אלון מצוי
אלון מצוי (שם מדעי: Quercus calliprinos) הוא עץ או שיח ירוק-עד ממשפחת האלוניים.
 אלון מצוי
| |
|---|---|
אלון מצוי בשמורת אלוני אבא בעונת החורף, מסביבו אלונים אחרים עומדים בשלכת
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | צמחים וסקולריים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | אלונאים |
| משפחה: | אלוניים |
| סוג: | אלון |
| מין: | אלון מצוי |
| שם מדעי | |
 Quercus calliprinosוב, 1838 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
האלון המצוי מהווה מרכיב מרכזי בצמחייה הים תיכונית בארץ ישראל, ופרטים עתיקים שלו קיימים בקרבת מקומות קדושים ברחבי הארץ.
תיאור העץעריכה
גובה האלון המצוי משתנה ממטר אחד (כאשר הוא סובל מרעייה מוגברת של עיזים) ועד 8 מטרים ויותר במקומות לחים ובמקומות בהם יש הגנה על העץ. עליו גלדניים בעלי שפה משוננת, מה שהופך אותם לעיתים לקוצניים, בעיקר בעצים נמוכים באזורי חורש סבוך (ככל הנראה כדי למנוע את אכילתו על ידי בעלי-חיים). העלים קרחים משני צידיהם, צבעם ירוק כהה ואורכם עד 6–7 סנטימטרים.
באביב פורח האלון, כשפרחיו הזכריים ערוכים במעין "עגילים" המשתלשלים מבסיס הענפים החדשים, ופרחיו הנקביים בקבוצות קטנות בחלק העליון של ענפים אלו. ההאבקה נעשית באמצעות הרוח, ומיד אחריה נושרים עגילי הפרחים הזכריים בשלמותם. הבשלת הפרי איטית ונמשכת כ-18 חודשים לאחר האבקת הפרחים. הפירות הם בלוטים שאורכם 3–4 ס"מ וקוטרם 2–3 ס"מ, הנתונים בתוך מעטפת קשקשים נוקשה המכונה "ספלול". הם מבשילים בראשית החורף ומופצים באמצעות מכרסמים, עורבנים ועופות נוספים. לעומת זמן ההבשלה הממושך, כושר הנביטה שלהם מוגבל, והם יכולים לנבוט רק בחורף הראשון לאחר הבשלתם.
תפוצת העץעריכה
האלון המצוי הוא עץ הבר הנפוץ ביותר בארץ ישראל והמרכיב העיקרי הבונה את החורש בכל אזור ההרים בחבל הים תיכוני. האלון עמיד למדי בטמפרטורות גבוהות ויובש וכן בתנאים של כריתה ורעייה. בגליל ובכרמל יוצר האלון המצוי, יחד עם אלה ארץ ישראלית, חורשים סבוכים שקשה לחדור אליהם. בעבר היו חלקים גדולים מארץ ישראל מכוסים ביער אלון מצוי, אולם בזמן מלחמת העולם הראשונה כרתו העות'מאנים יערות שלמים לצורכי המלחמה,[דרוש מקור] וכך נשארו רק חלקים קטנים יחסית מאותם יערות.
עצי אלון עתיקים נשמרו במקומות שונים בשל קרבתם למקומות קדושים. מעריכים כי גילם של הפרטים הללו מגיע לכמה מאות שנים, אולם לא ניתן לקבוע את הגיל משום שגזע האלון אינו מייצר טבעות שנתיות. אחד הפרטים העתיקים ביותר ששרדו היה האלון המכונה "אשל אברהם" במערב חברון, בצד הכביש לתפוח. יש המעריכים את גילו של עץ זה בכ-850 שנה, ונקשרו אליו מסורות רבות הקשורות באברהם. ב-1995 נכרת העץ לאחר שהתייבש כליל. ריכוזים נוספים של עצי אלון עתיקים קיימים בחורשת הארבעים בכרמל, בהר הבתרים וקבר נבי חזורי בחרמון, ועוד. אלון מצוי הוא ערך טבע מוגן על פי חוק בישראל.[1]
בעולם נפוץ האלון המצוי באזור המזרח התיכון, מצפון אלג'יריה ועד טורקיה.
שימושים רפואיים לפי מקורות קדומים ובימינועריכה
ברפואה הקלאסית שימשו מיני אלון אחדים ובלוטיהם לעצירת שטפי דם, לעצירת דימומים אצל נשים, לריפוי שיעול מדמם ולהשחרת השיער. בימי הביניים ציינו רופאים ערבים כי בלוטי האלון משמשים תרופה לעצירת שתן, לטיפול בכאבים בגרון, בדלקות ובפצעים, וכן לכיווץ פי העטרה. רופאים אלו ציינו כי מן הבלוטים מופק גם סם מכווץ, העוצר שטפי דם ושלשולים, וכן סם הסותר רעלים. ברפואה העממית בימינו משמשים בלוטי האלון המצוי לעצירת שלשול, לטיפול בכאבים ובבעיות במעיים, ובתור סם משתן[2].
לקריאה נוספתעריכה
- אנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל, החברה להגנת הטבע ומשרד הביטחון, 1998.
- אטלס כרטא - החי והצומח של ארץ ישראל, א' דנין, א' ארבל, כרטא, 1998.
- כי האדם עץ השדה - עצי ארץ ישראל: מאפייניהם, תולדותיהם ושימושם. נילי ליפשיץ וגדעון ביגר, הוצאת אריאל, 1998.
- מדריך העצים והשיחים בישראל, אבי שמידע ודוד דרום, כתר הוצאה לאור, 1992
קישורים חיצונייםעריכה
הערות שולייםעריכה
- ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח
- ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 70.