אליהו בית-צורי

לוחם לח"י עברי, ממחסלי הלורד מוין, הוצא להורג במצרים תחת לחץ האימפריה הבריטית
(הופנה מהדף אליהו בית צורי)

אֵלִיָּהוּ בֵּית־צוּרִי (10 בפברואר 192222 במרץ 1945) היה לוחם לח"י. יחד עם אליהו חכים ביצע את ההתנקשות בלורד מוין בקהיר ב־6 בנובמבר 1944. נתפס, נידון למוות והוצא להורג בתלייה. אחד משנים־עשר עולי הגרדום.

אליהו בית-צורי
אליהו בית־צורי
אליהו בית־צורי
לידה 10 בפברואר 1922
תל אביב, פלשתינה (ארץ ישראל)
הוצאה להורג 22 במרץ 1945 (בגיל 23)
קהיר, ממלכת מצרים מצרים (1922-1952)מצרים (1922-1952)
מקום קבורה בית הקברות הצבאי בהר הרצל
מדינה פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות לח"ילח"י לח"י
תקופת הפעילות 19371945 (כ־8 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייועריכה

אליהו בית־צורי נולד בתל אביב לאסתר ומשה. למד בגימנסיה בלפור בתל אביב. בשנת 1937 הצטרף לאצ"ל.

הפילוג בין האצ"ל ללח"י הביך את בית־צורי, והוא התקשה לבחור בין הפלגים. ידידותו עם עוזי אורנן, בן כיתתו, ועם אהרן אמיר, ומקורבותם של בנימין תמוז ויוסף ועדיה למשפחתו, הביאו אותם לפעילות בנושא, שהביאה את הית־צורי לאמץ השקפה לאומית עברית ולהצטרף ל"ועד לגיבוש הנוער העברי", חוג כנעני שהתגבש סביב דעותיו של יונתן רטוש. כאשר השתכנע בית־צורי, ומסר על כך לאורנן, השיב לו אורנן בפתק בו נכתב בכתב עברי עתיק ("ברוך בואך בברית").[1]

גם לאחר הצטרפותו ללח"י שמר בית־צורי על נאמנותו וקשריו לועד. יונתן רטוש היה קשור חברית ופוליטית לאברהם שטרן, אך בניגוד אליו, האמין שיש תחילה לגבש את הנוער העברי ורק לאחר מכן לצאת למלחמה בבריטים. קולות נגד גישתו באו גם מתוך הועד לגיבוש הנוער העברי, בין השאר מכיוון עמוס קינן ובית צורי, שאמר: ”אני איתכם בכל, אבל בנוסף לזה צריך לזרוק גם פצצות”.[2]

בשנת 1940 החל ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך הפסיק לימודיו עקב חוסר יכולת לממנם. למד מדידות והחל לעסוק בכך במשרד פרטי בתל אביב.

קשריו של בית צורי עם הועד עמדו בעינם להמשך חייו, ואף שבוע לפני היציאה לקהיר השתתף במפגש של הועד ונטל מרטוש רשות לצאת לשליחות מטעם הלח"י.[3]

ההתנקשותעריכה

  ערך מורחב – רצח הלורד מוין

יחד עם לוחם לח"י נוסף, אליהו חכים, השתתף בית־צורי בהתנקשות ששמה קץ לחיי הלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, שמקום מושבו היה בקהיר. שני המתנקשים ירו בלורד מוין בעת שהיה במכוניתו והרגוהו. הם נתפסו בעת שנמלטו באופניים ממקום ההתנקשות, והועמדו לדין בפני בית דין צבאי מצרי.

המשפטעריכה

הצנזורה הבריטית דאגה שכמעט כל העיתונים המצריים וכל עיתוני ארץ־ישראל לא יפרסמו את פרטי המשפט ואת נאומי הנידונים; רק עיתונים זרים פרסמו פרטים וקטעי נאומים.[4] במשפטו, הפתיע בית צורי את הנוכחים בדברים שהיו לא רק אנטי בריטיים, אלא גם בלתי־ציוניים:[3]

טעות היא לחשוב שאנו מיצגים את הציונות. אנו, בני ארץ־ישראל העברית, החלטנו לרכוש את עצמאות ארצנו מידי השלטון השורר בתוכה. לא לקיום הצהרת בלפור אנו נלחמים; לא למען 'בית לאומי' בהתאם למנדט או שלא־בהתאם למנדט. לא אלה מעניינים אותנו. אנו נלחמים לעיקר העיקרים: לחרות. אנו רוצים שארץ־ישראל שלנו תהיה חפשית ועצמאית. התעמולה הבריטית הרגילה לראות את שאלת ארץ־ישראל כקונפליקט בין יהודים לערבים ואת הבריטים – בתור שופטים ומסדירים. אין זה נכון לראות את העניין כך. בהחלט לא נכון! השאלה הארצישראלית היא פשוט קונפליקט בין בני הארץ העברים, שהם בעלי הארץ, לבין ממשלה זרה לחלוטין, השלטון הבריטי.

התוכן האנטי בריטי והבלתי ציוני של דברי בית צורי הביאו לאהדה רבה בקרב הציבור המצרי.[3] מנחם קפליוק, כתב דבר לענייני ערבים, שהה בקהיר בזמן המשפט, ובתזכיר שכתב להנהלה הציונית בירושלים כדי לעקוף את איסורי הפרסום של הצנזורה בריטית, כתב כי נאומו היה בלתי־ציוני לחלוטין, ואף הוסיף שבית־צורי הסתייג במפורש מהציונות והביך בכך יהודים ציונים שנכחו באולם המשפט.[4]

אליהו בית־צורי אמר במשפטו: ”אלפים מבני עמי טבעו בים של דם ודמעות. אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם על אנייתו. הבריטי עמד על הסיפון והסתכל בשוויון נפש כיצד בני עמי טובעים. ואם אחדים מהם הצליחו להגיע לחופי המולדת, הוא – הבריטי – דחף אותם חזרה הימה שיטבעו וירדו לתהומות... ולנו, היושבים במולדת, הרואים כל זאת, לא נשאר אלא – להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם.”[דרוש מקור]

הוצאה להורג וקבורהעריכה

בית־צורי וחכים נדונו לעונש מוות והוצאו להורג בקהיר ב־22 במרץ 1945.[5] בית־צורי סיים את חייו כאתאיסט גמור, וכשהוצע לו לפני ההוצאה להורג להיפגש עם רב, סירב באמרו: ”לא אוכל, אינני רוצה, אינני מאמין”.[3]

על פי הסיפור שהשתרש, בעת תהליך ההוצאה להורג שרו השניים את "התקווה",[6] אולם על סיפור זה מאפילות דעותיו הלא־יהודיות ולא־ציוניות של בית־צורי, ודומה שהטעם בסיפור היה תעמולתי.[7]

חכים ובית־צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב־22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר,[8] שהכיר את השניים ושלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית־צורי לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במהלך האירוע נפתחו ארונותיהם של השניים, ולפי עדותה של גאולה כהן התגלה כי גופותיהם נותרו ללא פגע למעלה מ־30 שנים.[9]

הנצחהעריכה

על שם אליהו בית־צורי נקראו רחובות באחדות מערי ישראל (ירושלים, באר שבע, תל אביב-יפו, וזכרון יעקב) וביישוב חוות יאיר ובית ספר יסודי ברמת אביב ג'.

יונתן רטוש, שהיה קשור בקשרי ידידות וקשרים אידאולוגיים עם בית־צורי, הנציחו יחד עם אבשלום פיינברג בפתח ספר שיריו שירי חרב:[10]

          י ד

לאבשלום הבכור,
גבור הגדעונים ונילי
שנפזרו עצמותיו בסיני –

ולאליהו בית צורי
ידידי הצעיר
שגֻרדם, שבוי מלחמה, על
אדמת מצרים –

      ינון שמָם
      כימי השמים על
      עֵבר ארצנו

בתרבותעריכה

לכבודם של אליהו חכים ואליהו בית־צורי נכתב השיר "שני אליהו". את המילים כתבו אריה אלדד וישראל אלדד עריכת השיר נעשתה על ידי שולמית לבנת בלחנו של שמעון כהן.[11]

גלריית תמונותעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אליהו בית-צורי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יהושע פורת, שלח ועט בידו, ראם, 1989, עמ' 186, 222
  2. ^ יהושע פורת, שלח ועט בידו, ראם, 1989, עמ' 218
  3. ^ 1 2 3 4 יהושע פורת, שלח ועט בידו, ראם, 1989, עמ' 222
  4. ^ 1 2 יהושע פורת, שלח ועט בידו, ראם, 1989, עמ' 431
  5. ^ נתלו א. בית־צורי וא. חכים, הארץ, 23 במרץ 1945
  6. ^ [1][2] וכן לפי השיר "שני אליהו"
  7. ^ ברנרד וסרשטיין, אור חדש על רצח הלורד מוין, זמנים, 1982
  8. ^ חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, ספרית פועלים, עמוד 41
  9. ^ שמעון כהן, 'הגופות נותרו עשרות שנים ללא קמט בפניהן', באתר ערוץ 7, לפי ראיון ברדיו ב־7 באפריל 2014: שמיר הלך כמה עשרות מטרים עד אליהם. הלכתי אחריו במרחק מסוים. לא נתנו לנו להתקרב יחד איתו. הארונות הונחו על הקרקע עם משמר חיילים. הוא הגיע לגופות והחל טקס פתיחת הארונות. זה היה רגע מצמרר. אף אחד לא ידע מה נמצא בתוך הארונות. זה היה מצמרר לעילא ולעילא כי כשהורידו את הכסות מהפנים התברר שמשקיפים אלינו שני אנשים צעירים ויפים ללא קמט בפניהם, כאילו נולדו מחדש.”
  10. ^ יונתן רטוש, שירי חרב, ההולכִי בחֹשך, הדר, 2000
  11. ^ מילות השיר "שני אליהו", באתר שירונט