איה בן רון

אמנית ישראלית

איה בן רון (נולדה ב-1967) היא אמנית מולטידיסיפלינרית ישראלית; עבודותיה כוללות פרויקטים תלויי מקום, מיצבים, עבודות וידאו, וסרטים דוקומנטריים, ובוחנות עקרונות של טיפול ואתיקה רפואית. בן רון מתגוררת ויוצרת בתל אביב, והיא פרופסור בבית הספר לאמנויות, אוניברסיטת חיפה.

איה בן רון
בן רון, 2019
בן רון, 2019
לידה 1967 (בת 54 בערך)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלישראל  ישראל
מקום לימודים
תחום יצירה ניו מדיה, מיצב, הדפס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס האמן הצעיר (2002)
פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול (2011) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.ayabenron.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
Hanging by Aya Ben Ron at The Berlin Museum of Medical History, Charité
Video still from Rescue by Aya Ben Ron
Still Life detail (Shift) by Aya Ben Ron

ביוגרפיהעריכה

בן רון נולדה בחיפה. בסוף שנות השמונים, עברה לתל אביב והחלה ללמוד אמנות במדרשה לאמנות ברמת השרון. היא בעלת תואר שני מאוניברסיטת גולדסמית', לונדון. היא פרופסור בבית הספר לאמנויות באוניברסיטת חיפה, ובנוסף מרצה בחוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה ירושלים.

עבודותיהעריכה

עבודותיה של בן רון בוחנות ייצוגים ויזואליים של העולם הרפואי - מחלות, טראומה פיזית ורגשית, ואתיקה רפואית. כבר מעבודותיה המוקדמות החלה בן רון לעסוק בנושאים של פגיעות גופנית ומחלות בטכניקות דיגיטליות מגוונות כגון וידאו, איור ממוחשב ועוד. בעבודות כדוגמת סדרת העבודות "עזרה ראשונה" (2003) או "עדיין בטיפול" (2005), לדוגמה, יצרה בן רון סצנות שמרכיביהן המעובדים לקוחים מספרי רפואה, מחלות ועזרה ראשונה. סגנונן של הדמויות ותיאור הסביבה יוצרים מראה גרפי והרחקה רגשית של ההיבטים הפתולוגים של היצירה.[1]

סגנונה של בן רון מתאפיין באוצר דימויים ייחודי באמצעות טכניקות עבודה מורכבות המשלבות ציור, צילום, קול ומחשב – ציורים של נגיפים שונים, עיבודי מחשב מטופלים של סדרות שיניים, תצלומים של איברי גוף מוכפלים במחשב לכדי מוטציה ביזארית. בכל אחת מהקבוצות האלו הופיעו דימויים, שנלקחו ממקורות שונים, ודרך פעולות של שכפול ועיבוד ממוחשבים ואחרים איבדו הדימויים את הקשר הייצור והפרסום הראשוני שלהם (אילוסטרציות רפואיות לרוב) אופן הטיפול בדימויים הוא מעין מרבילה חזותית לאופן הנכחתו של הגוף האנושי בעבודות כתוצר מורכב של טכנולוגיה חדשה. הגוף הוא המשטח שעליו פועלת הטכנולוגיה והוא שהופך אותה לנראית. במהלך זה הוא נעשה דינמי ומשתנה (מוכפל ומועתק).[2]

שיתופי הפעולה שלה עם בתי חולים ומוסדות רפואיים בישראל ומחוצה לה כוללים את עבודתה עם הוולקאם טראסט, לונדון, מוזיאון ברלין להיסטוריה של הרפואה בשאריטה (ברלין),[3] המרכז הרפואי מקסימה באיינדהובן[4] ועוד.

עבודותיה הוצגו בין היתר בביאנלה של בוסאן, דרום קוריאה;[5] מוזיאון ישראל, ירושלים;[6] המוזיאון לאמנות מודרנית בוורשה, פולין;[7] המבורגר באנהוף, גרמניה;[8] המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון; ומוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. ב-2015, היא השיקה את Front, פלטפורמה אינטרנטית.

בן רון נבחרה לייצג את ישראל בביתן הישראלי בביאנלה ה-58 בוונציה, 2019.[9] שם תציג את עבודתה בית חולים שדה X. אוצר: אבי לובין.

בית חולים שדה Xעריכה

במסגרת הביאנלה בוונציה בשנת 2019 הציגה בן רון בביתן הישראלי את בית חולים שדה X. זהו מיצג (אף על פי שבן רון מעידה עליו שהוא "לא אינסטליישן ולא פרפורמנס"[10]) המדמה בית חולים שדה שמכוון לטפל ברעות החולות של החברה. את העבודה אצר אבי לובין. העבודה מציגה את הרעות החולות שיש בחברה ומציעה להן "טיפול", אבל המסלול כולו לקבלת הטיפול כולל מעבר וציפייה של בית חולים מתוכנן היטב. במקום קטלוג מקבלים המטופלים "ערכות טיפול", שיתבססו על ארבעה סרטים קצרים שיצרו אמנים שונים (בהם בן רון עצמה) וכל אחד יוקדש לרעה חולה אחרת.

המבקר שיגיע לביתן הישראלי בוונציה, יתחיל את דרכו כמו כל אדם שביקר איי פעם בחדר מיון: בהמתנה. בן רון הבהירה כי ערך השוויון עומד בבסיסו של הפרויקט, והמשמעות היא שאין עדיפות בתור לאף אחד, גם לא לתורמים או לאנשים שהם חלק מהפרויקט. עם הכניסה לביתן ימצא את עצמו המבקר בחדר הקבלה ויצטרך לקחת מספר. את הזמן שיאלץ להמתין עד שיגיע תורו, יוכל להעביר המבקר בבחינת עלוני המידע על ערכות הטיפול השונות, או בצפייה בסרט ההדרכה שהוכן לאירוע, ומפרט על השלבים השונים בעזרת הפרזנטורית הרשמית של בית החולים, אמנית הקול ויקטוריה חנה. יש לבית החולים גם הנהלה של ממש, המורכבת מבן רון, מאוצר הביתן אבי לובין, ומהמפיק שלו מיקי גוב.

לטענת בן רון, בית החולים בחייב את הצופה לשנות קצב, אי אפשר להציץ בתערוכה וללכת, כדי לחוות את העבודה צריך להמתין, והרבה, במעברים בין התחנות השונות.

כל הרעיון של התערוכה נבנה וגובש סביב הסרט No Body של בן רון משנת 2017, וזהו גם אחד מארבעת הסרטים שהוצגו ב"בית החולים". הסרט עוסק בהתעללות במשפחה דרך סיפורה האישי של בן רון, וזוהי גם אחת מהרעות החולות שלה מוצע טיפול. לצד סרט זה הוצגו עוד 3 סרטים, או "ערכות טיפול": Institutional Abduction של עידית אברהמי העוסק בחטיפת ילדי תימן, HABIT של אמן פלסטיני אנונימי שעוסק בכיבוש, ו-Block of Clay של רועי ויקטוריה חפץ וזוהר מלינק עזרא על סיפורה של חפץ, אישה טרנסג'דרית.

אולם, לא כל מבקר יצפה בכל הסרטים, כי כשמגיע תורו של המבקר במתחם הקבלה, יההיה עליו לבחור מסלול אחד, וכל מסלול יוביל אותו לטיפול אחד בלבד. בדרך לצפייה בסרט יעצור המבקר בעוד תחנה, "היחידה הבטוחה", ושם הוא יהיה לבד בחדר אטום לרעש. בפנים, יאזין להדרכה קולית של ויקטוריה חנה, שתלמד כיצד משחררים "צעקה שמכילה את עצמה", כלומר איך להפעיל את מיתרי הקול בצורה אפקטיבית שאינה מאמצת אותם, ומונעת צרידות. המבקר מוזמן להתנסות בעצמו ולצעוק. לאחר מכן מגיע שלב הצפייה בסרטים, שאותם יראה המבקר על מסך אישי תוך ישיבה על כיסא שעוצב במיוחד בשביל "בית החולים". לאחר הצפייה בסרט מתאפשר לצופה לצפות גם ב"דעה שנייה", תיעוד של צופים אחרים כשהם צפו בסרט לראשונה, ולתגובתם הספונטנית. המטרה המוצהרת של בן רון היא ש"כדי שכשנצא משם, נוכל להתחיל לדבר."

התערוכה בביתן הישראלי צפויה לנדוד למקומות אחרים בעולם, הקונספט ישאר זהה אבל בכל מדינה הסרטים המוצעים כ"טיפולים" יתחלפו, בהתאם לרעות החולות המקומיות ולאמנים הפועלים בכל מדינה.

על התערוכה כתבו ליאת סידס וקציעה עלון בכתב העת ערב רב: "בית חולים שדה X עלול להתפרש בקונסטלציה הנוכחית של הבינאלה ה-58 של ונציה, המונחית על-פי המחשבה הרוגופית", כדימוי פשטני ומובן מאליו – מתקן רפואי-קליני כהצעה לטיפול אפשרי וריפוי של חברה מדממת וחולה. הפרדיגמות המרכזיות עליהן נשען הביתן מבחינה רעיונית ידועות לכל: האומנות כרפואה חברתית, האמן כמרפא הגדול, כשאמן המייצר בכוח אישיותו, אמונתו ופעולותיו מזור מחודש, יוצר שינוי חברתי ומחולל תהליכי החלמה, הבראה, שיקום, סליחה ופיוס של יחידים עם עצמם ועם העולם. אולם, החשד שמא נקלענו אל אזורי הבנאליות, המובן מאליו והצפוי, מתפוגג עם לקיחת המספר וההמתנה הממושכת באולם הקבלה שבקומת הכניסה של "בית ההחולים", הלובי של הקליניקה. שם מצפה למבקר וידאו ערוך ומוקפד המוקרן משני מסכי טלוויזיה – אסתיקה שכיחה ומוכרת במר]ות שונות ובמוסדות בריאות בישראל ומחוצה לה. הווידאו המתעתע הוא מעין סרט הסברה למבקר-צופה-חולה, שהשליך עצמו אל החיים, החוויות והמהמורות של המרחב הזמני של הביאנלה, ושהגיע לביתן הישראלי בתקווה למצוא מזור לחוליו ולהיגאל מייסוריו המודעים יותר או פחות."[11]

השכלהעריכה

1992 המדרשה לאומנות, רמת השרון, ישראל.

1998-1999 M.A. באומנות, גולדסמית קולג' אוניברסיטת לונדון, לונדון, אנגליה.

פרסים והוקרהעריכה

תערוכות יחידעריכה

  • 1993: "כתרים", מיצב בפקולטה לרפואת שיניים, הדסה עין-כרם, ירושלים.
  • 1994: "ובכן ניפטר מזה, לא?", הסטודיו בבורוכוב, תל אביב.
  • 1995: "עבודות" צילום ומחשב, האקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה על שם נרי בלומפילד, חיפה.
  • 1997: "איה בן רון – תמונות נעות", בית הספר לאומנות חזותית: אמנו, תל אביב.
  • 1998 - אמרתי לך, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
  • 2001 - Hanging, הוולקאם טראסט, לונדון
  • 2002 - Hanging, המוזיאון הלאומי למדעי הטבע, טאיצ'ונג
  • 2003: "עזרה ראשונה", המרכז הישראלי לאומנות דיגיטלית, חולון.
  • 2005 - עדיין בטיפול, גלריה שלוש, תל אביב[12]
  • 2007 - מרגלית, גלריה שלוש, תל אביב[13]
  • 2010 - משמרת, Aando Fine Art, ברלין[14]
  • 2010 - משמרת, Parasite / דיאנה דלל, Noga Star Project, תל אביב[15]
  • 2012: "עבודת קיר |||: איה בן רוצה, הצלה", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 2012 - הצלה, מוזיאון ישראל, ירושלים[6]
  • 2012 - תחנת עזרה ראשונה - המסע לקיתרה, Aando Fine Art, ברלין[16]
  • 2012 - המסע לקיתרה, מוזיאון ברלין להיסטוריה של הרפואה, ברלין[3]
  • 2013 - All is Well, המרכז הרפואי מקסימה, איינדהובן[4]
  • 2015 - המסע האחרון לקיתרה, Front, פרויקט אונליין
  • 2019 - בית חולים שדה X, הביתן הישראלי, הביאנלה של ונציה.


תערוכות קבוצתיותעריכה

  • 1992: "איה בן רון, איתי גורל, גל ורטמן, אברהם פסו, מירה צדר, פנינה רייכמן", גלריה שרה קונפורטי, יפו.
  • 1994: "הפרעה ברצף", גלריית הסדנה לאומנות, יבנה.
  • 1996: "ממציאות, מציאות בדויה בצילו הישראלי", גלריה הסדנא לאומנות, יבנה.
  • 1996: "מאגן הים התיכון: אמנים מטורקיה ומישראל", מוזיאון בת ים לאומנות עכשוית, בת ים.
  • 1998: דו"ח מצב: צילום בישראל היום", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1998: "התקוות- אוסף עבודות וידאו ארט", בית הספר לאומנות – המדרשה, מכללת בית ברל.
  • 2003: "אוברקרפט: אובססיה, דקורציה ויופי נשכני", אוניברסיטת חיפה, הגלריה לאומנות, הפקולטה למדעי הרוח, חיפה.
  • 2003: "הלכות שכנים פרק א", המרכז הישראלי לאומנות דיגיטלית, חולון.
  • 2004: "אוברקרפט. אובססיה, דקורציה ויופי נשכני", בית האומנים על שם יוסף זריצקי, תל אביב.
  • 2005: "להתבונן בעין אחת, מקרוב...", מוזיאון אשדוד לאומנות, מרכז מונארט, אשדוד.
  • 2005: "מה את שותקת?", מזיאון הרצליה לאומנות, הרצליה.
  • 2005: "מצב לא ברור", גלריה שלוש לאומנות עכשוית, תל אביב.
  • 2005: "פצעים וחבישות", גלריה לאומנות אום אל פחם, אום אל פחם.
  • 2005: "Why Don't You Say SO?", מוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית, הרצליה
  • 2005: "בין אדם למקום-תערוכת אומנות עכשווית מקוריאה וישראל", תערוכה במחוץ לישראל.
  • 2006: "הזוכים 2005 – פרס משרד החינוך התרבות והספורט לאומנות", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 2006: "דו"ח מחלה – ייצוגים דל גוף פגוע או חולה בעבודות", אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע.
  • 2006: "בשם העושר", מוזיאון פתח תקווה לאומנות, פתח תקווה.
  • 2006: "בין מקומות – אומנות חדשה מישראל", מחוץ לישראל.
  • 2007: "דמיון – תערוכת אומנות ישראלית", בניין ההנהלה, בנק הפועלים, תל אביב.
  • 2007: "בזעיר אנפין", סדנאת ההדפס ירושלים, ירושלים.
  • 2007: "רשמים 3, הביאנלה הארצית לרישום.", בית האמנים, סדנאת ההדפס ירושלים, ברובור, אגריפס 12 – גלריה שיתופית, ירושלים.
  • 2008: "חריטות ושריטות – דמות החייל בדפוסים משתנים", מוזיאון פתח תקווה לאומנות, פתח תקווה.
  • "בתים של אחרים: וידאו וצילום ישראלי", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 2008: "זמן אמת: אומנות בישראל 1998-2008", מוזיאו ישראל, ירושלים.
  • 2008: "מציאות עקומה", המרכז הישראלי לאומנות דיגיטלית, חולון.
  • 2008: "אירופה, אירופה?", גלריה לאומנות במרכז ההנצחה, קריית טבעון.
  • 2009: "דף הבית", גלריה שלוש לאומנות עכשווית, תל אביב.
  • 2009: "הזוכים 2008, פרסי משרד התרבות והספורט לאומנות ולעיצוב", המשכן לאומנות על שם חיים אתר, קיבוץ עין חרוד.
  • 2011: "החיים: הוראות שימוש", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 2011: "עולם אחר אפשרי", יפו 23, ירושלים.
  • 2012: "הדמ רותח", סדנת ההדפס ירושלים, ירושלים.
  • 2012: "מרחבים: רכישות חדשות+ עבודות מהאוסף", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 2014: מיתוס סדנה: ארבעה עשורים קם על יוצרו", סדנת ההדפס ירושלים, ירושלים.
  • 2017: "יריד ספרי אמן", ארטפורט, תל אביב.
  • 2018: "הדרך", בית האמנים על שם יוסף זריצקי, תל אביב.
  • 2018: "אנו מכריזים בזאת: פרסי משרד התרבות והספורט לאומנות ועיצוב 2016", מובי – מוזיאוני בת ים, בת ים.
  • 2018: "#Metoo", גלריה בנימין, תל אביב.
  • 2018: "No pasaran: שמונים שנה למלחמת האזרחים בספרד", סדנת ההדפס ירושלים, ירושלים.
  • 2018: "קריות שדרות: צליל מקום, שנות ה-70-שנות ה-90", בית האומנים על שם יוסף זריצקי, תל אביב
  • 2018: "נכסים", ירושלים.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא איה בן רון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מרכז המידע לאומנות ישראלית, מוזיאון ישראל
  2. ^ ורד מימון, "אמרתי לך", מוזיאון הרצליה לאומנות, 1998
  3. ^ 1 2 Aya Ben Ron: A VOYAGE TO CYTHERA, Berlin Museum of Medical History at the Charité
  4. ^ 1 2 Aya Ben Ron at Máxima Medical Centre Eindhoven, e-flux
  5. ^ Artists & Artworks, Busan Biennale
  6. ^ 1 2 איה בן רון - עבודת קיר, מוזיאון ישראל
  7. ^ BLACK AND WHITE, Museum of Modern Art in Warsaw
  8. ^ Schmerz / Pain, artmap
  9. ^ מיה אשרי, האמנית איה בן רון והאוצר אבי לובין ייצגו את ישראל בביאנלה בוונציה, באתר הארץ, 1 ביולי 2018
  10. ^ מיה אשרי, בבית חולים כזה עוד לא ביקרתם: עבודת האמנות הישראלית בבינאלה בונציה, באתר ynet, 23.4.2019
  11. ^ ליאת סידס וקציעה עלון, "בית חולים שדה X: הצעה לחיים בשדה של זמנים מעניינים", ערב רב, 29.10.2019
  12. ^ עדיין בטיפול, גלריה שלוש
  13. ^ מרגלית, גלריה שלוש
  14. ^ Aya Ben Ron: Shift, Aando Fine Art
  15. ^ Shift, Parasite
  16. ^ First Aid Station - A Voyage To Cythera, Aando Fine Art