אלי גור אריה
אלי גור אריה (נולד ב-27 ביולי 1964) הוא צייר ופסל ישראלי, שעוסק גם בפיסול לסרטי פרסומת ולסרטי קולנוע.[1] סגנונו נע בין היפר ריאליזם לסוריאליזם.[2]
 | |
| לידה |
27 ביולי 1964 (בן 59) תל אביב-יפו, ישראל  |
|---|---|
| מקום לימודים |
המדרשה לאמנות |
| תחום יצירה |
ציור, פיסול |
| זרם באמנות |
היפר-ריאליזם, סוריאליזם |
  | |
ביוגרפיה עריכה
אלי גור אריה נולד ברמת השרון. אביו, בנימין גור אריה, כיהן, בין היתר, כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, וכך נחשף גור אריה לכתבי עת צבאיים, נושאים שהתחברו לעבודותיו בהמשך דרכו.[3] גור אריה השלים את שירותו הצבאי כצלם, ולאחר שחרורו למד צילום במדרשה למורים לאמנות. לאחר הלימודים החל לעבוד כבונה תפאורות באולפני ג"ג ועסק בפיסול אובייקטים לפרסומות ולסרטי קולנוע. מהפיסול המסחרי הגיע גור אריה בהמשך לפיסול האמנותי.
עבודותיו עריכה
בתחילת דרכו גילף גור אריה הפסלים מקלקר, ציפה אותם בפיברגלס ולבסוף צבע אותם בצבעים המיועדים למכוניות. ב-1988 הציגה דגנית ברסט, שלימדה אותו במדרשה, תערוכה שלו בגלריה "בוגרשוב". הוא הציג רישום, טקסט ותלת-ממד, שביטא את סגנון דלות החומר שהיה אופייני לתקופה. בתום שנת לימוד אצל שוקי בורקובסקי, מורה לפיסול שהשפיע עליו מאוד, עבר להתעסק בתלת-ממד.[3]
ב-1989 הציג גור אריה תערוכה נוספת ב"בוגרשוב". הוא עשה שימוש בפוסטרים בנוסח התחנה המרכזית, "ריאליזם פנטסטי מנוון", ויצר קולאז' "שלא בא להעיר הערה חיצונית על שפת הציור, אלא נטמע בתוכו". לאחר סדרת העבודות הזאת החליט לא לעשות עוד שימוש בחפצים שמצא וליקט, אלא לייצר אותם בכוחות עצמו.
ב־1992 גור אריה הציג את תערוכתו הראשונה "החומר ממנו עשויים כרטיסי האשראי". בתערוכה הציג עבודות הנראות כמו חפצים נחשקים, אבל מכילות תכנים קשים לצפייה, כמו רגל שבורה שנראית כמו בקבוק בושם או כריש מקופל צבוע בצבעי מכוניות. שילוב כזה הפך מאז למאפיין מרכזי של האמנות העכשווית, אבל ב־1992 האוצרים והמבקרים התקשו לקבל אותו.[1]
כבר בשנות התשעים נראו העבודות של גור אריה כסוג של הדמיה, תוצר של עולם ממוחשב בשפה פלסטית שרכש תוך כדי עבודות היצירה וההדמיה בפרסומות. עבודותיו מושלמות ברמת הביצוע, מלוטשות ונוצצות, עד כי הן הופכות על פיה את ההבטחה שמגלמת הפרסומת. עבודותיו מציגות את קריסת העתיד אל תוך ההווה באופן מעוות, כשהעתיד מוכחש ובה בעת הוא מורחב כמצב בהווה.[4]
החל משנת 1999 הציג בגלריית רוזנפלד את תערוכתו "החומר ממנו עשויים כרטיסי האשראי". במשך כעשור הוא הציג בתערוכות קבוצתיות - פעמיים במסגרת ארט פוקוס ופעמיים במוזיאון ישראל.
בנובמבר 2003 הוצגה במוזיאון הרצליה תערוכה "יישומים אזרחיים, פיסול". בעבודה "שולה הפנינים" נראה נער עם שבלול גדול צמוד לאזור חלציו. הנער, במשקפי שחייה, עומד על קונכייה ענקית שממנה נשפך שפע לא לגמרי מזוהה, ספק פנינים ששלה הנער, או ביצי דג במבט מקרוב. אוצר התערוכה דורון רבינא כתב בקטלוג: "מה שנראה בתחילה נוכח העבודות של גור אריה כעולם רוחש חיים המתקיים תחת מרות של הגיונות סוריאליסטיים, מתגלה במהרה כהפוך למרות כזאת: שלל הזיווגים המוזרים, הבלתי צפויים, בעלי אמינות הניתנת להפרכה מידית, הם תולדה של השאלה ממקורות מוכרים וזמינים יותר משהיה נדמה בתחילה." .."לא רק בדיה ביקורתית על ניצול ארצות העולם השלישי, אלא גם סימון ביקורתי של האקלים המיני הנבנה ללא הרף סביב הגוף הילידי לצרכים מסחריים-פרסומיים של עולם השפע".[5]
בשנת 2011 השתתף בתערוכה קבוצתית "הנמרודים החדשים" שהוצגה בבית האמנים ירושלים. אוצר התערוכה היה גדעון עפרת. התערוכה ביקשה לבחון את האייקון “נמרוד” של הפסל יצחק דנציגר בראי האמנות הישראלית משנות ה-50 ועד ימינו.[6] בתערוכה זו הציג גור אריה את נמרוד "פלג גוף עליון (כתפיים וראש) היפר-ריאליסטי חושף בפנינו עירומו של איש קרח, שחלזון עלוקתי זוחל על כתפו, בעוד בפי האיש רגל של החילזון. האיש נראה מוטציה ביזארית של אדם ולבטח נטול כל שמץ של אידיאליות. הארכאיזם שבו נטול הוד, אלא אך משייכו לטבע ראשוני של הישרדות דרוויניסטית. אחדות רומנטית מבוקשת של אדם-טבע בפסלו של דנציגר הוחלפה באחדות רגרסיבית של אדם-טבע."[7]
בשנת 2016 הציג גור אריה במוזיאון תל אביב תערוכה בשם "מנועי צמיחה". אוצרת התערוכה הייתה דורית לויטה הרטן. התערוכה עסקה בסיכוי להתרחשותו של אירוע אפוקליפטי ובתוצאותיו האקולוגיות והביולוגיות. הוא בנה מרחב הישרדותי שיסודות ביו-מכניים משמרים בו את חיי היצורים בני הכלאיים ששרדו לאחר האסון".[8] גור אריה מזמין את הצופים לטיול בנוף מקסים לכאורה, שמתגלה כתופת זרועה שרידי עקבות אנושיים ובעלי חיים חייזריים, שעסוקים בחזרה אל חיקו של טבע משובש.[2] על קיר הכניסה לתערוכה, במקום טקסט הסבר כמקובל, מופיע כתב חידה: שיר בחמש גרסאות של דוד אבידן ״משהו בשביל מישהם״. שיר שהוא סדרת תיאורים של עולם ההולך ומאבד את סדרו, מעין מעשה בריאה ההופך בהדרגה לאיום בקטסטרופה וכיליון, חיים שהופכים למוות.
פסליו נראים כמוטציות בין הטכנולוגי לאנושי, בין המכני לחייתי, תוצר של עולם בדיוני ומנוכר. "אלו הם בדרך כלל דברים שאין להם זיקה ישירה למציאות ויש בהם משהו מסוכסך שמתעמת עם עצמו כל הזמן. הם משתדלים לא להשתמש בפתוס של המסורת, ולכאורה לא שואבים ממסורת של תולדות האמנות אלא מקולנוע, מעולם של הדמיה, מעולם המוצרים. לכן הם נראים לקוחים מעולם עתידני, עם פחות הילה ומנייריזם. את הגישה הוא אימץ מעולם הפרסום, את השאיפה ליצור משהו קיצוני, שלא מתיימר לתאר איזו אמת פנימית כמו אמנות מסורתית, אלא ליצור כזאת בעצמו, היצירות שלו מורכבות מסתירות, חיבורים מורבידיים שמעוררים אי נחת, תחושה של זרות והזרה".[1]
תערוכות יחיד עריכה
- 1998 ערי שינה“, גלריה בוגרשוב, תל אביב
- 1999 Of Made are Cards Credit Stuff Such, גלריה רוזנפלד תל אביב
- 2001 com.Agriculturaldream, גלריה רוזנפלד, תל אביב; אוצרת: דיאנה דלל
- 2003 יישומים אזרחיים, גלריה רוזנפלד, תל אביב; אוצרת: דיאנה דלל. יישומים אזרחיים, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; אוצר: דורון רבינא
- 2007 אפרודיזיאק: עושר העמים, גלריה רוזנפלד, תל אביב; אוצרת: דיאנה דלל
- 2008 פסלים וצילומים, גלריה הצוק, נתניה
- 2013 זרקור על פיסול, גלריה רוזנפלד, תל אביב
- 2014 מנועי צמיחה, Culture & Art for Platform Circle1, ברלין. אוצרת: דורית לויטה הרטן
- 2016 מנועי צמיחה, מוזיאון תל אביב לאמנות; אוצרת: דורית לויטה הרטן, מבחר תערוכות
קבוצתיות עריכה
- 1987 תערוכת זוכי מלגות קרן התרבות אמריקה־ישראל, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
- 1988 תערוכת זוכי מלגות קרן התרבות אמריקה־ישראל, בית האמנים, תל אביב
- 1989 גלריה רגע, תל אביב גלריה בוגרשוב, תל אביב
- 1992 כתב דמוי, מוזיאון ינקו־דאדא, עין הוד; אוצרת: שרה הקרט
- — "הולכת על זווית“, גלריה קלישר, בית הספר לאמנות, תל אביב
- — "חמישה אמנים“, סדנאות האמנים, תל אביב
- 1994 בין החרכים, במסגרת "ארט פוקוס“, מוזיאון מגדל דוד, ירושלים
- 1995 גלריה בית בנמל, תל אביב
- 1996 בין אמתו לאימתו של דבר“, גלריה לאמנות, רחובות (קטלוג)
- 1997 ארט פוקוס, מוזיאון בת ים
- 1998 פנטזיה, המוזיאונים העירוניים, תערוכה נודדת
- — "במות: אמנות ישראלית 1948–1998 ,”המוזיאון היהודי, וינה. אוצרים: עוז אלמוג, פליסיטס היימן ג'לינק (קטלוג)
- — "אדמה“, מוזיאון ישראל, ירושלים
- 2002 Ideal the of Artists: Classicismo Nuovo, המוזיאון לאמנות מודרנית, ורונה, איטליה; אוצר: אדוארד לוסי סמית (קטלוג)
- קליניק, תערוכה קבוצתית בינלאומית, גלריה רוזנפלד, תל אביב; אוצרים: דיאנה דלל, יוסף (ז'וזף) דדון (קטלוג)
- פליי בויז, מוזיאון ינקו־דאדא, עין הוד; מוזיאון ערד (קטלוג)
- 2000 Bilis—FRONT ,פרויקט ביוזמת בוגרי תואר שני של Goldsmiths University of London חלל אלטרנטיבי (קטלוג)
- 2004 בובה של תערוכה, זמן לאמנות, תל אביב; אוצר: גדעון עפרת
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אלי גור אריה (באנגלית) בארכיון האינטרנט
אלי גור אריה, ברשת החברתית פייסבוק- אלי גור אריה, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- אלי גור אריה באתר גלריית רוזנפלד
- דליה קרפל, יופיו של הניוון המתפורר, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2003
- אתר בית האמנים ירושלים "הנמרודים החדשים"
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 דנה גילרמן, הטכנולוגיה היא סוף עידן הפיסול, באתר כלכליסט, 2 בספטמבר 2015
- ^ 1 2 חגית פלג רותם, "סוף העולם של אלי גור אריה מתחיל כאן", באתר מגזין פורטפוליו, 24 במאי 2016.
- ^ 1 2 דליה קרפל, יופיו של הניוון המתפורר, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2003
- ^ דורית לויטה הרטן, מטמורפוזות, באתר קטלוג תערוכה מנועי צמיחה, מוזיאון תל אביב, 2016
- ^ דורון רבינא, "מיופה הכוח ובא כוחו", באתר מוזיאון הרצליה, 2003
- ^ אתר בית האמנים בירושלים, "הנמרודים החדשים", באתר בית האמנים ירושלים, 2011
- ^ גדעון עפרת, הנמרודים החדשים, באתר המחסן של גדעון עפרת, 2012
- ^ דורית לויטה הרטן, "מנועי צמיחה", באתר מוזיאון תל אביב, 2016