איוויינייץ

איוויינייץבלארוסיתIвяне́ц; ברוסית: Ивенец; בפולנית: Iwieniec; ביידיש: איוועניץ בעברית: איבניץ) היא עיירה באזור מינסק בבלארוס, השוכנת על נהר בלור, 56 קילומטר מערבית למינסק.

איוויינייץ - איבניץ
Iвяне́ц
BIA Iwieniec COA.png
סמל איוויינייץ
Roman Catholic Church of St. Michael the Archangel in Ivyanets, Belarus.jpg
הכנסייה הרומית-קתולית של הקדוש מיכאל באיוויינייץ
מדינה בלארוסבלארוס  בלארוס
וובלסט מינסק (מחוז)מינסק (מחוז)  מינסק
ראיון וולוז'ין
תאריך ייסוד 1444
שטח 5.6652 קילומטר רבוע
גובה 197 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיירה 4,300 (נכון ל־1 בינואר 2020)
קואורדינטות 53°53′N 26°44′E / 53.883°N 26.733°E / 53.883; 26.733
אזור זמן UTC+3

העיירה מוזכרת לראשונה במסמכים מהמאה ה-14. האריה שבסמל העיירה לקוח מסמלו של בעל העיירה בשנים שלאחר תקופת ייסודה.

בשנת 1702 נוסדו בעיירה כנסייה ומנזר של המסדר הפרנציסקני. בין מלחמות העולם שכנה איוויינייץ בשטח פולין.

באיוויינייץ מפעל קדרות שתוצרתו משווקת ברחבי מחוז מינסק וכן בווילנה. בעיירה מפעלי תוצרת מזון, עיבוד עץ, תעשייה כימית, בית מלון ומוזיאון לתרבות מסורתית.

יהודי איוויינייץעריכה

בשנת 1811 נמנו בעיירה 169 גברים יהודים. הידוע בילידי העיירה היהודים היה הרב אריה לייב שפירא (17871853), ר' לייבלה קובנר. בסוף המאה ה-19 היו בעיירה 288 בתי מגורים, מרביתם של יהודים. יהודי העיירה התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה.

בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 פעלו בעיירה מפלגות ותנועות נוער יהודיות וציוניות, ובהן השומר הצעיר ובית"ר, וכן מוסדות חינוך ותרבות, ובהם בתי ספר מרשת תרבות ומרשת חורב. בנוסף, פעלו בעיירה ישיבה, בית עם ותזמורת. טרם מלחמת העולם השנייה חיו באיוויינייץ כ־1,200 יהודים. בספטמבר 1939 נכנס אליה הצבא האדום, ועד מהרה נסגרו המוסדות היהודיים בעיירה.

 
אנדרטת זיכרון בפולנית לזכר יהודי איבניץ והסביבה שנרצחו ונקברו בקבר האחים

העיירה נכבשה בידי הגרמנים ב־28 ביוני 1941, ותוך מספר ימים נרצחו 48 מיהודיה. 76 יהודים נוספים נרצחו ב־5 בספטמבר. בסתיו הוקם יודנראט בראשות זליג צ'רנין. ב־10 בנובמבר הוקם גטו. ב־25 בינואר 1942 הועברו לגטו כ־300 יהודים מגטו רובייז'וויצ'ה, וב־8 במאי הועברו אליו כמאתיים יהודים נוספים. ב־16 במאי 1942 שולחו חלק מיהודי העיירה למחנה עבודה בדבוז'ץ, ונרצחו שם כחצי שנה לאחר מכן. כ־100 יהודים נמלטו מהגטו ליערות האזור, והצטרפו בחלקם לפרטיזנים. ב־2 ביוני 1942 הועברו רוב יהודי הגטו הנותרים לנבהרדק, וכעבור כחודשיים נרצחו. הגטו חוסל סופית ב־9 ביוני 1942, כאשר אחרוני יושביו נורו למוות מחוץ לעיירה. כ־70 יהודים בני העיירה שרדו את השואה.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכהעריכה

ראשית הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

איבניץ והאחוזה שבקרבתה היו רכושה של משפחת סולוהוב, משנת 1810 עברו לבעלותה של משפחת פלבקה[1] . בסוף המאה ה-19 היו בעיירה 288 בתי מגורים מרביתם של יהודים אשר עסקו במסחר ומלאכה.

בשנים 1816–1819 היו בעיירה 825 יהודים[2].

בשנת 1847 כבר היו בעיירה 2342 יהודים.

בשנת 1897 היו 1343 יהודים מחצית מהאוכלוסייה הכללית[3]

בשנת 1921 בספירת אוכלוסיית שנערכה על ידי ממשלת פולין היו בעיירה 2226 יהודים 42%.

ההסבר לכך מופיע בספר זיכרון לאיבניץ והסביבה[4]

האנטישמיות הערימה קשיים כלכליים וחברתיים וגרמה לכך שהנוער החל לעזוב את המדינה במטרה להגיע לארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת רוסיה-גרמניה ב-21.6.41 היו באיבניץ 350 בתי אב יהודיים כ-1200 נפשות. השואה מחקה את העיירה השקטה הזו, שרדו 70 איש בלבד

תיאור העיירה ופרנסותיהעריכה

העיירה הייתה קטנה ורחוקה ממסילת ברזל ומדרך, במרחק כ-50 ק"מ ממינסק. העיירה הייתה מוקפת ביערות עצי אורן, וביניהם שדות תבואה. מצפון מערב שטף נהר לא גדול שהפעיל שתי טחנות קמח. אורך העיירה היה כקילומטר וחצי ורוחבה פחות מחצי ק"מ. במרכז העיירה השתרעה רחבת השוק שהייתה מוקפת בתים ובאמצעה עמד טור ארוך של חנויות קטנות שנבנו על ידי הפריץ על מנת להשכירן. כל שוכרי החנויות היו יהודים. לחנוונים הייתה "חזקה" על החנויות ולכן עברו בירושה מדור לדור. רובן היו מעין "כלבו" של סחורות שונות כגון: דגים מלוחים, נפט, כדי שמן פשתן, טבק לעישון, גפרורים, כד זפת למשיחת מגפיים. נמצאו גם מיני סדקית כגון: מחטים, חוטי תפירה, כפתורים סכינים ועוד. והיו גם חנויות מיוחדות לטקסטיל. כל בתי העיירה היו בנויים מעץ והיו בעלי מבנה סטנדרטי. כל בית הכיל פרוזדור ללא חלונות וללא ריצפה שדרכו נכנסו לחדר מגורים גדול שבצידו חדר שינה. במטבח, בכניסה עמד תנור גדול לבישול ואפיה, ועוד תנור קטן יותר לחימום. במטבח עמדו שני שולחנות שעל אחד מהם ערוכים כלי הבישול למאכלי חלב ועל השני למאכלי בשר, ומעליהם כוננית לאכסון כוסות, קערות וכלי אוכל. מים הלכו לשאוב מהבאר ושירותים היו בחוץ. בכל משפחה היו 4–6 ילדים, אבל מספר הבתים לא השתנה מכיוון שבסוף המאה ה-19 התחילה ההגירה לאמריקה. רוב היוצאים היו חייטים שנאלצו להסתובב במשך השבוע בין כפרי הסביבה ותופרים לאיכרים. מכיוון שלא תמיד מצאו פרנסה, כששמעו כי יש עבודה טובה לחייטים באמריקה נסעו לשם, ולאחר שהתאקלמו הביאו אליהם את המשפחות. לחלק מהבתים היו חצרות שהיו מגדלים בהן ירקות, ונהנים מפריים. מרתף היה בכל בית ששימש לאכסון שימורים ומזונות שעשויים להתקלקל בקיץ. לא היו מקררים אבל בחצרות חצבו בורות עמוקים ומכוסים לשמירת קרח שהביאו בחורף מהנהר, והספיק עד לחורף הבא.

בזמן מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

בתשעה באב 1914 התחילה מלחמת העולם הראשונה. לאחר הקינות, התחיל בערב בכי בבתי היהודים כי התחילו בגיוס צעירים ומבוגרים. פרידה של הורים מהבן הצעיר, נשים צעירות נפרדות מהבעל וילדים מהאבות. היה זה אבל כפול של תשעה באב[5]. עברו חודשים והתחילו להגיע ידיעות לגבי הרוגים ופצועים תושבי איבניץ. בני המשפחות שיקיריהם גויסו חיו בפחד מידיעות קשות שיגיעו. לאט לאט התקרבה החזית מכיוון שהצבא הרוסי נסוג, ועגלות כבדות וארוכות עמוסות בחיילים רוסיים הגיעו. העיירה הוצפה בחיילים. בתים הפכו להיות דחוסים חיילים עייפים, מוכים ומוזנחים. הם שכבו בכל מקום, בחצרות, בבתים, מתחת לחנויות, ואפילו בשני בתי הכנסת. בנוסף החלו להגיע שיירות של פליטים מגרודנו, ביאליסטוק, באקשט ועוד. משפחות עם ילדים קטנים שברחו מהחזית ומהקוזקים, ממש תוהו ובוהו. עבורנו הילדים זה היה מעין יום חג, לא למדנו, כל החדרים היו סגורים, החיילים, שיחקו איתנו, נתנו לנו להחזיק בידינו את הרובים והחרבות שלהם והסתובבנו כל היום ביניהם.

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

עד מלחמת העולם הראשונה העיירה הייתה תחת שלטון רוסי, ונחשבה לעיירה מתקדמת. היה בה בית ספר רוסי עירוני שבו למד הנוער היהודי. בסיום המלחמה כבר נמצאה העיירה תחת שלון הפולנים ונהפכה לעיירת גבול. כמו כן נותק הקשר עם עיר המחוז מינסק. בית הספר העירוני ניסגר והשפה הפולנית תפסה את מקומה של הרוסית והייתה זרה ליהודים. מצבם הכלכלי של יהודי הסביבה היה בכי רע, האנטישמיות קיבלה גיבוי רשמי של השלטון והיחס ליהודים היה עוין. הוער התחיל לחפש דרכים להגר לארצות אחרות. השגת סרטיפיקט לארץ הישראל הייתה בלתי אפשרות, וגם לארצות הברית היה קשה להשיג אישו רכניסה, לכן פנו רבים לארצות דרום אמריקה. באותה תקופה קשה ומדכאת קמו בעיירה תנעות השומר הצעיר, החוץ וביתר שבכולן השאיפה הייתה לעלות לארץ ישראל [6]. למרות הקושי היומיומי יוצאי העיירה זוכרים אותה כביתם החם כפי שכותב הרב זאב גורדון מקנדה.

עיירתי איבניץ, עיירה ככל העיירות ברוסיה הלבנה. למרות היותה רחוקה 50 ק"מ מקו רכבת, הקור המקפיא הרוסי והגבול המאיים לא הייתה מנותקת מהעולם הגדול. אנשיה היו מעורים בכל העניינים שהיו קשורים ליהודים ויהדות ובמיוחד מהמצב והחיים בארץ ישראל. היהודים ממש נשמו את "אוירת ישראל". בלי לעסוק בעוני ובדלות, הצעירים התמסרו לציונות ולתרבות בחריצות, ארגנו פעילויות ציוניות שונות. גם האבות היו עסוקים במחלוקות בנושא רבנים, בתי כנסת, גבאים ובכך הצליחו להשכיח את דאגות היום יום ואת הקשיים. ובעוד ההווה היה עגום ואפור כל הידיעות והחדשות מארץ ישראל היו האור שנתן לכולם כוח וסבלנות להמשיך ולא להישבר מהחיים הקשים בגלות. עיירה ככל העיירות, אבל זו עיירתי שלי, שבאזכור שמה אני נרעד, כשאומרים "עיר ואם בישראל"- הכוונה שעיר מולדתי היא קרובה אלי כשם שאמי קרובה אלי ויש רק אמא אחת. איפה מוצאים היום את האמהות והאבות, הסבים והסבתות שהיו טובי לב והסתפקו במועט עם האמונה והשכל הישר? אצלם הכל היה טבעי, לא מעושה. כאלו היו היהודים שחיו באירופה לפני החורבן. יהודים שלא שאלו:"מיהו יהודי? אם צריך לקבוע דיאגנוזה זה סימן של מחלה. אדם בריא ועם בריא כשלא כואב לו כלום, אינו זקוק לאבחנה. וכאן טמון הסוד והתשובה, כך הדורות הקודמים הצטיינו בפשטות וטבעיות, ואנו עומדים כמכושפים מהיופי והאור של החן והמידות הטובות שלהם [7].

רבני העיירהעריכה

כמה מרבני איוויינייץ התפרסמו:

ארגוני קהילה וחסד[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

אברהם מיליקובסקי מחיפה שעזב את איבניץ ביוני 41 עם פרוץ המלחמה , הגיע לאורל וגויס על ידי הרוסים לגדוד העבודה במחוז סוורדלובסק. בסיום המלחמה הצליח כאזרח פולני לעזוב את רוסיה ואחרי נדודים רבים הגיע לארץ כעולה לא חוקי במאי 1948. הוא כותב בספר הזכרון על ארגוני החסד בקהילה[8]

בתי כנסתעריכה

היו בעיירה 2 בתי כנסת בית הכנסת הישן ובית המדרש, שניהם בנויים מעץ. הרב של העיירה נהג להת

ביקור חוליםעריכה

כאשר חלו אנשים שמצבם הכלכלי היה קשה, המבקרים והמטפלים תמכו בחולה היהודי העני, החל בתשלום לרופא או פרמדיק על הביקור, והמשיכו בקניית התרופות והמצרכים שהחולה היה זקוק להן. גם במתן מזון לחולה ובכלים כמו; בקבוק חם, מאוורר יחיד, כוסות רוח. אפילו בעלי בתים נהגו ללוות מביקור חולים את המכשירים. במקרה של חולים קשים, נהגו נציגי ביקור חולים להחליף את בני הבית כדי להקל עליהם ולשבת ליד מיטת החולה כל הלילה. דמי חבר באגודת ביקור חולים היו, 20-3 קופיקות בחודש, וגזה כלל גם את "קערת ערב יום כיפור". בשנים האחרונות הגבאי של ביקור חולים היה לייבע רעזניק ולפניו היה גבאי - שמואל זק.

חברא קדישא:עריכה

בימים אלו זה היה מוסד הכרחי. בספרות היידישאית כתבו הרבה על הסעודות השנתיות של אנשי הקבורה והדרך הנלוזה שלהם לדרוש את הכסף להוצאות אלו מהיורשים לפני הקבורה. אפילו לעכב את הקבורה עד שהיורשים שילמו את הסכום הנדרש (בזיון המת). באיבניץ לא היתה כזו אטימות לב. מכיוון שלא היו בעיירה גבירים גדולים וגם לא קמצנים. בראש חברה קדישא עמדו בשנים האחרונות -זיסל רולניק (נפח) וזליק שימקין. הקברן היה אברמל שירקולווסקי. בעיירה היו 2 בתי עלמין. הישן, שבו כבר לא היה מקום לקבור היה קרוב להקדש. בית העולם השני החדש, נמצא בעיר החדשה ליד בית החרושת לרעפים.

זיידענע טארבעס - קבצנים ממשיעריכה

לכל עיירה באיזורינו היה שם נוסף שבא לבטא בצורה חריפה- מפולפלת את התכונות היחודיות של המקום. השם שהודבק לאיבניץ היה "זיידענע טארבעס" שמשמעותו קבצנים ממשי - עניים אבל עדינים , טהורים ומעולים. ואכן, יהודי איבניץ הצטיינו בעדינותם, אנשים טובים אבל עניים.לא היה יהודי שלא ידע להתפלל או לכתוב מכתב ביידישואפילו הילדים העניים ביותר למדו ב"חדר".יהודי איבניץ זכו לכבוד למרות שהיו ביניהם מובטלים ורעבים. אבל אף אחד מהם לא ביקש נדבות.

הבנק האיבנצאיעריכה

בשנת 1910 נוסדה באיבניץ קופת גמילות חסדים אשר נמצאה אצל הרב. פועלים וסוחרים נהגו להלוות סכומים קטנים לתקופות קצרות. מאוחר יותר, בעזרת "יעקאפא" הוקם בנק קואופרטיבי. משה מיילס היה הגזבר, אבל עם המהפכה הרוסית נעזב הבנק, ורק בתחילת 1922 נוסד בנק מחדש. הוועד המנהל הראשון הורכב מהחברים מאטס אשמאן יהושוע נוח פרנציק, דן רדשקווסקי, קופילוביץ יודל ומשה אקון. מאוחר יותר הצטרפו מאיר פרסקי, לייבע רזניק ופייווע קוזניעץ. הבנק נמצא בבית קהילת הרב. מדי שנה נערכה אספת חברים ובה נבחר הוועד המנהל. בשנת 1939 כשהגיע הצבא האדום, הבנק נסגר.

תנועות נוערעריכה

"השומר הצעיר" באיבניץעריכה

בשנת 1925 התארגן באיבניץ הגרעין של השומר הצעיר אך הוא לא היה קשור למרכז התנועה. רק שנה לאחר מכן קיבל הקן אישור רשמי והיווה ארגון נוער ראשון בעיירה. המארגנים הראשונים היו: אברהם רוגוב, שאול פורנציק, סוניה רוגוב, משה גולד, יוסף כץ, ישראל קנטרוביץ ויעקוב קיבוביץ. נבחרה הנהגה של 3 אנשים והקן חולק ל-4 שכבות גיל. קבוצה של 9 חברים קבוצת"תל חי" שימשב בסיס לקן, קיבלה הדרכה מתאימה ולאחר מכן הפכו למדריכים וראשי קבוצות. בשנת 1928 חל פילוג בקן ומספר חברים עזבו אותו וייסדו את בית"ר, אך התנועה התפתחה ובשנים 1931–1932 היו בה 70 איש. בוגרי התנועה עבדו בקיבוצי הכשרה. אחד מהם בעיירה הסמוכה נליבוקי ועסקו בכריתת עצים ביער המפורסם שבו מאוחר יותר התרכזו ולחמו פרטיזנים יהודים במלחמת העולם השנייה. בשנת 1930 נוסד "החלוץ" ששימש מרכז מחוזי לארגונים בסביבה ובשנת 1931 נערך כנס מחוזי בהשתתפות נציגי וולוזין, רקוב, וישניבה וגורודוק. חברי הקבוצה היו פעילים מאוד בחיי הציבור בעיירה, באיסוף תרומות לקק"ל, וקיימו ערבי הרצאות על בעיות פוליטיות וענייני ספרות. החל משנת 1932 התחילו קשישי הקן לעלות ארצה. בין הראשונים שעלו אברהם רוגוב, איידלה סירוטקין, ניוניה שיף, יעקב פונט, אריה קרפ ובלה גרמיזה. לאחר מלחמת העולם השנייה חזרו מרוסיה גם רחל וזאב רזניק וכן גולדה שוסטר. חברי הקן היו יוצאים לכל מיני עבודות בעיירה, חטיבת עצים, סיוד בתים, ועבודה בכבישים כדי לממן את הוצאות הקן. הקן המשיך בפעולתו עד 1939. עם כניסת הרוסים שותק הקן, יחד עם כל התנועות הציוניות. בזכות תנועת "השומר הצעיר" ושאר התנועות הציוניות ניצל חלק מהנוער היהודי מציפורני המרצחים.

תנועת "ביתר" באיבניץעריכה

בשנת 1928 פרשה קבוצת נוער מתנועת "השומר הצעיר" ויסדה את הסתדרות "מכבי הצעיר" שמאוחר יותר הפכה לבסיס של תנועת ביתר. הם יסדו ספריה ובית עם בביתו של משה טוביה פונט. הספרים נתרמו על ידי החברים, וגם נאספו מאנשים אחרים. באותו זמן התקיימו שיעורי ערב לעברית מכיוון שהכמיהה לעברית הייתה עמוקה מאוד בקרב הנוער. הספר הנפוץ ביותר היה ספרו של הרצל "אלטנויילנד" שעבר מיד ליד. ב-1929 הצטרף גם שאול פורנציק ואז הוחלט להקים קן של בייתר 2 פעילים מוולוזין הגיעו ועזרו להפעיל את הקן. באספה להקמת הקן נבחר שאול פורנציק כמפקד הקן, גזבר מרדכי בוטביניק ומזכיר ראובן כץ. תנועת ביתר גדלה והתחזקה ונטלה חלק בחיים הציבוריים. כל בוגרי הקן השתתפו בכינוס של ביתר שהתקיים בווילנה. כמו כן התקיימו ביקורים הדדיים לקיני ביתר שבסביבה. היחסים בין תנועת ביתר לשומר הצעיר היו תקינים למעט ויכוחים סבירים. רוב חברי ביתר היו בני פועלים, רחוקים מפינוקים ורובם קיבלו רק השכלה יסודית, אך הודות לתנועת הנוער התחילו ללמוד עברית, לקרוא עיתונים וספרים ושיפרו כך את השכלתם. התחרות בין תנועות הנוער הפיחה רוח חדשה בחיי הנוער. בשנת 1932 נערך קורס מדריכים ובסיומו נשלחו לכנס בברנוביץ מרדכי בן יהודה ושאול פורנציק אשר נבחר כחבר המפקדה האזורית.

הערכה לקן האיבנצאי באה לביטוי בהענקת 1 מתוך 17 הסרטיפיקטים הראשונים לפולין כולה. ראובן כץ היה הראשון שעלה לארץ בשנת 1933. האחרים, כ-30 איש, שחיכו לסרטיפיקטים המשיכו לעבוד בקיבוץ הכשרה שהוקם ברודניה.

כיבוש האזור והשפעותיו על הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

הקמת הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

אם לא הוקם במקום גטו - יש להסיר את הכותרת או לשנותה בהתאם לנתונים (אם נשלחו לגטו במקום אחר - המעבר לגטו).

השמדת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

האם הקהילה קיימת כיום? האם התקיימה זמן מה לאחר השואה?עריכה

דמויות מוכרות יוצאות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

צאצאים מוכרים ומפורסמים של יוצאי איבניץ נמצאים בארץ מאלו שעלו לפני השואה וחלק גם שעלו לאחריה.

בן עמי גוב שהיה מנהל פרויקט המטוס כפיר בחיל האוויר הישראלי ומנכ"ל משרד התקשורת. הוא בנה של פרידה כץ - גודוביץ ממשפחת כץ שעלתה לארץ בשנת 1926 ונישאה כאן. שתי אחיותיה סוניה ורחל הגיעו לארץ אחריה בשנת 1934, אולם אחיה ואחותה שנשארו שם ניספו.

האחים אהוד ורמי דקל מקיבוץ עין שמר שהיו שחקני כדורעף מחוננים בשנות ה-60 וייצגו עם הנבחרת את ישראל בכל התחרויות[9]. הם בניה של איידלה סירוטקין-דקל שהייתה בין מקימי הקיבוץ

הזמרת שלומית אהרון היא ביתו של אהרון דביניק שעלה לארץ לאחר המלחמה ולאחר שנשא לאישה את זושה שגם היא ניצולת שואה.

אביה פרבשטיין-פפושדו היתה אישתו של אלי פפושדו, וניהלה ביחד איתו מלונות בירושלים ובאילת. המלון בטאבה שהקים נקרא על שמה "אביה סונסטה". נרצחה ביחד עם אחותה שושנה באוקטובר 1982 ע"י יוסי מזרחה בעלה של שושנה שגם התאבד[10]. היא ביתה של זהבה רייכשטיין פרבשטיין שעלתה לארץ בשנת 1936, נישאה כאן וכשנולדה ביתה הבכורה שושנה נסעה איתה לאיבייניץ בשנת 1939.

הנצחת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

המפעל המרכזי להנצחת הקהילה הוא ספר הזיכרון שהוציא "ועד יוצאי איבניץ" שלאחר שנים רבות של עבודה והתגייסות של הרבה אנשים טובים הוא יד זיכרון לעיירה הזו. כל עמוד מתוך 484 העמודים בספר מציג זוית , נקודה, זכרון אישי או קולקטיבי של העיירה הזו שהיתה הבית שלהם. כל עוד הדור הראשון של יוצאי איבניץ חי הם היו נפגשים מדי שנה ביום הזכרון בבית העלמין בחולון שם יש פינת זיכרון לעיירה. בחלוף השנים, הדור הזה נעלם, והצאצאים כבר לא פוקדים את המקום. לכן יש חשיבות גדולה כל כך להעלות את כל המידע העשיר מהספר. רוב הפרקים האישיים כתובים ביידיש, והספר גם לא זמין לכל אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]עריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • רחל גרוסבאום-פסטרנק, "איוויינייץ", בתוך: שמואל ספקטור וברכה פרוינדליך (עורכים), פנקס הקהילות: (4) פולין, כרך ח: מחוזות וילנה–ביאליסטוק–נובוגרודק, ירושלים: יד ושם, תשס"ו 2005, עמ' 120–123.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Slownik Geograpiczny, Warsawa, 1882
  2. ^ ווייסרוסישע וויסענשאפטלעכע אקאדעמיע, 1930
  3. ^ עברייסקאיא ענציקלאפעדיה
  4. ^ ארגון יוצאי איבניץ, ספר איבניץ קמין והסביבה, תל אביב: דפוס ארזי, 1973, פרק העיירה עד ספטמבר 1939, עמ' 18
  5. ^ משה דוד זק, איבניץ קמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק די ערשטע וועלט-מלחמה, עמ' 90-96
  6. ^ איידלה סירוטקין-דקל/ קיבוץ עין שמר, בית אבא בתוך ספר זיכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 199-200
  7. ^ הרב זאב גורדון / טורונט-קנדה, דער חורבן פון א קהלה בתוך: ספר זכרון איבניץ קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 194-199
  8. ^ אברהם מיליקובסקי, חיפה, פון איוועניצער שטייגער - מאורח החיים באיבניץ מתוך ספר הזכרון איבניץ, קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 129-143
  9. ^ דוד בן אשר, היסטוריה עם כבוד בעין שמר, איגוד הכדורעף - ארכיון החדשות
  10. ^ שולמית קיסרי, ראיון ערב המוות- האם היא נרצחה במקרה?, העולם הזה, 1982, עמ' 71-72