', פרק י', פסוק כ"ב, ספר דברי הימים ב', פרק ט', פסוק כ"א
  47. ^ מאיר הלל בן־שמאי, "ארגמן צורי", בתוך האנציקלופדיה העברית, כרך ה' (אסלמית, אמנות – ארֶצו), תשי"ח, טורים 659–660
  48. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.7.3
  49. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.7.5
  50. ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.18 (ראו במקור היווני) – לפי מנאנדרוס מאפסוס
  51. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.13.1 (ראו גם במקור היווני)
  52. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 327
  53. ^ Philip J. Boyes, “The King of the Sidonians”: Phoenician Ideologies and the Myth of the Kingdom of Tyre-Sidon, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 365, 2012, עמ' 33 doi: 10.5615/bullamerschoorie.365.0033‏, JSTOR 10.5615/bullamerschoorie.365.0033
  54. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.13.2, סעיף 324. בתרגום אברהם שליט: "הוא בנה את העיר בוטריס בפיניקיה ואת אבזָה בלוב".
  55. ^ 1 2 משה אילת, תרשיש בישעיהו כג ובהיסטוריה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י, 1986, עמ' 24
  56. ^ Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 11 doi: 10.2307/1357405
  57. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 9.6.6
  58. ^ George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, p. 277, No. 409; Pl. XXXIII: 6
  59. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 189
  60. ^ 1 2 ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 329
  61. ^ Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 11 doi: 10.2307/1357405
  62. ^ CIS I 617, 2020
  63. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ט"ו: "כׇּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר".
  64. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, דביר, 1942, עמ' 162, 192
  65. ^ KTU2 4.102 ואולי 4.132
  66. ^ KTU2 4.69 II, 4.339, 4.778
  67. ^ People, gods & places, באתר Nimrud: Materialities of Assyrian Knowledge Production
  68. ^ A. Kirk Grayson, Assyrian Rulers of the Early First Millennium BC I (1114-859 BC), University of Toronto press, 1991, עמ' 219 (הקטע חוזר בקיצור ובסדר אחר בעמ' 226, ובמקוטע בעמ' 298)
  69. ^ Hayim Tadmor, The Historical Inscriptions of Adad-Nirari III, Iraq 35, 1973, עמ' 148–149 doi: 10.2307/4199961
  70. ^ Stephanie Page, A Stela of Adad-nirari III and Nergal-ereš from Tell al Rimah, Iraq 30, 1968, עמ' 139–153 doi: 10.2307/4199848
  71. ^ Nadav Na'aman, Sargon II and the Rebellion of the Cypriote Kings against Shilṭa of Tyre, Orientalia 67, 1998, עמ' 244
  72. ^ Nadav Na'aman, Sargon II and the Rebellion of the Cypriote Kings against Shilṭa of Tyre, Orientalia 67, 1998, עמ' 245
  73. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 37-38
  74. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 46-47, 70, 77
  75. ^ Edward Lipiński, On the Skirts of Canaan in the Iron Age: Historical and Topographical Researches, Orientalia Lovaniensia Analecta 153, Peeters, 2006, pp. 185–186
  76. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 131
  77. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 87
  78. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 123, 133
  79. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 9.14.2
  80. ^ 1 2 3 Israel Ephʿal, Nebuchadnezzar the Warrior: Remarks on his Military Achievements, Israel Exploration Journal 53, 2003, עמ' 187
  81. ^ Elisha Linder, The Khorsabad Wall Relief: A Mediterranean Seascape or River Transport of Timbers?, Journal of the American Oriental Society 106, 1986, עמ' 280
  82. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 57 (הקטע חוזר גם בעמ' 142, 350, 386, 420)
  83. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 63
  84. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 226
  85. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 82 (הקטע חוזר גם בעמ' 107-108)
  86. ^ 1 2 Nadav Na'aman, Sargon II and the Rebellion of the Cypriote Kings against Shilṭa of Tyre, Orientalia 67, 1998, עמ' 245
  87. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 114, 131, 175 ו־192) וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183, 188, 238
  88. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 67 (הקטע חוזר גם בעמ' 99, 119 ו־137)
  89. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 164-165 וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 82-83
  90. ^ 1 2 Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 16-17, 28, 48-49
  91. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 23-24 (הקטע חוזר גם בעמ' 46)
  92. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 87
  93. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 135
  94. ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 116–117 (הקטע חוזר בעמ' 141–142). יש לציין שחלק זה מהמסע הראשון של אשורבניפל לא מופיע בתיאורי המסע המוקדמים, והוא נוסף לאחר שהמלך ערך מחדש את הספרי שנותיו (על כך ראו בעמ' 107).
  95. ^ לאחר השכתוב השני של ספרי שנות אשורבניפל מוספר המסע כמסע השני של המלך, ראו Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 182
  96. ^ 1 2 3 4 5 6 Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, הקטע בגרסה הראשונה מופיע בעמ' 61–62 ו־86–87, בגרסה שנייה מורחבת מעט מופיע בעמ' 120–121, 144–145 ו־169–170, בגרסה שלישית מקוצרת בעמ' 193–194, בגרסה רביעית המרחיבה את הגרסה הראשונה בעמ' 236–237, בגרסה חמישית מקוצרת בעמ' 268 ו־276, ובגרסה הששית המקוצרת ביותר בעמ' 305
  97. ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 260
  98. ^ 1 2 3 4 Wallace B. Fleming, 5: Tyre’s Resistance to Babylon, The History of Tyre, Columbia University Press, 1915, עמ' 42–47
  99. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, ירמיה, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 88–89
  100. ^ 1 2 Israel Ephʿal, Nebuchadnezzar the Warrior: Remarks on his Military Achievements, Israel Exploration Journal 53, 2003, עמ' 182
  101. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.161 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  102. ^ 1 2 Stefan Zawadzki, NEBUCHADNEZZAR AND TYRE IN THE LIGHT OF NEW TEXTS FROM THE EBABBAR ARCHIVES IN SIPPAR, ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כז, 2003, עמ' 276*
  103. ^ משה אילת, תרשיש בישעיהו כג ובהיסטוריה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י, 1986, עמ' 30
  104. ^ Israel Ephʿal, Nebuchadnezzar the Warrior: Remarks on his Military Achievements, Israel Exploration Journal 53, 2003, עמ' 186
  105. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 10.11.1
  106. ^ 1 2 3 4 אליה שמואל הרטום, ירמיהו – צלומים ומפות מקוריים בצבעים, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 27
  107. ^ 1 2 ספר יחזקאל, פרק כ"ח, פסוקים י"חי"ט; אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 97
  108. ^ Stefan Zawadzki, NEBUCHADNEZZAR AND TYRE IN THE LIGHT OF NEW TEXTS FROM THE EBABBAR ARCHIVES IN SIPPAR, ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כז, 2003, עמ' 277*–278*
  109. ^ Israel Ephʿal, Nebuchadnezzar the Warrior: Remarks on his Military Achievements, Israel Exploration Journal 53, 2003, עמ' 186–187
  110. ^ 1 2 Stefan Zawadzki, NEBUCHADNEZZAR AND TYRE IN THE LIGHT OF NEW TEXTS FROM THE EBABBAR ARCHIVES IN SIPPAR, ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כז, 2003, עמ' 277*
  111. ^ 1 2 Ran Zadok, Phoenicians, Philistines, and Moabites in Mesopotamia, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1978, עמ' 59–60, 62 doi: 10.2307/1356614
  112. ^ 1 2 Stefan Zawadzki, NEBUCHADNEZZAR AND TYRE IN THE LIGHT OF NEW TEXTS FROM THE EBABBAR ARCHIVES IN SIPPAR, ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כז, 2003, עמ' 278*–279*
  113. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.21
  114. ^ לכדים דומים ראו: Maria Eugenia Aubet, Francisco J. Núñez, Cypriot imports from the Phoenician cemetery of Tyre al-Bass, Networking Patterns of the Bronze and Iron Age Levant, ACPP, 2008, עמ' 75
  115. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 55, 335, 348
  116. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 7.44, 7.96, 7.99, 7.100 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  117. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 8.67 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  118. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.112 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  119. ^ Agnès Cabrol, Amenhotep III le magnifique, Rocher, 2000, Part II, Ch. 1, ISBN 2-268-03583-2
  120. ^ פאוסניאס, תיאורה של יוון, ספר 5, פרק 25, פסקות 12–13
  121. ^ אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 318–319 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  122. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 319 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  123. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 41 – לפי KAI 18
  124. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 44-45
  125. ^ 1 2 Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 34 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
  126. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 13.9.3
  127. ^ stèle ; objet votif (AO 4821), אתר מוזיאון הלובר
  128. ^ stèle ; objet votif (AO 1001), אתר מוזיאון הלובר
  129. ^ 1 2 3 4 אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 321 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  130. ^ fibule (Bj 2230), אתר מוזיאון הלובר
  131. ^ Sébastien Ronzevalle, Le "Trône d’Astarté", Mélanges de la Faculté Orientale (Beirut) 3 (1909), 755–783, pls 9–10
  132. ^ Sébastien Ronzevalle, Note sur un monument phénicien de la région de Tyr, Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres 51, 1907, עמ' 589–598 doi: 10.3406/crai.1907.71970
  133. ^ monument (AO 4565 ; AO 4613), אתר מוזיאון הלובר
  134. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 189
  135. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר xvi פרק 2 סעי' 23; ראו המקור ביוונית ותרגום לאנגלית.
  136. ^ 1 2 3 אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 66
  137. ^ ראו למשל מטבע צורי ועליו קונכייה וענף דקל. על מטבעות רבים מצור הוטבעו קונכיות, וראו גם כאן.
  138. ^ E. A. Speiser, The Name Phoinikes, Language. Journal of the Linguistic Society of America 12 no. 2, April-June 1936, עמ' 121-26
  139. ^ למשל במטבעות מארוד, מצידון, מטריפולי, ומצור
  140. ^ Irit Ziffer, Western Asiatic Tree-Goddesses, Egypt and the Levant XX, 2010, עמ' 416
  141. ^ לוקיאנוס מסאמוסאטה, אודות האלה הסורית, 14.
  142. ^ אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 320 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  143. ^ Percy Gardner, A Catalogue of the Greek coins in the British Museum: The Seleucid kings of Syria, Arnaldo Forni - Editore, 1963, עמ' xxix
  144. ^ אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 322 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  145. ^ Monnaie : Didrachme, argent, Tyr, Phénicie, Démétrios II Nikator, BnF Catalogue général (בצרפתית)
  146. ^ Monnaie : Tétradrachme, argent, Tyr, Phénicie, BnF Catalogue général (בצרפתית)
  147. ^ אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 64: ΓΣ ΑΥ ΙΕΡΑΣ 𐤋𐤑𐤓”, "(ביוונית:) שנת 203 עיר מקלט קדושה, (בפיניקית:) לצר", שנת 77/78 לספירה
  148. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14.4.2; יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.7.3
  149. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.21.11
  150. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
    יוסף בן מתיתיהו. תולדות מלחמת היהודים ברומאים. ספר שני. 478. תרגום מיוונית ליזה אולמן. הוצ' כרמל. ירושלים. 2012. עמ' 468, '
  151. ^ הרודיאנוס, היסטוריה של האימפריה ממות מרקוס, 3.3
  152. ^ 1 2 3 Otto Eißfeldt, Realencyclopädie der Classischen Altertumswissenschaft, Band XX: Philon–Pignus, 1941, ערך "Phoiniker (Phoinike)", עמ' 389–390
  153. ^ אולפיאנוס, דיגסטות, 50.15.1
  154. ^ סודא, פורפיריוס; אונאפיוס, חיי הפילוסופים והסופיסטים
  155. ^ Monnaie : Bronze, Tyr, Phénicie, Hadrien, Gallica (בצרפתית)
  156. ^ Monnaie : Bronze, Tyr, Phénicie, Septime Sévère, Gallica (בצרפתית)
  157. ^ Tyros, 238-244 n. Chr., Münzkabinett, Staatlice Museen zu Berlin (בגרמנית)
  158. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 68.
  159. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 82
  160. ^ אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים - מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 82–83
  161. ^ משה אילת, תרשיש בישעיהו כג ובהיסטוריה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י, 1986, עמ' 30
  162. ^ 1 2 3 אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 83
  163. ^ הבתולה שהיא בת צידון (בתמורה ולא בסמיכות, בדומה לבתולת ישראל ובתולת בת ציון המקראיות ולבתולת ענת האוגריתית), ראו צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 121; צידון טבעה על מטבעותיה את הכתובת "צדן אם צר", כלומר צידון אם צור, ראו George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, עמ' lxxvii–cxvi
  164. ^ אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 83–84
  165. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 84
  166. ^ אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 85
  167. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 84–85
  168. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 85
  169. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 12 – תוך הפניה לבנימין מזר
  170. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 86
  171. ^ Renan, Ernest (1864). Mission de Phénicie. Paris: Imprimerie Impériale., p. 607
  172. ^ 1 2 3 4 5 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 87
  173. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 87–88
  174. ^ ספר דברים, פרק ג', פסוק ט'
  175. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 88
  176. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 89–90
  177. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 90–91
  178. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 91–92
  179. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 90
  180. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 92
  181. ^ ולא את דניאל היהודי, שכן היה בן זמנו של יחזקאל, ושמו במקרא נכתב תמיד עם י'; יחזקאל מזכיר את דנאל הכנעני במקום נוסף, פרק כ', פסוק י"ד, יחד עם עוד שני צדיקים לא־ישראלים אחרים, נח ואיוב, גם שם כ"דנאל" בלי י'. ראו אנציקלופדיה עולם התנ"ך: יחזקאל, רביבים, 1984, עמ' 66–67
  182. ^ אנציקלופדיה עולם התנ"ך: יחזקאל, רביבים, 1984, עמ' 66–67
  183. ^ 1 2 3 4 5 6 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 93
  184. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.104 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  185. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל – צלומים ומפות מקוריים בצבעים, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 31
  186. ^ כלומר "שמסוככים עליו", תחת סכך
  187. ^ Renan, Ernest (1864). Mission de Phénicie. Paris: Imprimerie Impériale., p. 704
  188. ^ 1 2 3 ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 149
  189. ^ להרחבה ראו בויקיפדיה האנגלית: Sahara#Desertification and prehistoric climate, African humid period, North African climate cycles, Prehistoric North Africa
  190. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 94
  191. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 95
  192. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ה, פסוק כ"ב
  193. ^ בפועל, את נבוכדראצר ירש בנו אויל־מרודך, אך אותו לא ירש בנו אלא נרגל שראצר, שלא היה לו קשר דם לנבוכדראצר או לבנו; הערים הפיניקיות, ביניהן צור וצידון המוזכרות בנבואה, לא נכבשו על־ידי הבבלים (אולי היו תחת השפעה מסוימת שלהם בלבד); ראו אליה שמואל הרטום, ירמיהו – צלומים ומפות מקוריים בצבעים, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 27
  194. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ז, פסוקים ב'י"א
  195. ^ אליה שמואל הרטום, ירמיה, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 140–141; ספר ירמיהו, פרק מ"ז, במיוחד פסוק ד'
  196. ^ ספר יואל, פרק ד', פסוקים ד'ח'; אליה שמואל הרטום, יואל, תרי עשר, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 50
  197. ^ ספר זכריה, פרק ט', פסוקים ב'ד'; אליה שמואל הרטום, זכריה, תרי עשר, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 164–165
  198. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 65–66
  199. ^ ספר תהלים, פרק מ"ה, פסוק י"ג; אליה שמואל הרטום, תהלים, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 100–102
  200. ^ ספר תהלים, פרק פ"ג, פסוק ח'; אליה שמואל הרטום, תהלים, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 188
  201. ^ ספר תהלים, פרק פ"ז, פסוק ד'; אליה שמואל הרטום, תהלים, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 195
  202. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 96.
  203. ^ יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמ' 248.
  204. ^ יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמ' 248–249.
  205. ^ יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמ' 250.
  206. ^ יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמ' 251.
  207. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 348.
  208. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 502, 514.
  209. ^ הנרי בייקר טריסטראם, מסע בארץ ישראל, פרק שלישי, עמ' 49.